להיות חצויי זה לא קל

הסתכלתי על ג´ין בראון בחוסר הבנה. עמדנו ליד פגסוס מרשים שגיליתי מאוחר יותר שקוראים לו פיץ. ג´ין רעדה קלות ואז נשמה עמוק. "ב...סדר. בואי, אני אקח אותך..למחנה החצויים" גמגמה, מחתה זיעה מהמצח והצביעה על הפגסוס. היא התחילה ללכת ומצמצתי ובאתי איתה. "רגע, סטופ כדור הארץ. האלים אמיתיים? כמו שאמא אמרה?" דרשתי לדעת וג´ין הנהנה בהסחת הדעת כשהיא מחזיקה במושכות. נראה שהפגסוס מכיר אותה היטב כבר, אבל ממני הוא נרתע בהתחלה כשניסיתי לעלות עליו ועשיתי פרצוף. ג´ין חייכה לפגסוס וליטפה לו את הרעמה הלבנה והמרשימה שלו. "זה בסדר, פיץ." הרגיעה אותו ומצמצתי. "פיץ?" שאלתי והיא צחקקה וזה הפר את המתח בינינו. מעודדת, ניסיתי לעלות שוב על הסוס והצלחתי. קראתי קריאת הידד וג´ין חייכה אליי ואז החזירה את הראש קדימה. בהתחלה מפחיד לטוס על פגסוס- זה כמו סוס, רק עם כנפיים. ובאוויר. ובלי סירות הצלה או משהו. רעדתי ושמחתי שג´ין לפניי ולא רואה אותי, אבל בסוף אפילו חייכתי מאוזן לאוזן ונהניתי. צקצקתי ביחד עם ג´ין כמו שעושים לסוסים וצחקנו. הרגשתי שנהיה חברות טובות. טוב, אנחנו באותה כיתה, אבל רק הכרנו. "אז איפה אליזבת´?" שאלתי כשכבר התרגלתי לעליות ולירידות באוויר הנעימות של פיץ וליטפתי אותו. הוא התנער בכל הגוף וחייכתי וג´ין שוב צחקה. "אני חושבת שתסתדרו מצויין. ואליזבת´ בציידות," אמרה בעצב משום מה. שתקתי בנימוס. נראה היה שזה פצע, ולא רציתי לפתוח אותו שוב. (לא שידעתי מתי הייתה הפעם הראשונה) "אז..אממ...איפה המחנה?" גמגמתי והחלפתי נושא. הרגשתי שהוקל לג´ין.

"במצר לונג איילנד. מקום מדהים," ענתה. חייכתי בהיסוס. "אוקיי," מלמלתי ומשם טסנו בשתיקה. בערב נחתנו ואכלנו במסעדה, ובלילה חזרנו לטוס. התחלתי להשתעמם ולא נראה שפיץ מתעייף. "למה הוא לא מתעייף?" שאלתי בעייפות כשכבר כמעט נרדמתי וג´ין גם פיהקה. "הוא נמרץ מאוד," מלמלה ופיץ רטן משהו ומצמצתי כמה פעמים אחרי זה בטוחה שאני הוזה. הוא אמר ´ואתם החצויים לא נמרצים?´ ג´ין צחקקה ואני פערתי את הפה והסתכלתי על הכוכבים. "מה...הוא... פי...ץ" מלמלתי וג´ין הסתובבה אליי ונראתה מוטרדת מאוד ממשהו. "הבנת את פיץ?" שאלה בקול צרוד ומצמצתי ומשכתי בכתפיים במבוכה."אני חושבת," מלמלתי והרגשתי גולה בגרון. לא רציתי להזות. ג´ין נשכה שפתיים וספקה כפיים. "בסדר..את אחות שלי." אמרה ורעדה. קפאתי. לא דיברנו עוד כמה מטרים עד שהעזתי לדבר שוב. "אחותך?" שאלתי ושתיתי מים. ג´ין הנהנה ונראתה מוטרדת עוד יותר ממקודם. שתקתי. "מה זה אומר?" שאלתי בלחישה לא אופיינית לי. ג´ין נשמה עמוק ושתתה מים. כשסיימה אמרה "זה אומר שאת בת פוסידון. אחרת לא היית מבינה את פיץ. ותקבלי גם חרב אנקלוסמוס כמוני," הסבירה ואני הרגשתי כאילו משפריצים עליי גל ים ענק.כשהיא אמרה ´אנקלוסמוס´ הכל התבהר לי פתאום- למה ג´ין הסתכלה עליי מוזר כשאמרתי כשקוראים לי נחשול עוד כשהיינו בכיתה, למה היא מתוחה כל כך מזה שהבנתי את פיץ. ברור. פוסידון הוא אחד ממה שנקרא ´שלושת הגדולים´. נראה שג´ין נותנת לי לעכל את הדברים כי היא חזרה להסתכל על הדרך. בסוף נרדמתי על הגב. בחלום ראיתי איש שחייך אליי בחיבה, והוא החזיק קלשון בידו. כעסתי. משום מה ידעתי מי הוא. "כל הכבוד, נחשול. ניחשת נכון מאוד את פשר הסכנה במי שאת," אמר אל הים ושילבתי ידיים. התחלתי לחזור לעצמי. "למה? למה אני כל כך חשובה?" שאלתי בלעג. פוסידון נשם עמוק. הייתה לי נטייה לעצבן אנשים...ומסתבר שגם אלים בני אלמוות. חייכתי לעצמי בסיפוק.

"את מוכשרת. חברייך-" התחיל להגיד וקטעתי אותו. "אין לי חברים." אמרתי ברעד והוא התעלם ממני. אני מניחה שזה הגיע לי. "יהיו לך שם. הם יזדקקו לך, לך- ולקלייר מאוד במסע שמתקרב" אמר וחיפש משהו בכיס. הופתעתי. מי זאת קלייר? ולמה אני מרגישה קשר אליה כמעט כמו לג´ין? בסוף פוסידון שלף תיליון מהכיס והסתקרנתי. הוא נתן לי אותו ונדהמתי מכמה שהוא מדהים- לא, מדהים זאת לא מילה. מהמם. גם לא. הוא היה בצורת לב בצבע טורקיז, והרגשתי שהוא מלא עוצמה ועם זאת גם עדין. פוסידון הסתכל עליי כשבחנתי את התיליון ותליתי אותו על הצוואר. הוא חייך. "כל הכבוד. מצטער שלא באתי כל השנים האלו. הייתי..אממ...עסוק בילד אחר שלי." הרגשתי שהוא באמת מצטער ומתבייש בעצמו וחייכתי אליו. הוא מצמץ. "בסדר. ניפגש בקרוב שוב, נחשול שלי" אמר פוסידון והחלום נגמר. ג´ין ניערה אותי ומצמצתי וקמתי, נוגחת בראש שלה. "אאוץ!" אמרנו שתינו ביחד ושפשפנו את הראש. מצמצתי כמה פעמים נגד השמש. עפנו מעל הים והשמש הייתה לידינו וחיממה אותי. ג´ין נתנה לי סנדוויץ´ טונה (החלטתי לעולם לא לספר לפוסידון שאני אוכלת דגים) ואכלתי בתיאבון וגם היא, רק שהיא אכלה סנדוויץ´ אבוקדו. קינחנו בתה מתרמוס ובסוף הסתכלנו מרוצות על הים. פיץ צהל בשמחה ואני כבר נרגעתי מזה שאני מבינה אותו- הבנתי שאני לא הוזה ושיש אחרים כמוני. חייכתי אליו ואז הסתכלתי על הים. "מאיפה זה?" ג´ין שאלה והחוותה בראשה על התיליון לב שלי. מצמצתי והחזקתי בו. שוב הרגשתי כמה הוא רב עוצמה ועדין בו זמנית וחייכתי. סיפרתי לה על החלום.

הפרק הקודם		הפרק הבא