משחקי הקסם

לא הצלחתי לישון. לא בלי שיר-השדה שקטניס הייתה שרה לי כל לילה. זה היה בסדר מבחינתי. רק לילה אחד בשורה של הרבה לילות חסרי שינה. אני חושבת שהם התחילו בערך שבועיים לפני האסיף. הייתי בוכה כל לילה. וקטניס הייתה צריכה להרגיע אותי כל פעם מחדש. אבל עכשיו לא הייתי צריכה לבכות. עכשיו הייתי במקום מוגן. הסתובבתי אל עבר זלדה. או שאולי לא ממש. הוספתי. חזרתי לבהות בתקרה. אף פעם לא הייתי בבית ספר. הייתי אמורה, כמו קטניס. אבל הייתי צריכה לעבוד במקום כדי שלא נגווע ברעב. קטניס רק ספרה לי איך הוא מפעם לפעם. גם אמא סיפרה לי עליו. והיא הייתה בבית ספר אפילו יותר טוב משל קטניס. אבל איכשהו יש לי תחושה שאף אחת מהן למדה במשהו שמתקרב לבית הספר הזה.

ואני צריכה לישון, כדי שאצליח להתרכז בלימודים מחר. ובמיוחד כדי שלא אפער פער. שמסתבר שזה דבר די נפוץ בקרב ילדי תוכנית היפוגריף. אבל אני לא אהיה ככה. אני אהיה תלמידה מצטיינת. זה מקום מושלם, עם אוכל כמעט בלתי-מוגבל ובלי עוני. לפחות ממה שראיתי עד עכשיו. בנוסף, אני אגור כאן, יום אחד. דמעות קטנות נוצרו בעיני לנוכח המחשבה הזאת. אני אצתרך מקצוע טוב, כדי שאני אוכל להרוויח כסף. הסתובבתי שוב פעם אל עבר זלדה. ודמיינתי את עיניה פתוחות, ופיה זז. דמיינתי אותה כקטניס. ואז, סוף סוף, הצלחתי לישון. בחלומי אני נבחרתי למשחקי הרעב. הסתכלתי על לוח הספירה. אבל במקום מספרים ראיתי פנים של תלמידי הבית ספר. ואז, שהיא הסתיימה, רצתי לקרן-השפע. אבל במקום נשקים ואוכל היו שם שרביטים. אספתי אחד מתוך הקופסא המפוארת של אוליבנדר. הסתובבתי ורצתי מקרן השפע. אבל לא פגעתי באף אחד. למרות שחלק פגעו בי. הארינה, שהייתה מדבר. נהפכה בבת אחת אל יער. קטניס חיכתה לי שמה. היער נשרף, וגם היא התחילה להעלות בלהבות. אבל היא לא זזה. בשרה התנופף על עורה השרוף. כיוונתי אליה את שרביטי. ופגעתי בה בקרן זהובה. מצמצתי, וביער לא היה עוד אש. אבל הקרן ששלחתי אל קטניס נהפכה אל חץ שהכתים את מעיל הציידים שלה. היא נפלה על הקרקע. רצתי אליה, והפנים שלה הפכו אל פניה של אימי. היא חייכה חיוך מלא שיניים ואז סגרה את עיניה. התעוררתי מלאת זיעה.

"לעזאזל, אפשר לחשוב שחלמת על מדבר סהרה." אמרה זלדה בזמן שסידרה את ספריה בתוך התיק המפואר שלה. "סוג של" השבתי "לא שאלתי אותך." אמרה, החלטתי להתעלם ממנה. "יש לך מושג מה המערכת?" שאלתי בזמן שהחלקתי מהמיטה באלגנטיות. "לא, אני פשוט מכניסה את כל הספרים בתקווה שחלק מהם שימושיים. ברור שיש לי מושג." "את יכולה לומר לי? לא נראה לי שקלטתי אותה אתמול." "לא, זאת חובתך כתלמידה לדעת מה את לומדת את לא חושבת?" "טוב, לא הייתי תלמידה מקודם. אז אני לא יודעת מה החובות שלי." "למה את מתכוונת?" "זאת הפעם הראשונה שלי בבית ספר." אמרתי בזמן שאני נועלת את נעלי השחורות והחדשות. "למה? היית יותר מדי מפגרת בשביל שיסכימו לקבל אותך?" "לא, עבדתי." אמרתי, משום מה לזלדה לקח זמן מסוים לענות לי. "במה?" "אחות." "אחות? זה המקצוע הכי הפלפאפי אחרי טבחית." "טוב, לא ידעתי מה זה הפלפאף עד שלשום. אז לא ממש בחרתי בזה מהסיבה הזאת." "למה בחרת אותו?" "לא בחרתי אותו." "אז למה היית בו?" "בגיל שש אבא שלי מת. אמא שלי לא יכלה לתפקד. אחותי צדה לנו. והיו המון לקוחות אפשריים וחולים. מה את רוצה שאעשה במצב הזה?" שתיקה, הבטתי לחלון וראיתי את המערכת תלויה. קראתי את המילים בקושי, אבל הצלחתי לקחת את הדברים הנכונים, אני מקווה. כשפתחנו את הדלת זלדה אמרה בלחש: ברור שהוא מת, לא יכל לסבול אותך."

נורי רץ אלי והתחכך ברגלי. "שלום נורי? איך ישנת? ישנת טוב?" כאילו בתגובה הוא קפץ חזרה אל מיטה לחתולים שהייתה תלויה על אחד החלונות. "אה, זה החתול שלך?" שאל ג'ונתן שישב על אחת הכיסאות. "כן" אמרתי "איך קוראים לו? הניחוש  שלי היה כרמל." "אני מצטערת לאכזב אותך. אבל זה נורי." "שם יפה." "אתה יכול ללוות אותי לחדר האוכל? אני לא בטוחה שהספקתי לקלוט את הדרך." "כמובן, התכוונתי ללכת לשם בעצמי." בדרך שלו אלינו שמעתי את זלדה לוחשת שוב פעם: "את מנסה לפלרטט איתו או מה?" החלטתי להתעלם. ירדנו אל חדר האוכל. מיד התחלתי לזלול למרות שהייתי די שבעה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה מחסור באוכל. כמובן, זה השיג הרבה מבטים מופתעים. אבל לא היה לי אכפת. אם יכריחו אותנו להילחם עד המוות, אני אהיה האחרונה שתמות מרעב. אחרי זה היה לנו שיעור לחשים. ביחד עם הכיתה שלי עברתי בגרמי המדרגות הזזים של הוגוורטס. אני הסתדרתי די טוב. כמעט-נפלתי רק שלושה פעמים. ולא נתקלתי בפיבס. אז הגעתי במצב רוח די מרומם לשיעור הראשון שלי. אדם חמור סבר בחן כל אחד מאיתנו בזמן שהתיישבנו במקומותינו. אני כמובן לא ידעתי שצריך לעשות את זה. אבל חיקיתי את מה שכולם עושים. המורה הקריא את מה שאני חושבת שרשימת נוחכות. ושהגיע אלי נתן בי מבט ספקתי במיוחד. אבל בכל זאת הרמתי את ידי. איזה מזל שאני לא הייתי ראשונה. וכמובן שהשם של זלדה קיבל מבט של רחמים. סוג מיוחד של "חזק ואמץ." אחרי שהוא סיים וכולנו שמנו את הספרים על השולחן הוא לקח את הגיר שלו והתחיל לכתוב על הלוח. קראתי את המילה בקושי. ווינגארדיום לביאוסה, הלחש שאיתו שאנון הרימה את הכוס! "ווינגארדיום לביאוסה, מישהו יכול לומר לי מה הלחש הזה עושה?" התכוונתי לומר לו. אבל אז ראיתי ששאר התלמידים מרימים את היד עם הם רוצים לומר לו. אז הרמתי את היד בהתלהבות כדי לטפוס את תשומת ליבו. הוא נראה מופתע מזה שאני מרימה את ידי. כבר נמאס לי מהמבט הזה. "כן, גברת פרימרוז?" הוא אמר בקול מתנשא. אבל בוודאות לא משועמם. כאילו הוא מקווה לתשובה הנכונה. אבל בו בזמן רוצה לדעת איזה כישלון מחריד אני אעשה. "זה פרים, פרימרוז זה רק רשמי." אמרתי "בואי נגיע לעיקר, פרים." הוא לקח את המוט הרחב שלו והקיש על הלוח. "ווינגארדיום לביאוסה, מה הוא עושה?" "הוא לחש הריחוף, אדוני. הוא גורם לעצמים לעוף." הוא נראה עוד יותר מופתע ממקודם. הוא היה קרוב רק בסנטימטר מלפתוח את פיו. "נכון מאוד גברת פרים. חמש נקודות להפלפאף. עכשיו, כדי לעשות לחש מודרני צריך לעשות שתי דברים. מישהו יודע מהם? טהורי דם, בבקשה תנו לבני המוגלגים הזדמנות." הרמתי את ידי שוב פעם, נראה לי שידעתי את התשובה. "כן, גברת פרים?" נזכרתי בכל הפעמים ששאנון עשתה לחש. "מילת קסם והתנועה של השרביט?" "מעולה, עוד חמש נקודות. אני מר קיטיליפ. ואם אתם חושבים שזה חומר בסיסי, נסו אתם לחיות על עולם אחר ולהתברר לעולם הקוסמים- פרים, מתי הודיעו לך שאתם מכשפה?" "שלשום באמצע הלילה." "וואו, בטח היה להם עומס רציני השנה. בכל מקרה, בואו נחזור ללמוד הבה? התנועה שאתם צריכים לעשות היא עיגול קטן ועדין." הוא הדגים לנו. "כשהמומנטום בה משורש כף היד ולא מאצבעותיה. בקשר למילת הקסם, נא לומר אותה עם ההדגשה על הג'. והיזהרו מהטעות הנפוצה של לביוסה, במקום לביאוסה. והתוצאה היא זאת, ווינגארדיום לביאוסה." הוא אמר ואחת הנוצות עופפה באוויר. "שלושת הראשונים שנוצתם נוגעת בתקרה זוכים בחמש עשר נקודות להפלפאף. וזה בהנחה שחלקכם תצליחו להעיף את הנוצות שלכם." הוא מלמל משהו ארוך והנוצות עפו אלינו. "התחילו, אני אעבור בינכם ואתקן את טעותכם." הנהנתי, למרות שידעתי שהוא לא ראה אותי. והתחלתי לנסות. סובבתי את שרביטי "ווינגארדיום לביאוסה." אמרתי בשקט. לא, זה מהאצבעות סתומה. "ווינגארדיום לביאיוסה." עכשיו הייתי בטוחה שהתנועה מושלמת. אבל הנוצה לא זזה. "וויגארדיום לביוסה." אמרתי, אבל לא קרא כלום. בינתיים שמעתי קולות וואו מהצד השני של הכיתה. הנוצה של זלדה הייתה בדרכה לאוויר. היא עפה באטיות חיננית למעלה. אבל עדיין לא הגיעה לתקרה הגבוהה. לא, אני לא אהיה תלמידה כושלת. "ווינגארדיום לביאוסה." הייתי בטוחה שהנוצה זזה. אבל עדיין לא עפה. "ווינגארדיום לביאוסה." עכשיו הבנתי שהיא לא זזה. "ווינגארדיום לביאוסה, ווינגארדיום לביאוסה, ווינגארדיום לביאוסה!" קראתי בקול שהיה חזק יותר מקול שאר התלמידים. כמעט נפלתי לאחורה כשפתאום הנוצה החלה לעוף במהירות עצומה. כאילו גיליתי לה את יעודה הסודי. למרות שהיא עפה במהירות של בערך פי עשר מהנוצה של זלדה. הנוצה של זלדה הגיעה ראשונה לתקרה. כנראה הרצון האגואיסתי של זלדה גדול משינאתה לבית הפלפאף. "מעולה, עשרים נקודות להפלפאף. עשר לזלדה, ועשר לפרים." מחיאות כפיים נשמעו מכל מקום. התלמיד שלידי לחש לי: "ברכותי, סוף סוף הצלחת לשבור את הקללה."
לא היה תלמיד שלישי שהצליח. ואני הצלחתי להעיף את הנוצה שלי בלי לצרוח את נשמתי. אבל זלדה הייתה יותר טובה ממני. זה לא הפריע לי, כל עוד אני לא בתחתית הרשימה עם פער אני בסדר. הצלצול נשמע בכיתה. ועם כל כיתתי יצאתי אל השיעור הבא.

נראה לכם שאני צריך לעלות את הדירוג מ-G בגלל החלום? אני לא אוהב לעשות את זה. אבל בבקשה תכתבו לי בתגובות, בבקשה. תודה רבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא