ארץ האגדות

כשהתעוררתי בבוקר ראיתי נוחר במיטה ומזיל ריר תוך כדי כך. איכס. דילגתי מעליו והלכתי לשירותים שבחדר כדי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים (כן, היו שם מברשת שיניים ומשחה למרבה הפלא). הפעלתי את השרשרת וחזרתי לחדר בבית שלי כדי להחליף בגדים. אני אמחק לאבא ולשרה את הזיכרון כשאני אחזור ואז הם לא יזכרו בכלל שנעדרתי. חיטטתי בארון שלי והוצאתי משם גופיה כחולה וג'ינס ירוקים וחזרתי לארמון. הבטן שלי פתאום קירקרה אז יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון המטבחיםשל הארמון כדי לפלח משם אוכל. אתם כבר מכירים אותי. אני וגניבה צוות לעניין. הגעתי למטבחים (וכן, אני יודעת איפה הם. כבר הייתי שם פעם.) ופתחתי את הדלתות. ישר כשנכנסתי אפפו אותי ניחוחות של אוכל. יאמי. אף פעם לא הייתי פה בשעות היום, תמיד רק בשעות הלילה, אז תמיד כשגנבתי אוכל הוא היה קר. היום הוא יהיה חם. אבל גם יהיו פה אנשים. הלכה החשאיות. לעזעזל. טבח אחד (שאני מנחשת שהוא הטבח הראשי או איך שלא קוראים לזה.) חסם אותי ושאל: "סליחה גברת, אבל מי את?" "מה זה עניינך?" שאלתי בחזרה בחוצפה. הוא נשם עמוק כדי לכבוש את כעסו וענה לי "רק למורשים מותר להיות פה.""יופי, ואני מרשה לעצמי להיות פה." עניתי לו ועקפתי אותו. ככה זה כשאני רעבה. וכרגע אני מאוד רעבה. ראיתי שיש מגשים ריקים על השיש אז לקחתי אחד ושמתי עליו שתי כוסות נקיות מהמתקן לייבוש כלים (חבל מאוד שאין פה מדיחים. זה ממש עוזר לעובדים פה.). הטבח בא אחריי ואמר לי בכעס: "סליחה גבירתי, אבל את מתבקשת לצאת מפה תכף ומיד. ותחזירי תכף ומיד את הכלים!" "כן לחלק הראשון, אבל לא תודה לחלק השני." "מה?" "אני עוד שנייה יוצאת, אבל אין לי שום כוונות להחזיר כרגע את הכלים, ביי." לקחתי קנקן מיץ תפוחים וכמה פנקייקים ממגש שהיה על השולחן והלכתי לכיוון היציאה. כשהגעתי לחדר ג'יי כבר הספיק להתעורר והוא התחיל להחליף בגדים. הוא בדיוק התחיל להוריד את החולצה שאיתה ישן כשנכנסתי. כיחכחתי בגרוני כדי שישים לב שאני כאן. הוא הסתובב וראה אותי אם האוכל וחייך. "הבאת אוכל! ברגע זה הפכת אותי לאדם המאושר ביותר עליי האדמות!" והושיט יד כדי לקחת פנקייק אבל זזתי והלכתי לשים את המגש והקנקן על השולחן כתיבה שהיה בחדר. "לא. קודם חולצה. אחרי זה אוכל." הוא ציית ושאל: "עכשיו אפשר?" הנהנתי ולקחתי גם אני פנקייק.אחרי שאכלנו (ושבענו) ג'יי שאל: "אז מה התוכנית?"לקח לי כמה שניות להבין למה הוא מתכוון. "ת'אמת? אין תוכנית. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות." הוא חשב כמה שניות ואז הציע "אפשר ללכת ליערות הגמדים ולשאול את ג'ק וזהבה אם הם יודעים משהו. אפשר גם לשאול את שאר 'הידידים' שלנו אם הם ראו משהו. לגבות חובות מאלה שחייבים לנו." זה נכון. ודרך אגב, חוץ מג'ק וזהבה, כל 'הידידים שלנו' לא  באמת ידידים. הם מה שנקרא מכרים שאתה כורת איתם ברית שלום אבל אתה לא באמת סומך עליהם. "בסדר" עניתי לג'יי. "מתי אתה רוצה לצאת?" "מצידי נצא עכשיו. שנלך?" "רגע, קודם צריך להודיע סינדרלה ולאימא שלי. אולי יש עכשיו-" נקישות על הדלת קטעו את דבריי. "סליחה, העלמה גולדשטיין, אבל אימך והוד מעלתם מחכים לך באולם האוכל." אולי אני הבת שלה," התחלתי לצעוק, "אבל אני לא גולדשטיין!" וג'יי, כמו חבר טוב, רק גיחך בצד. בוגד. "את יודעת, את יכולה להשתמש בשם הזה והם יעשו כל מה שאת רוצה, כמו השומר ההוא אתמול." "כן, אני יודעת, תודה." עניתי לו ביובש. ירדנו לחדר אוכל ושם ראינו את אימא שלי ואת סינדרלה ואת המלך מה-שמו יושבים ליד שולחן ארוך מלא באוכל. תחל'ס, למה מבשלים כל כך הרבה אוכל לשלושה אנשים? מה ההגיון? לא עדיף שיתנו את כל האוכל העודף לאנשי הממלכה? "יופי, לונה הגעת." אימי אמרה. "בואי, תצטרפי אלינו. ומי הבחור?" אימא שלי הבחינה בג'יי. "זה ג'יי, והוא יצטרף אליי למסע. ואין לנו כוונות להישאר פה. אנחנו רוצים ללכת להתחיל בחיפושים." "בסדר. אבל כדאי שקודם תיקחו איתכם צידה לדרך." וואו איינשטיין. איך עלית על זה? "בסדר, אבל אפשר קודם את רשותם של הוד מעלתם בכתב?" שאלתי. "למה את צריכה את רשותנו?" הם התפלאו. "את הרי אף פעם לא מבקשת רשות ממישהו." "יופי, יש לנו רשות." אמרתי ומשכתי את ג'יי בזרוע אל מחוץ לחדר תוך שהוא מגחך שוב. הלכנו למטבחים ופתחתי את הדלתות. הטבח ממקודם ראה אותי ושאל ברוגז "עכשיו מה?" "אל תדאג, יש לי את רשותה של המלכה." הוצאתי בקסם שני תרמילים חומים מהשרשרת ונתתי אחד לג'יי. בשלי מילאתי פירות וירקות ובשר מיובש, ולקחתי מימיות ומילאתי אותן במים ושמתי אותן בתיק. אחרי זה מצאתי את ג'יי בצד השני של המטבח מפלרטט עם טבחית. משכתי אותו משם ושאלתי אותו "לקחת אוכל ומים?" הוא הראה לי את התיק המלא באוכל ומימיות. "בסדר. יאללה, הולכים." ואז הלכנו ויצאנו מהארמון לקראת מסענו למציאת הנסיכה. יאיי. לא באמת.

 בא לי לעשות סקר: מי הדמות האהובה עליכם בינתיים?

הפרק הקודם		הפרק הבא