שובו_של_אוכל_המוות

השעה-אחת בלילה. המקום- חדר המועדון של רייבנקלו.
תומס יורד במדרגות ומסתכל סביב, מוודא שאף אחד אינו רואה אותו.
באותו הלילה הלך לישון עם בגדים ונעליים וכישף כמעט כל חפץ שהיה בהישג יד כדי שיעיר אותו בזמן. לא שהיה בזה צורך, תומס התהפך כה וכה כל הלילה בלי לישון אפילו לרגע אחד.
הוא מפהק פיהוק גדול ויוצא בצעד חרישי.
לא משנה כמה זואי הפחידה את תומס באותו הבוקר, והיא בהחלט הפחידה אותו. פיטר הפחיד אותו יותר כפליים ואפילו יותר. והוא ידע שהצעד שהוא הולך לעשות.......... לא, אסור לו לחשוב על כך.
ידו האחת נעה את שרביטו ומתהדקת עליו בדריכות בעוד ידו השנייה ממששת את עט הנוצה שבכיסו כדי לשאוב ממנו נחמה עד כמה שיכל. את עט הנוצה הוא מצא בתיקו לאחר השיחה/ויכוח עם זואי. הוא היה עטוף בפתק בו היה כתוב:

אני מצטערת אם נפגעת ממני
אבל אני מבקשת- על תצא מהמיטה הלילה
אם אתה מפחד מפיטר כך אתך את עט הנוצה
הוא יגן עליך מכל קללה קלה- בינונית
זואי
וכעת אותו עט הנוצה נח בכיסו בתור הגנה נוספת. ואף על פי שבאותם רגעים ממש הוא ממרה את פיה של זואי, תומס היה סמוך ובטוח שעט הנוצה יעבוד כרגיל. חפצים קסומים הם לא כל כך חכמים.
תומס מגיע אל הדלת ידו נחה על הידית והוא מהסס ומפחד לפתוח אותה. לבסוף הוא נושם נשימה עמוקה ומכניס את שרביטו לשרוול, מקום שממנו קל יהיה לשלוף אותו. ואז הוא פותח את הדלת.
גביעים בצבעי זהב כסף ונחושת מבריקים בוהקים אליו מכל עבר. עיטורי עז ואותות הצטיינות מבריקים מניקיון נוצצים אליו ממדפי העץ העתיקים. ערמות על גבי ערמות של תחרויות ואנשים מביטים אליו מכל כיוון. הוא הולך, נזהר שלא להקים מהומה. ועיניו תרות לכאן ולכאן בשאלה אילמת- היכן פיטר? האם זו מלכודת?
"אני רואה שבכל זאת הגעת. כבר התחלתי לחשוש שהפחדתי אותך מדי לפני כן" נשמע קול מאחורי תומס. הוא מסתובב ורואה את פיטר, מחייך אליו חיוך זדוני ומשחק בהסח הדעת בשרביטו. הוא הולך את תומס. צעד אחר צעד באטיות מרגיזה.
ליבו של תומס מחסיר פעימה ואז חוסר לפעום במהירות מטורפת, מזנק מעלה ומעטה בחזהו. מצחו מתכסה זיעה קרה ורגליו רועדות בפראות. בחילה וסחרחורת תוקפות אותו כשהוא מנסה להוציא את שרביטו לשווא בידיים רועדות.
"איך? איך אתה עושה את זה?!" נאנק תומס בבהלה, כתמים כהים מרצדים בשולי ראייתו והוא מתחיל להתנשם בכבדות. פיטר צוחק צחוק גבוה וקר, הוא כבר לא נראה כמו תלמיד. הוא מנופף בשרביטו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. הכאב, הסחרחורות, הבהלה וקוצר הנשימה נעלמים כלא היו. משאירים אחריהם רק זיכרון וגוף דואב ותשוש.
"זו הייתה רק תזכורת קטנה למי כאן הבוס. מי כאן הבוס תומס?" שואל פיטר בשעשוע ורוכן מעל תומס הנאנק על ברכיו. תומס מתפתל תחת מבטו. הוא יודע שאסור לו להפגין חולשה. הוא נושם נשימות עמוקות ונעמד אט אט, מתייסר.
"אתה כאן הבוס פיטר. אתה הבוס." פיטר משלב את ידיו על חזהו בסיפוק.
"לעת עתה זה יספיק. חשבת על ההצעה שלי?" וודאי שתומס חשב על הצעתו של פיטר. למעשה, במשך כל היום לא הצליח להתרכז תחת מבול המחשבות, השאלות וסימני השאלה הרבים שנבעו מההצעה. בהלתה של אחותו ומכתבה של אמו רק החמירו את המצב.
"כן בוודאי. אני- אני-אני חשבתי על ההצעה שלך. ההצעה המפתה שלך. מגמגם תומס וידו נשלחת שוב הפעם לאחוז בשרביטו כדי לשאוב ממנו נחמה וכדי להיות מוכן לבאות. כעת היה עליו לשאת בתוצאותיה של ההחלטה שאליה הגיע לאחר התלבטויותיו הרבות.
"נו ו-, מה החלטת?" שואל פיטר. למרות שמבחינתו ישנה רק תשובה אפשרית אחת לשאלתו.
תומס נושם עמוק, זכר הכאב עוד לא פג לחלוטין. הסחרחורת והבחילה תוקפות אותו בשנית.
"אני החלטתי לסרב להצעתך." הוא אומר ושולף את השרביט משרוולו. פיטר מעמיד פני מופתע אבל מזנק אחורה ברגע האחרון כך שמטח הקללות הראשון מחטיא אותו ומשאיר את תומס חשוף ופגיע. השניים מישירים מבט רווי שנאה ופועלים יחדיו.
"פרפקטו טוטלוס!"
"פרוטגו!"
קללת נעילת הגוף מנתרת ממגנו של פיטר ופוגעת במדף עמוס לעייפה. הוא קורס ושלל הגביעים והמדליות מתרסקים על הרצפה בקול חבטה עז. פיטר מנצל את הסחת הדעת ותוקף את תומס מאחור
" קרושיו! "
קרן האור האדומה פוגעת מרכז גבו של תומס והוא נופל על ברכיו.
כאב כזה תומס לא חש מעולם. דמיינו שעורכם נפשט מעליכם בעודכם בחיים. דמיינו שעצמותיכם מתרסקות לשבבים. דמיינו שדמכם בוער ושורף אותכם מבפנים. דמיינו שמסרקים את גופכם במסרקות של ברזל. דמיינו שאתם טובעים במים קפואים. דמיינו שלהקת חיות טרף אוכלת אותכם. דמיינו שמצליפים בגבכם בשוטים שוב ושוב. חברו את כולם יחד. ועדיין לא תרגישו את מה שחש תומס באותו הרגע. אין ספק שפיטר היה מומחה אדיר בקללת הקרושיאטוס הידועה לשמצה.
תומס צורח, שרביטו נשמט מידו והוא צורח שוב. ראייתו מטשטשת כעת לצללים בלבד. ועדיין הוא מבחין בפיטר העומד מעליו ועל פניו מרוח חיוך סדיסטי מטורף.
ופתאום הכול נפסק.
תומס קורס אל הרצפה הקרה, רועד ומייבב כמו כלב רחוב מוכה ומסכן.
"אני הרי אמרתי לך שזו הצעה שאי אפשר לסרב לה, נכון?" לועג לו פיטר ומחכך את ידיו זו בזו. הוא בועט את השרביט המונח על הרצפה אל תומס וגוהר מעליו. פניהם כמעט נוגעים זה בזה.
"ועכשיו מהי תשובתך?" תומס בוכה בשקט ופיטר דוקר אותו בקצה שרביטו. תומס מתקפל כמו כדור וממשיך לייבב.
"לעזאזל, לא חשבתי שתיפגע כל כך. ועכשיו אני אשאל שוב והפעם אני רוצה תשובה. מהי החלטתך?"
"אני מסכים להצעה שלך פיטר. אני מסכים" מגמגם תומס באימה טהורה. חיוך נפרש אט אט על פניו הזוויתיות של פיטר.
"ידעתי שבסוף תבחר נכון. ובטון קצת יותר רשמי, הנה ההוראות שלך." הוא מוציא חתיכת קלף מקופלת בגודל של חמשה עשר סנטימטרים על חמשה עשר סנטימטרים ומתחיל להקריא.
"אתה תבוא לעזור לנו מתי שנצטרך, אפילו אם זה על חשבון החתונה של אחיך. ברור?" תומס מהנהן אפילו שאחותו היחידה היא זואי. ופיטר ממשיך. "המפקדים היחידים שלך יהיו אני ומרקו סמית'. מכיר אותו?" תומס מהנהן "אם יש לך שאלות תפנה לנרקיסה מאלפוי משנה שביעית. עד כאן הכול ברור?"
"ברור." עונה לו תומס בקול סדוק וחלוש. פיטר מלקק את שפתיו, מרוצה. ועוזר לו לקום.
"בוא, אני אלווה אותך לחדר שלך." אומר פיטר ותומך ככול יכולתו בתומס הרצוץ. תומס מניד בראשו נחרצות.
"זה-זה-זה-זה בסדר, אני יכול ללכת לבד." הוא מגמגם. פיטר גם צוחק.
"זו לא הייתה שאלה, ויליאמס." הוא מחגך ותוקע את שרביטו במרכז הגב של תומס. "תתחיל ללכת, חמור. ואל תחשוב אפילו על לרוץ למנהלת, אני יודע לכוון טוב. לא ישאר ממך יותר מאיזה חילזון או עכביש קטן. אני אמחץ אותך כמו שמוחצים ג'וק, חרק, מטרד, זבל. "תומס מהנהן וכך הם ממשיכים ללכת במשך דקות ארוכות שנדמות כנצח.
הם מגיעים אל הדלת למועדון רייבנקלו ומחכים שהנשר (שממש לא נראה כאילו הוא שמח שמעירים אותו באמצע הלילה....) ישאל את החידה שלו.

בואו קר כקרח, והוא לא אנושי
עטוף מכף רגל ועד ראש באפלה
על בואו מבשר קול אוושה חרישי
קרבה יתרה הכרה תערפל
מגע גופו יפריד את חלקך הרוחני
ובו לעולם לא תרצה מבחירה
כי יטול רצונך החופשי

זו נראית לתומס חידה קלה אבל באותה הסיטואציה, היא בלתי אפשרית.
מה בואו קר כקרח? מה עטוף באפלה? על בואו של מי מבשרת אוושה? מי מערפל הכרה? מה נוטל את רצונך החופשי? ומה זה לעזאזל חלקך הרוחני? לתומס לא היה שמץ מושג במה מדובר.
"אתה מתכוון לענות על החידה, חנון?" שואל פיטר ומעיף מבט מהיר בשעונו. לאן הוא ממהר פתאום? מה הוא עוד מסתיר?
"אני מצטער, אבל אין לי מושג מה התשובה." פיטר בוחן אותו ומורה לו להתיישב על יד הדלת. תומס מהסס ואז עושה כמצוותו, חרד לקראת הבאות.
"כן, תשב בדיוק שמה בדיוק. אל תזוז, שתק! " תומס משותק כעת, ופיטר פורץ בצחוק למראה ההפתעה שעל פניו הקפואות.
"בטח ימצאו אותך רק מחר, ואז יאשימו אותך בכל הבלגן שבחדר המדליות. רק עוד תזכורת למי הבוס." הוא בועט בתומס חסר האונים ומסתלק.
פחד ממלא את תומס. אילו רק היה מקשיב לזואי...
'עדיין פיטר היה מוצא אותך ומאיים עליך' אומר קול קטן ומעצבן בירכתי מוחו. הוא מהרהר במצב הביש אליו נקלע. לא פלא שאמו הפכה פרנואידית כל כך.
תומס מדמיין לעצמו איך ימצאו אותו וודאי למחרת, משותק על יד הכניסה למועדון. הוא יכל לראות בעיני רוחו את סילוקו מבית הספר הוגוורטס האהוב. הוא יאלץ לחזור לביתי, לחזור לאימו המטורפת וחסרת הרסן. לעד הוא ישאר ללא השכלת קסם בסיסית, ללא שרביט, ללא חיים. האם כך מרגישים הסקיבים? הוא תוהה ונאנח. כשלפתע........
זואי מופיעה כאילו משום מקום. היא לבושה בגלימת הלימודים, נראה שגם היא לא באמת הלכה לישון הלילה. היא מסמנת לתומס לשתוק, כאילו שהוא יכול לעשות אחרת בשיתוקו.
"שחרר." תומס מותח את איבריו הדואבים ועצמותיו העייפות.
"איך ידעת לבוא?" הוא שואל. זואי מחייכת חיוך זדוני ורב משמעות.
"אז, מר נשר. מה החידה?" הנשר מפהק פיהוק רחב (ממתי נשרים מפהקים???) וניכר שהוא היה שמח שיעזבו אותו במנוחה. אבל הוא חוזר באי רצון על החידה.


בואו קר כקרח, והוא לא אנושי
עטוף מכף רגל ועד ראש באפלה
על בואו מבשר קול אוושה חרישי
קרבה יתרה הכרה תערפל
מגע גופו יפריד את חלקך הרוחני
ובו לעולם לא תרצה מבחירה
כי יטול רצונך החופשי

זואי חושבת דקה, שתי דקות ושלוש ואז עונה.
"התשובה היא כמובן סוהרסן" הדלת נפתחת וזואי מלווה את אחיה פנימה.
"לילה טוב" היא אומרת לו
"לילה טוב." הוא ממלמל בתשובה, מטפס במעלה המדרגות ונשכב על מיטתו בכבדות
הוא נרדם מיד. אבל שנתו מתמלאת עד מהרה בסיוטים.

הפרק הקודם		הפרק הבא