"אני לא מה שאתם חושבים."

מתוך האגם עלה פלג גוף עליון של ילדה בגילנו - אבל במקום רגליים היו לה שמונה זרועות תמנון בצבע טורקיז. שערה היה קלוע בהמון צמות דקיקות. אותן הצמות שבהן מאל משכה.

מכשפת ים.

קראתי על מכשפות ים בספר "כל יצורי הכלאיים הקיימים ואלה שנכחדו". על מכשפות ים היה כתוב שבכל העולם נשארה רק מכשפת ים אחת - אורסולה. אבל אורסולה לא בת 11. היא בת 3,000.

פתאום, ה - 'שרימפי' הזאת התחילה להשתנות. לבסוף, זרועות התמנון שלה הפכו לרגליים והיא יצאה מהאגם, יבשה לגמרי.

"מאל... מה… מי..." הייתי כל כך מבולבלת, שקראתי למאל בשמה האמיתי - מה שאף פעם עוד לא קרה לי.

מכשפת הים שמאל קראה לה 'שרימפי' הסתכלה עלי.

"איך קראת לה?" שאלה שרימפי.

"‏אני מאל. מאי האבודים. הבת של מליפיסנט. רק שיניתי מראה חיצוני." אמרה מאל.

שרימפי פערה זוג עיניים נדהמות. (הייתה לי הרגשה ש'שרימפי' זה סתם כינוי שהדביקו למכשפת הים, כל כך מתאים למאל לעשות את זה).

"מה את עושה כאן?" היא לחשה. "איך הצלחת לברוח משם?"

"רגע! מה הולך פה?"

"זאת שרימפי. היא הייתה איתי באי האבודים, והיא הבת של אורסולה." אמרה מאל.

"את יודעת, יש לי שם." נהמה שרימפי.

ידעתי. 'שרימפי' זה סתם כינוי שמאל הדביקה לה.

"אה, יש לך אחד כזה?" שאלה מאל בארשת של הפתעה גדולה.

"איך קוראים לך?" שאלתי, לפני שמאל ומכשפת הים-שלא-קוראים-לה-שרימפי יתחילו לריב. כנראה הן לא היו חברות טובות במיוחד באי.

"אומה." אמרה מכשפת הים, ומאל גילגלה עיניים.

"טוב... אז - רגע, איפה הדיונון הענק?" שאלתי.

"הרגתי אותו." ענתה אומה בקול רגוע. "זה היה די קל."

ניסיתי לא לדמיין מה שוכב עכשיו על קרקעית האגם.

"טוב, אז אני צריכה לזוז." אמרה מאל בחיוך זדוני.

"לאן?" שאלתי.

"לספר לדמבלדור שיש לנו דיונון חדש באגם."

"אוך, מלשינית אחת, שבי ואת לא הולכת לשום מקום." קבעתי.

"אוקיי, עכשיו באמת זזים."

"לא."

"לא, מישהו בא, תראו! חייבים לזוז."

לא הבנתי למה למאל פתאום אכפת מאומה, אבל אז ראיתי מי מתקרב אלינו.

זה היה פילץ'.

אוי לא, חשבתי. פרד וג'ורג' גם לא היו שמחים שרייבנקלו הפסידה, זה הוריד את הסיכויים שלהם לזכות בגביע הקווידיץ', מה שאומר שיש סיכוי גדול שהם עשו היום מתקפת-פצצות-סירחון ליד המועדון של ההפלפאפים, מה שאומר שפילץ' במצב רוח רע.

הסתובבנו אחורה והתחלנו לרוץ לעבר הטירה. ניסינו להיראות כמו סתם ילדות שרצות בשביל הכיף, אבל העובדה שאומה הייתה בלי מדי בית הספר לא עזרה לנו. פילץ' לא ישים לב לצבע השיער של אומה, הרי הוא לא יכול להעניש אותה על צבע שיער. אבל הוא יכול להעניש אותה על כך שאין לה תלבושת אחידה. לכן, רוב הסיכויים שפילץ' לא יזכור איך אומה נראית. העיקר להצליח לברוח ממנו, אחרת פילץ' יעניש אותנו על 'התרועעות עם תלמידה ללא תלבושת אחידה'. (שלא לדבר על העונש שאומה תחטוף).

הגענו לארון עם חומרי הניקוי של פילץ'. זה היה יותר דומה לחדר קטן, אז נדחקנו פנימה. "קייטי! בואי!" לחשתי למאל שהציצה על מה שקורה בחוץ. פילץ' עמד שם, עם הגב לארון שלנו.

כבר התחלתי לחשוב שזהו, זה הסוף שלנו, כשמאל התחילה לשנות צורה. היא הפכה את עצמה לפיבס, הפולטרגייסט של הוגוורטס.

אני חייבת לומר שזה אחד הרעיונות הגאוניים ביותר שהיו למאל. בספר הכשפים של מליפיסנט (מאל לקחה אותו איתה מהאי כשברחה, ופחות או יותר למדה אותו בעל פה) יש כישוף תעופה.

‏מאל דיקלמה את הכישוף והתרוממה באוויר. היא ריחפה לעבר פילץ' בחיוך זדוני.

"מחפש משהו, אדוני השרת הנכבד?" אמרה מאל בחיקוי לא רע של הקול של פיבס.

"פיבס!" צעק פילץ' בתסכול. אחר כך פילץ' חשב קצת, ושאל: "פיבס, כמה זמן אתה כבר פה? ראית במקרה שלוש תלמידות - אחת בלי תלבושת אחידה - עוברות כאן?"

"בטח, ברור. עכשיו אתה רוצה שאני אגיד לך לאן הן הלכו?" אמרה מאל.

"די כבר, פיבס. לאן הם הלכו? אם תגיד לי, אני לא אספר לברון המגואל שגנבת כמה פצצות סירחון מהתלמידים וזרקת אותן ליד המשרד שלי." הברון המגואל היה הנפש החיה (סליחה, המתה) היחידה שיכלה לשלוט בפיבס. מאל חייכה חיוך זדוני.

"לא, את זה נסדר בדרך אחרת. עמך הסליחה, סר, אבל הוד שותתותו הברון כבר יודע מזה." מאל נרעדה. וואו, אם יש דבר אחד שמאל טובה בו, זה לשחק את פיבס. רק דבר אחד חסר לנו - שפיבס האמיתי יכנס לאולם הכניסה.

"אוך, פיבס. בסדר, אני אפצה אותך אחר כך. רק תגיד - לאן הן הלכו?" פילץ' כמעט צעק.

"בסדר, אבל בתנאי אחד. אני אגיד לך את התנאי אחרי שתסכים לזה." אמרה מאל. היא ידעה שכדי להעניש תלמידים פילץ' יסכים להכל.

פילץ' חשב קצת, אם זה בכלל אפשרי.

"אני מסכים, מסכים להכל. איפה הן? נו כבר, פיבס!" אמר פילץ'.

"טוב. אז מכאן, סר. אני מקווה הן עדיין לא התפזרו בבית הספר. זכרת איך הן נראות? אני מתכוון, חוץ מהבגדים?" שאלה מאל כבדרך אגב. טוב, אני מודה, מאל חכמה יותר ממה שחשבתי.

"לא. אבל מה צריך לזכור? אני אתפוס אותן עכשיו. הן לא יתחמקו ממני." אמר פילץ'.

מאל ופילץ' הלכו, נראה לי שלמרתפים. יצאתי מהארון. אומה יצאה אחרי, ורצנו ישר לאגם. אמרתי לאומה שהיא עדיין חייבת לי ולמאל הסבר איך היא הגיעה מאי האבודים לאגם הגדול. אומה נכנסה למים, הפכה למכשפת ים, אמרה לי שגם אני חייבת לה הסבר על מה שהלך פה ושקעה מתחת לפני המים.

אני רצתי לחפש את מאל.

הפרק הקודם		הפרק הבא