אווטאר קלאש - ספר אדמה

"קלאש! איפה אתה?"

האם השכולה חצתה את הריסות הבית לשעבר, שעוד עלה באש.
בחיפוש נואש אחר בנה, היא צעקה שוב ושוב את שמו, בתקווה למענה.
אבל היא לא הצליחה לראות כלום מבעד לעשן והקרשים החרוכים, נוסף לעובדה שהייתה אישה שגובהה מתחת לממוצע.
דמעות של דאגה ופחד מפני ממה שהיא עשויה לראות שטפו את פניה בלי הפסקה, שהיא בקושי חשבה על מחשבות מדאיגות באותה מידה, כמו לדוגמא, איפה הם יחיו? מה הם יוכלו לעשות בלי שום פרוטה?

"קלאש! בבקשה!"

גברת דרין לא הרגישה כל- כך רע, מאז מותו של בעלה.
היא ניסתה להכיר בעובדות, למרות שסירבה להאמין.
קלאש היה בתוך הבית כשפרצה השריפה, והיא לא ראתה אותו יוצא כשהבית קרס.
גם אם הצליח לצאת, האש כבר הספיקה להתפשט ברחבי האזור.
במזל גדול, אנשי העיירה הצליחו למנוע מהאש להגיע לרחובות אחרים.
כוחות ההצלה הגיעו מאוחר מכדי למנוע מהשריפה להתפשט על פני רחוב שלם של אנשים חפים מפשע.

כשהאם הבינה שזה חסר סיכוי, היא פנתה בחזרה, בדיוק כדי לשמוע קול של שיעול.
שיעול מאוד מוכר.
האם הסתובבה בחזרה.
במבט ראשון, כל מה שראתה היה עשן.
ואז, מבעד לעשן, היא ראתה צורה לא ברורה, שבקושי נראתה מבעד לעשן.
היא התחילה להתקרב בחשש לדבר שהחל ללבוש צורה של אדם הכורע על ברכיו.
הנער בן הארבע עשרה כרע על ברכיו והשתעל.
קלאש הרים את ראשו באיטיות מייסרת.
"אימא? זו את?"
דמעות הדאגה שעל פניה של האישה התחלפו בדמעות של הקלה.
היא רכנה אל בנה וחיבקה אותו בכוח.
"כל- כך דאגתי לך!" היא אמרה בין יפחותיה. "הייתי בטוחה שאתה... שאתה..."
היא לא הייתה מסוגלת להמשיך את המשפט, אז היא פשוט המשיכה לבכות על צווארו.
אחרי שאימו נרגעה, קלאש הביט בה בדאגה.
הוא פחד שאולי קרה משהו לאחד מאחיו.
קלאש פתח את פיו לדבר, אך אימו הקדימה אותו.
"כולם בסדר, הם במקום מוגן," ענתה אימו על השאלה שהוא לא הספיק לשאול. "בוא נחזור הבי ... "
היא נעצרה, כי ההבנה היכתה בה.
"אין לנו בית לחזור אליו," אמר קלאש.

"אני דווקא אשמח לארח אתכם בביתי"

קלאש הסתובב.
ידידו הזקן עמד מולו, ושלח אליו חיוך חביב.
"שמעתי על האסון," אמר מר פונג. "אני מצטער לשמוע על זה. לכבוד הוא לי לארח אתכם בביתי עד שתמצאו מקום טוב יותר לגור בו."
גברת דרין שלחה אליו מבט חד.
"אני לא ביקשתי ממך שום עזרה," היא אמרה בקרירות. "וגם אם כן. בטוחני שביתך אינו יכול להחזיק ארבע נפשות נוספות. ההזמנה אינה מתקבלת."

"ביתי גדול דיו כדי לארח חמישה נפשות," אמר מר פונג קצרות.
"אימא, אנחנו צריכים ל – "
"- אמרתי בפירוש, ההזמנה אינה מתקבלת," קטעה האם את דברי קלאש.
"אימא, תחשבתי בהיגיון," אמר קלאש נואשות. "אין לנו לאן ללכת. אנחנו צריכים אותו. אני הולך אליו, בין אם תבואי, ובין אם לא."
גברת דרין פתחה את פיה, ואז סגרה אותו.
מר פונג ניצל את ההזדמנות כדי לדבר.
"קלאש צודק," הוא אמר. "אני הברירה היחידה שלכם. ואני אעזור לכם בשמחה."
האם נאנחה עמוקות.
"בסדר..." היא נכנעה. "אבל זה זמני!"
"מצוין!" אמר הזקן בחביבות. "עכשיו כדאי שתבואו איתי..."
האם והנער העייפים הלכו בעקבותיו הזקן בין הריסות הבית החורב.

עד שמשפחת דרין הגיעה לביתו של מר פונג, השמש כבר עלתה מעל החומה.
קלאש הביט בבית בהשתאות.
הבית היה נאה ורחב.
הוא היה צבוע בצבעי ירוק כהה וזהב של ממלכת האדמה, אם כי נראה שהצבעים דהו עם השנים.
הגינה – קלאש לא האמין שבכלל יש גינה, הכילה בתוכה, דשא ירקרק, וחלקות אדמה עם זרעים.
העשב השוטה פלש אף הוא לגינה, אם כי ניכר שמר פונג עשה מאמץ כביר כדי לגרום לו להיעלם.
הם חצו את שביל הגישה, וניצבו מול זוג דלתות עץ כבדות.
מר פונג שלף מחגורתו מפתח ישן, הכניס אותו למנעול, וסובב.
אם קלאש חשב שהבית נראה מדהים כלפי חוץ, אז כלפי פנים הוא היה ממש גן עדן.
הסלון נפרש לגודל של לפחות שלושה מטרים רבועים.
זוג ספות אפרפרות ניצב צמוד לאחת מצלעות החדר.
במטבח הייתה פינת בישול, וארון גדוש בסירים וצלחות.
כיור קטן נדחק בפינה, מלא בכלים שלא נשטפו.
בחדר השינה הייתה מיטה זוגית, וארון בגדים גדול.
תמונה של אישה זקנה טובת עיניים, נח על השידה של מר פונג.
קלאש תהה מי האישה, אך התבייש לשאול.
דבר נוסף שהפליא את קלאש, היה שהבית היה גדול מאוד, יחסית לאדם שגר לבד.
הוא ניחש שכנראה האישה היא אשתו של מר פונג.
אבל קלאש מעולם לא ראה אותה.

"זאת אשתי המנוחה, ויין..."

קלאש קפץ בבהלה.
"לא ידעתי שאתה פה."
קלאש הבין שמר פונג הבחין בסקרנותו כלפי התמונה.
"זאת גם הסיבה שאני גר בבית גדול," הודה מר פונג. "אחרי שהיא נפטרה ממחלה קשה, השארתי את הבית כמו שהוא. רק בזכות העסק המוצלח שלי הבית עדיין על תילו. רק בזכותך."

את שעות אחר הצהריים העבירו קלאש ובני משפחתו (למעט טירו בן החמש) בניקוי יסודי של הבית, למרות מחאותיו של מר פונג ("אני מודה לכם על עזרתכם, אבל אין צורך לטרוח...")
אחרי ארוחת ערב דשנה, מר פונג הוביל כל אחד לחדר שבו יישן.
מר פונג התעקש שקלאש וקייד יישנו בחדר השינה שלו.
אימו של קלאש ישנה בסלון, עם טירו, ומר פונג הלך לישון בעליית הגג.
הלילה שעבר על משפחת דרין בביתו של מר פונג היה אחד מהלילות השקטים והנעימים שהם חוו מזה שנים...

***

מר פונג עלה בסולם לעליית הגג.
הוא נכנס לחדר הקטן והמאובק.
כבר כמה שנים הוא לא ביקר פה.
המקום נשאר בדיוק אותו דבר.
ארגזים על גבי ארגזים היו אחראיים לתפיסה של רוב חלל החדר.
שכבות קורי העכביש שבדרך כלל עיטרו את התקרה, התעבו, וגדלו.
הדלת של עליית הגג חרקה מהרוח שהזיזה אותה.
מר פונג סגר את הדלת.
לפתע הוא קלט במשהו מוזר.
איך הדלת זזה?
הרי אין רוח בחדר.
מר פונג בדק שהחלונות סגורים.
אחד החלונות היה פתוח.
האם זה היה פתוח כל השנים האלה?
הוא היה די בטוח שלא.
ואז הוא הבחין בזה.
על שכבת האבק שכיסתה את החלון היו סימנים.
סימנים של יד.
יד לא אנושית.
והסימנים נראו מלא מזמן.
גופו של מר פונג החל לרעוד.
הוא סרק את החדר, אך לא מצא אף אחד.
לפתע הוא שמע רשרוש.
מר פונג נדרך.
התנועה הראשונה שהיה עושה זה כשפות אדמה.
הבעיה היא שלא הייתה שם שום אדמה.
מר פונג החליט לנקוט בצעד השני.
הוא שלף סכין מחגורתו, מקווה שהנשק יספיק כדי לנטרל את מה שזה לא יהיה.
"מי שם?" קרא מר פונג.
הוא אחז בחרב בחוסר ביטחון.
נשמע עוד רשרוש.
לפתע מר פונג הבחין במשהו.
הוא ראה צל שחור וגדול.
משהו שלא קיים במציאות.
היצור יצא מתוך הצללים.
מרוב בהלה, מר פונג שמט את חרבו.
היצור רץ לעברו במהירות מסחררת.
יד תפסה אותו, והשליכה אותו על הקיר בכוח.
מר פונג איבד את ההכרה.

***

דראק הביט בגוף הזקן השרוע על הרצפה.
הכל הולך לפי התוכנית.
מר פונג הולך להוות תפקיד מאוד חשוב שמשימה.
דראק אחז בגוף חסר ההכרה של הזקן, והתרכז.
גופו החל להישאב אל תוך הזקן.
הגוף חסר האונים נפל על הרצפה.
דראק קם מהרצפה.
כעת הוא היה בתוך גוף חדש.
היו לו את ידיו השערות של הזקן השברירי.
שערו הלבן והמקריח.
אבל יותר מכל, נאמנותו לקלאש.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא