משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

חלוקה לקבוצות הייתה הגיונית לגמרי משני סיבות: 1) היינו מספר המיועדים הגדול ביותר בכול שנות משחקי הרעב. ו2) כול קבוצה חולקה לשתיים. חצי ראשון שיכנס ראשון לזירה. הנכדה של הנשיא סנואו הייתה בינינו. והחצי השני יחכה שלושה ימים עד שיכנס לזירה.
אבל למרות כול זה, הייתה לי תחושה שיש שם מניע ניסתר כולשהוא. 
אחרי שהמודיע יצא, קטניס הובילה אותנו בחזרה למעלית להתכונן לקראת הראיונות שיתרחשו מחר. עבדנו עם אפי על זה במשך קרוב לחודשיים, אבל זה היה די מותר. בכול זאת, אנחנו אנשי קפיטול. חינכו אותנו למיצגי טלוויזיה ולנימוסים מושלמים, שלא כמו הזוהמות האלה מהמחוזות.
הגענו לקומה שלנו ושם קטניס אמרה לנו ללכת להתארגן בחדרים. התפזרנו כולנו לחדרים במטרה לשאוב כמה שיותר ביטחון עצמי לקראת הריאיונות. כן, למרות שאימנו אותנו לכך, אף פעם לא הופענו באמת בפני אומה שלמה. סתם, מדי פעם הצצות חטופות מהצלמים שצילמו את הקהל מדי פעם כדי לתעד את תגובתו.
נכנסתי לחדרי במטרה להתרסק על המיטה, אבל משהו הפריע לי. התלבושת והנזר של סבא. התלבושת הייתה בצבע ירוק כלורופיל ונראה כאילו הצבע זז בגלים.
יפה. 
התלבשתי וחבשתי את הנזר לראשי. הסתכלתי במראה. נראתי מיוחד.
יצאתי מחדרי וראיתי את כול שאר המיועדים מחכים בספה לקראת הציון של כולנו בהערכות האישיות.
ישבתי על הספה הכי רחוק מכולם. היו כאלה שהתקבצו בחבורות. הם כבר מסודרים מבחינת בעלי ברית. 
אני לא רוצה בעלי ברית, מכיוון שאז אני אצתרך להרוג אותם. או שהם יהרגו אותי. אני בזירה ברשות עצמי בלבד.
המשדר נפתח בסמל של הפאנם (הסמל של הקפיטול הוא בעצם הסמל של פאנם. אנשים סתם מחשיבים את הסמל של פאנם לקפיטול, רק בגלל שלו יש סיבות להשתמש בו). 
כולנו עמדנו שפופים ורכנו אל הטלוויזיה. לאט לאט הציון של כולם נחשף. הכי גבוה היה בינתיים מקומה שתיים עם תשע. והכי קצת מקומה חמש עם שלוש. הגיע התור שלנו. שלי.
קיידן שרייב, 10. היה רשום שם. 
אני שמתי את ידי על פי מהלם. כולם צעקו מאושר. וקטניס חיבקה אותי. 10. אני קיבלתי 10.
בקושי הקשבתי לשאר הציונים האחרים בניסיון לעכל את זה. 10. לא עיכלתי עדיין.
המשדר הסתיים בחותם הקפיט... פאנם עם שעון של רבע שעה לקראת הראיונות.
קטניס זירזה אותנו למעלית. היא לחצה על כפתור של קומה אפס, והתחלנו לרדת. ככול שירדנו כך גבר הלחץ שבתוכי.
הדלת נפתחה וחיילים זירזו אותנו והצעידו אותנו אל מאחורי הקלעים. טלוויזיה גדולה הייתה קבוע בקיר מעל הפתח שדרכו נצעד אל הראיונות.
השנה סיזר פליקרמן לא ינחה את הראיונות כמו בעבר. הוא נחשב כבוגד והוצא להורג בכלאו תחת עינויים רבים, וכך גם שאר קברניטי המשחק. גופותיהם נתלו ונשרפו בשידור חי לפני שבועיים. את האפר פיזרו לים.
את האירוע השנה ינחה רייזר פלטרוק, נציג מהקפיטול שהצטרף למורדים.
לאט ובמשך שתי דקות עולים כול שאר המיועדים ונותנים ראיון אחרון לרייזר.
"קיידן שרייב" נשמע קול רובוטי.
אני לוקח נשימה עמוקה ועולה במדרגות לבמה. הלב שלי משתולל מרוב התרגשות ולחץ.
אני נכנס לאור הזרקורים ויושב על הכיסא הנוח.
אמממ... נראה לי שאסתדר.
תמיד ידעתי איך לדמיין דברים ולשים אותם במקום המציאות. אז אם אוכל לדמיין אותי יושב על הכיסא הנוח בסלון ועונה לאמא ואבא על השאלות המציקות שלהם אחרי יום לימודים.
מחיאות הכפיים נרגעות ורייזר פונה אלי, " אז מה, קיידן? מה אתה חושב על זה שנבחרת?"
אני מתלבט במשך שנייה אם לענות בציניות או בכנות.
"נוראי. אני חשבתי שכול החיים שלי אני והילדים שלי נצפה במשחקי הרעב מהסלון. לא בשידור בתוך הזירה עצמה." אני עונה בכנות.
"אני מניח. גם אני חשבתי ככה. אבל תראה, הקפיטול ידע שהמחוזות ימרדו מתי שהוא, רק הוא לא ידע מתי. הם רצו כמה שיותר לדחות את המרד." הוא עונה לי בהפתעה.
"תודה על שיעור ההיסטוריה המרתק," אני עונה ורבים כולל רייזר צוחקים." אבל לי יעזור שיעור נגד היסטריה, אם זה במערכת שעות." אני מסיים את העקיצה.
רייזר והקהל צוחקים. אני מחייך חיוך קטן. אולי אוכל קצת. ממש קצת, להנות מהראיון.
השתי דקות של הראיון עוברות מהר כשרייזר מראיין ושואל אותי איך זה מרגיש להיות מיועד. אני רק עונה לו שגם הוא מהקפיטול ולא יותר טוב מאיתנו. רבים מהקהל עושים "אווווו" ורייזר מסמיק.
הצלצול של הבית ספר מצלצל לסיום הראיון.
רבים ומהקהל צוחקים מהבדיחה.
"הכיתה משוחררת," אומר רייזר בצחוק.
אני קם וקד קידה לקהל עם קצת הרבה סלידה.
עכשיו אני מבין איך המיועדים מהמחוזות הרגישו.
אני יורד במדרגות לכיוון 'מאחורי הקלעים', והולך לעמדת אוכל שהיה שם, ולוקח כוס מים קרים. לא שמתי לב שהזעתי לגמרי.
נגבתי את כפות ידי במכנסיים שלי.
ישבתי על הכיסאות, נותן לאדרנלין להתפוגג בגוף ולהעביר את הרעד בכול הגופי.
נשמתי עמוק. זהו, זה מאחורי. עכשיו נשאר רק לעבור את הזירה.
זהו. קלי קלות.
אחרוני המיועדים נכנסים, מתראיינים ויוצאים.
כול המדריכים נכנסים ומשבחים את החניכים, נקרא לזה, על הראיון המוצלח. חוץ מג'והנה. היא רק מתאכזרת לחניכים שלה.
קטניס מובילה אותנו אל המעליות לקומה להתאוששות, ומזכירה לנו שמחר יש לנו יום שלם רק עם ההורים שלנו במתחם. זה עודד אותנו מספיק.
אני גם מקווה שזה יספיק גם לזירה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היום התחיל בכך שאבא שלי העיר אותי.
זה היה כול כך בית עד שרטנתי ולא רציתי לקום. הוא בסוף הזכיר לי בעדינות מה קורה.
קמתי במהירות והתארגנתי בזריזות לקראת היום.
עשר וחצי עכשיו. וזה גם מספר השעות שהורים שלי מבקרים אותי.
התחלנו את היום עם סרט של שעתיים בקולנוע שלמטה.
אחרי שהסרט הסתיים זמזמתי תוך כדי. לא היה לי מושג למה. אמא הציע לי לשיר. משכתי בכתפי, והחלטתי על שני שירים, whatever it takes וToy.
שירים ישנים ממש מלפני 300 שנה או משהו, אבל טובים.
קטניס אמרה שאני שר ממש יפה.
היום הסתיים ממש מהר.
נפרדנו מהם בדמעות וביבבות. הם חיבקו אותנו וחילצו ממנו הבטחות שניצא בחיים.
לא יכותי להתעלם מכך ש75 נערים וילדים הבטיחו הבטחות שקר. בכללם כנראה אני.
"תשים את הנזר של סבא בזירה, הוא ישמור עליך בחיים." אמי אמרה בבכי עז.
לא היה לי לב לומר לה שהנזר יחזור אליה עם הגופה שלי.
הפרידו בינינו מהר מדי. הושטנו ידיים אליהם בזמן שגררו אותנו לתוך המעליות.
אכלנו ארוחת ערב סבירה שהייתה טפלה בגלל שצער והעובדה שכמעט כולנו נפרדנו מהורים שלנו עכשיו לנצח.
הביאו לנו כדורי שינה בשביל שלא נסבול מסיוטים ונתעורר באמצע הלילה.
מחר אני אהיה בזירה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חזרתי!!!
סופסוף מריחים כבר את החופש. זהו,רק עוד מבחן אחד וזהו.
מצטער אם יצא פרק קצר ולא איכותי, זה בגלל המבחן האחרון בביולוגיה. אבל זה על תורשה וחרטה של דנ"א, אז יהיה בסדר.
וגם אני רושם מהטלפון ומעתיק את הפרק מהתזכירים בטלפון כי, משום מה, האתר משגע לי את הטלפון, והמקלדת לא עובדת בו.
אז אני אנסה לערוך במחשב מחר אם היו בעיות.
באמת שאני מצטער.
תגיבו,
ואוהב אתכם מכול הלב,
קייל סמית.

הפרק הקודם		הפרק הבא