ווצאפ אלוהי

טוב, הייתה הפסקה ארוכה.

למרות שהבטחתי שלא.

אבלאבל עבדתי על הפרק הזה המון. באמת רציתי שיהיה לכם פרק ספיישל מיוחד :)

ואני אשמח גם שתגיבו, כי זה באמת נותן מוטיבציה וממש משמח אותי, אבל הפעם אני רוצה שנעשה בתגובה משהו קצת מיוחד, תקראו לזה אתגר מצדי- אתם יכולים לכתוב כל מה שאתם רוצים בתגובה כמו תמיד, אבל אתם צריכים לכתוב דבר אחד שהפריע לכם/ שאפשר היה לשפר/ כל הערה בונה אחרת בתגובה, כדי שאני אוכל להשתפר. 

שבשלום 3>

נקישה נשמעה על דלת משפחת ג'קסון- בלופיס בשעת ערב מאוחרת. פרסי, שבדיוק דשדש לכיוון המטבע בכוונה להשיג לעצמו ארוחת ערב כמה שיותר כחולה, צמצם עיניים בחשדנות לעבר הדלת הסגורה.

אמא ופול יצאו לפני כרבע שעה לעבר הסרט הדוקומנטרי על איזה היסטוריון משעמם ופרסי נשאר לבד כדי לחלק את זמנו בין האקסבוקס והטלוויזיה, ולבסוף להירדם כנראה בעצלתיים מול שידור חוזר של 'פרינדס'.

הוא הסיר את הפקק מהעט שלו ואנקלוסמוס הבריקה לפתע בידו תחת אור המנורות של המסדרון. הוא התקדם בצעדי חתול לעבר דלת הכניסה והציץ בעינית. לפתע, הדלת נפתחה בקול רעם וגבר רחב וגבוה עם שיער שחור, עיני אצות ירוקות ומכנסי ג'ינס בגובה הברך הופיע בדלת הכניסה.

"אבא!" קרא בנו של אל הים בהפתעה. "חשבתי... חשבתי שרק התלוצצת!" הוא החזיר את אנקלוסמוס במהירות למצב עט וטמן אותה בכיס האחורי של מכנסיו. "אני לעולם לא מתלוצץ כשזה מגיע לעוגיות כחולות של סאלי!" קולו של פוסידון רעם בדיוק כמו רעש גלי הים בעת סופה. "איפה החבאת אותן?" הוא צמצם עיניים בחשדנות לעבר בנו, כשהכתה בו ההבנה המזעזעת.

"אתה אכלת את כולן!" האשים והצביע לעבר פרסי בתקיפות. "לא..... כלומר, כן." הודה פרסי במבוכה ושיחק בקצה חולצתו. "לפיכך, אני גוזר עליך עונש נורא!" הכריז פוסידון והכה ברצפה בקלשון שאחז בידו בזעם. "עונ.... עונש?" שאל פרסי בקימוט מצח. "כן. עונש. אתה התנהגת לא יפה וגמרת את כל העוגיות הכחולות, לפיכך אני, פוסידון, מתוקף סמכותי כאביך, גוזר עליך עונש." ביאר פוסידון ושילב את ידיו בזעף.

פרסי השפיל את מבטו לרצפה. "אני מצטער," מלמל והרים את מבטו כדי שפוסידון יוכל לפגוש בזוג עיני הכלבלב הכי מתוקות ומלאות אשמה שראה מימיו. "לא התכוונתי לאכול את כל העוגיות."

"זה לא יעבוד עליי!" קרא פוסידון ולאחר מכן פלט "אוווווו!" גבוה שסתר את הדבר האחרון שאמר. אבי הסוסים ניער את ראשו ונשם עמוק. "מצטער, חבוב," הוא אמר וטפח על גבו של פרסי. "ככה זה הולך. אתה עומד להכין לי עוגיות חדשות!" הוא הוסיף וצעד לעבד הסלון. "בינתיים, אני אבדוק קצת את הטווילייזה הזאת!"

"לא ולא!" קרא פרסי וחסם את דרכו של אביו לסלון. "אתה עומד לעזור לי." פרסי שילב את ידיו בשלווה והצביע לעבר המטבח. פוסידון הודה בכניעתו אבל סחב את פרסי הצווח על כתפו כל הדרך למטבח.

"עכשיו," פתח פוסידון, "אתה מסביר לי איך מכינים עוגיות. וגם מה זה הארון הגדול, האכזרי והקר שם בקצה החדר." הוא הצביע לעבר עצם גדול ומרובע שניצב על הקיר שמול המטבע המוארך. היו לו ידיות, אחת על קובייה גדולה למעלה ועוד אחת, גדולה יותר, על מלבן כפול בגודלו מהריבוע למטה. העצם המשונה הבריק בצבע כסף ומרעיד האדמה הדגול קפץ לאחור בבהלה כשהקופסה הגדולה השמיעה לפתע קול זמזום קולני.

"אה, זה המקרר שלנו," הסביר פרסי. "מק.. מה? מה התפקיד שלו?" שאל פוסידון ופרסי נאנח בליבו. הכנת העוגיות תיקח הרבה יותר זמן מכפי שתכנן. לאחר שהסביר לאביו על תפקידו המופלא של המקרר ("למה אתם לא פשוט מזמנים את האוכל מוכן מהאוויר?" תהה פוסידון ופרסי הכה על מצחו בייאוש.), על שלל הפונקציות השונות של מערבל המזון החדש שאמו קנתה לא מזמן ("הוא יכול גם לחתוך סלט וגם לערבב בצק? למה לא הכרנו את זה?!" קרא פוסידון בתימהון ופרסי הכה על מצחו בייאוש, שוב.), על הדרך המסתורית בה מפעילים תנור ("אני עדיין מעדיף מדורה ישנה וטובה על קרקעית האוקיינוס." אמר פוסידון בביטול ופרסי כבר לא הכה בידו על מצחו המסכן, שהיה מלא בסימנים אדומים.), הם יכלו להתחיל להכין את העוגיות.

פוסידון היה ממונה על איסוף החומרים ומדידתם. "אל תתקרב לשום כלי חשמלי!" הבהיר פרסי וזקף אצבע מזהירה לכיוון אביו, שבדיוק עסק במצוד אחר הקמח החמקמק. החומרים נמצאו לבסוף, נמדדו (לאחר שפוסידון שבר שלוש ביצים וכמעט הכניס אותן על קליפתן לבלילה, פרסי החליט שהוא יהיה אחראי על הכנסת המוצרים לבלנדר.) ועורבלו. צבע המאכל הכחול נשפך בנדיבות על כל הבלילה ופרסי הכניס לבסוף את שבבי השוקולד לבצק. העוגיות היו מוכנות לקראת הכנסתן לתנור.

"בשום פנים ואופן אל תיגע בתנור. הוא ייתן לך כוויה!" הזהיר פרסי בזמן שהכניס את מגש העוגיות לתנור בעזרת כפפות הבישול של אמו (ורודות, לבבות לבנים.). "בסדר, בסדר. האמת שהיה ממש כיף איתך, בן." הודה אל הים וטפח בחוזקה על גבו הרזה של פרסי, שמעד צעד אחד קדימה והשתעל בתודה.

"עכשיו אני הולך לחקור את הטוויזיליה הזאת!" מחא פוסידון כפיים וטס במהירות שלא הייתה מביישת ברדלס בזמן ציד לעבר הסלון. פרסי רק נאנח ופנה לעבר הסלון. הוא לא רצה להסתכן בכך שפוסידון יעשה קצר בטלוויזיה והכל יהיה על אחריותו (כולל עלות התיקון).

הוא שמע לפתע קול נפץ ורץ אבל כשהגיע לסלון הבין שזה כבר מאוחר מדי.

פוסידון עמד בפרצוף אשם מול המסך הגדול, השחור ובעיקר המנופץ, אשר רסיסיו התפזרו על כל רצפת הסלון. "סליחה! סורי! סליחה! אני כל כך מצטער!" קרא פוסידון בעצב. "לא ידעתי איך מחליפים ערוץ!" התנצל ופרסי רצה לצרוח מייאוש. הורה אלוהי זה לא דיל טוב.

"אבא! אתה יודע כמה זמן אמא ואני חסכנו כדי לקנות אותה? עכשיו מי יודע כמה זמן לא יהיה לנו טלוויזיה!" פרסי ידע שזה לא נבון במיוחד לנזוף באל הים, אבל כל התסכול שחש גאה בו והוא התפרץ, בפעם הראשונה כמו מתבגר טוב, בכעס על אביו. "למה לעזאזל אתה חייב לנסות להרוס כל דבר? אם אתה לא יודע איך להעביר ערוץ, פשוט תקרא לי. אתה לא צריך לנסות להיות חכם גדול כל הזמן! אלים! איפה אתה תקוע? במאה השמונה עשרה?!" הוא הניף את ידיו בזעם לאוויר והוריד אותן תוך כדי שדיבר. והדבר הכי מעצבן? פוסידון אפילו לא הזיז עפעף.

"אתה לא תדבר ככה לאל הים, ובטח שלא לאבא שלך! אני יכול לתקן אותה. שכחת שאתה צורח כאן כמו שימפנזה מצוננת על מישהו שבמקרה הוא גם אל??" הוא ענה, ועל אף שהמילים נאמרו בטון שקט, פרסי שמע אותן כל כך טוב כאילו אביו זעק אותן באוזניו. גבותיו של פוסידון התקמטו בזעף והוא הכה בקלשונו על רצפת הסלון.

לפתע, במקום הטלוויזיה המרוסקת ושלל השברים השחורים, עמדה טלוויזיה ענקית עם מסך פלזמה שטוח ומבריק, כאילו הרגע יצא מהחנות. למרבה הצער, פעולה מרשימה זו, שלוותה בהלמה עזה נוספת של הקלשון ברצפה, יצרה סדקים ברצפה.

"שקט, ג'קסון! כל העיר שומעת אותך!" נשמעה צעקה בקול גברי מהקומה שלמטה. "מצטער!" קרא פרסי בחזרה בזמן שפוסידון הניף את קלשונו באוויר והרצפה התאחתה. כאשר הוריד את קלשונו למטה, פגע באגרטל שהיה מאחוריו.

כשאל הים הסתובב כדי לתקן את הנזק, ניפץ שוב את מסך הפלזמה החדש בעזרה קצה קלשונו. "נו באמת!" קרא מרעיד האדמה בייאוש ותיקן את הטלוויזיה בשנית. "ושאף אחד לא יזוז כאן!" הזהיר פוסידון, ובדיוק בשנייה זו ריח גן העדן עצמו הסתנן אליהם מהמטבח. פרסי ופוסידון שאפו בתיאום ועצמו את עיניהם בעונג.

"העוגיות!" קראו יחדיו ורצו לעבר המטבח.

__________________________________________________________________________________________

הטעם של העוגיות היה כמו האלים.

נורא ואיום.

"אוי ואבוי, אבא! איך הצלחנו להרוס את זה?" עיווה פרסי את פניו בגועל, והתחיל לנבור בערימת המצרכים שהם הבטיחו לעצמם שיסדרו אחר כך. פרסי שלף משם צנצנת מלאה אבקה לבנה. "אבאאאא! אני לא מאמין שנפלנו בזה. שמנו בעוגה מלח במקום סוכר!"

פרסי הטיח את הצנצנת בשיש בתסכול והיה נראה כאילו עוד שנייה יבכה. "אוי, פרסי," אמר פוסידון בדאגה וטפח במבוכה על גבו של בנו, שישב כעת על יד שולחן האוכל וקבר את פניו בידיו "הכל בסדר." הוא הוסיף בעדינות.

"לא! הכל לא בסדר!" קרא פרסי לפתע והניף את ידיו. "קודם כל אני מגלה שאני בן של אל מחורבן, אחר כך אני צריך להציל את העולם מידי טיטאן מרושע שנמצא בגוף של הקראש של חברה קרובה שלי, אחר כך המון חצויים מתים בקרב, אבל אחריו הרגשתי שסוף סוף מצאתי קצת שלווה עם אנבת'. אבל לאאאא. גאיה חייבת לעשות דרמות ולהתעורר, הרה חוטפת אותי ומוחקת לי את הזיכרון, זורקת אותי באיזה מחנה רומי וכשהחברים שלי סוף סוף באים להציל אותי, בום אני נופל לטרטרוס. אחרי שאני נחלץ בעור שיניי, אני כמובן חייב להמשיך לנסות להציל את העולם כשהאלים בקושי שמים לב אלינו ואנחנו כמעט מתים כל כמה דקות, בסוף הכל נראה עוד קצת בסדר, אבל טיפת דם חייבת ליפול לי מהאף ולהביא להתעוררות של גאיה. בום עוד קרב גדול. בום אנחנו מנצחים. בום עוד המון חצויים מתים. ועכשיו גם העוגיות שלנו מגעילות! למה הגורל ממשיך להתאכזר אליי???" צעק פרסי בזעם על אביו.

"יואו, תרגיע, בן- אדם!" הגיב פוסידון, והשלווה שלו הרגיזה את החצוי בן השמונה עשרה עוד יותר. "אני אל, שכחת? אני יכול פשוט להפוך את המלח לסוכר!" אבי הסוסים הניד בראשו בייאוש. בנו, לעומת זאת, פער עיניים עגולות כמו צלחות. "אתה יכול בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה לעשות את זה???" התחנן פרסי ועשה לפוסידון את עיני הכלבלב הכי גדולות, חמודות, מעוררות רחמים ומקסימות שבן תמותה או בן אלמוות עשה אי פעם ('אולי אתקשר לבדוק את העניין עם אחד הטיטאנים העתיקים באמת, או עם טרטרוס וסטיקס בהזדמנות', חשב פוסידון).

"טווווב, בסדר." אמר פוסידון בחיבה ופרע את שיערו של בנו, העביר יד על העוגיות וכשפרסי טעם מהן שוב, היה להן הטעם המושלם של העוגיות המפורסמות של אמו. "תודה תודה תודה, אבא!" קרא פרסי וכרך את ידיו סביב גופו של אביו.

פוסידון נותר קפוא והמום בעוד פרסי מחבק אותו, פניו מקובעות בהלם, ורק לאחר כמה שניות נזכר מי הוא, וגם איך לכרוך את ידיו באיטיות סביב כתפיו של בנו.

------------------------------------------הרבה עוגיות כחולות לאחר מכן------------------------------------------------------------

"וואי פרינדס זו באמת סדרה מדהימה," צחק פוסידון באמצע הבינג' אב- בן שהוא ופרסי ערכו. "ג'ואי הזה ממש מצחיק. אז באמת יש את זה בנטפליקס?". "בטח," ענה פרסי ולחץ על השלט כדי להתחיל את פרק שש בעונה הראשונה. "אני גדלתי על הסדרה הזאת. גם כשלאמא ולי לא היה כלום, תמיד היו לנו את רוס ומוניקה שיצחיקו אותנו." נראה היה שבן פוסידון שוקע בהרהורים עמוקים, מהם התעורר רק לאחר שמחיאות הכפיים האייקוניות של הפתיח נשמעו.

או שזה היה הצלצול בפעמון.

"היי, פול ואמא מגיעים!" קרא פרסי והתחיל ללכת לכיוון הדלת. "אתה חייב לפגוש אותם. במיוחד את פול. הוא אחלה. ואמא בהיריון עכשיו! יש לה תינוקת!" פרסי זרק מאחורי גבו כשסובב את את המפתח במנעול. "תינוקת..." מלמל פוסידון בזעף, וכשפרסי חזר לסלון עם פול ועם אמו ההריונית, פוסידון כבר לא היה שם.

_____________________________________________________________________________________________________________

אל תשכחו את האתגר שלכם :)

שוב שבשלום

הפרק הקודם