נפילת הממלכות

כל השלדים התקדמו לעברנו עם זרועות מושטות. "מה עושים?" שאלתי בחרדה. "אין לי מושג!" איזבל קראה. כולנו התקבצנו במעגל במרכז המזרון בעוד השלדים מקיפים את כולנו מכול העברים. הוצאתי את השרשרת מתוך החולצה שלי, שם הסתרתי אותה, ומשכתי בה. "מה עושים? סבסטיאן, תעזור לי!" השרשת התחילה לזהור, וכל השלדים מיהרו לברוח מפני האור המסנוור. אבל לפני שכולם חזרו לקברים שלהם האור נכבה. "מה קרה?! סבסטיאן, למה השרשרת נכבתה??"

בגלל שאין לי מספיק כוח! בעולם הזה הייתי רדום, עד שהשער נפתח ונתן לי מספיק כוח כדי להתעורר, אבל בקושי יש לי כוח לפעול! בגלל זה גם קשה לי מאוד לתקשר עם כולכן ביחד ואני יכול בקושי לתקשר איתך גם עכשיו.

כל השלדים הציצו מהקברים שלהם כדי לראות שהסכנה חלפה. ברגע שהם ראו שהשרשרת הפסיקה לפעול הם חזרו להקיף אותנו במהירות. "מה הוא אמר?" מרי צעקה. "שאין לו מספיק כוח בעולם הזה!" עניתי. "מה???" כולן צעקו ביחד. "מה ששמעתן! הוא לא יוכל לעזור לנו!" 

השלדים הגיעו אלינו. ניסיתי לקפוץ בחזרה לדלת שבתקרה שהובילה לחדר עם המים. לא הצלחתי ונפלתי בחזרה על המזרון. השלדים הגיעו והתחילו לתפוס אותנו בזרועות, ברגליים, ובכל מקום אפשרי. התחלתי לבעוט ולהרביץ להם, והצלחתי גם להעיף חלק. שאר הבנות התחילו לעשות כמוני והתחילו להילחם, אבל זה לא עזר, כי על כל שלד שהעפנו באו עוד כמה במקומו, והשלדים שהעפנו רק קמו בחזרה, לקחו את האיברים שנפלו להם, חיברו אותם בחזרה לגוף שלהם וחזרו לתפוס אותנו. זה לא נראה שאכפת להם שאנחנו מעיפות אותם, או שהצלחנו בכלל להכאיב להם. הם הרימו באדישות את כולנו באוויר, עדיין נלחמות, והתחילו להיכנס לקברים. "לא!!!" ראיתי את השלדים סוחבים את החברות שלי לקברים שונים, ואז גם קבוצת השלדים שסחבה אותי החליקה לתוך אחד הקברים. השלדים שסחבו אותי התחילו להתפרק לעצמות והורכבו מחדש בתור כדור מסביבי. בשעה שהם השתנו הסתכלתי למעלה וראיתי את האדמה נסגרת מחדש ואת הקבר נאטם מעלינו. הכדור של העצמות הושלם ואז כבר לא יכולתי לראות כלום. רק יכולתי להרגיש שאני נופלת ונופלת במהירות גבוהה במשך זמן ארוך שהרגיש כמו נצח. ואז הרגשתי שהמנהרה משתנה, במקום להיות אנוכית היא נהייתה ישרה למשך כמה דקות, התפתלה כמה פעמים במהירות שגרמה לבטן שלי להתהפך ובסוף נשפכה למטה שוב, ואז הסתיימה ואני נפלתי על האדמה, וכל העצמות שהרכיבו את הכדור שריכך את הנפילה שלי התרסקו והתנפצו. הסתכלתי על הסביבה שבה נחתתי. הייתי בתוך מערה גדולה וחלולה שכל התקרה שלה הייתה מלאה בנטיפים. גם הרצפה הייתה מלאה כולה בזקיפים. בקצה של המערה שמולי היה פתח למנהרה שבקע ממנה אור שהאיר את שאר המערה באור קלוש. הסתכלתי בחזרה לתוך המנהרה שממנה נפלתי. היא הייתה חשוכה כולה, ולא יכולתי לראות מאיזה גובה נפלתי. הפתח היה גבוה מדי מכדי שאני אוכל לטפס בחזרה, והוא היה באמצע המערה, בתוךו מעגל בלי שום זקיף לידו שאני אוכל לטפס עליו. הסתובבתי והתחלתי להסתובב במערה. נזהרתי לא ליפול מכל הזקיפים שרק התחילו להיווצר והיו עדיין נמוכים. נכנסתי למנהרה בהיסוס. התקדמתי במנהרה, שהתעקלה והתפתלה, עד שהגעתי לחדר מלא גבישים זוהרים. "מה זה המקום הזה?" שאלתי בקול. השרשרת פתאום נדלקה והתחילה לזמזם. 

"המקום הזה, יקירתי," קול קרא פתאום והידהד בכל המערה, "הוא מערה אגדתית שרוב אנשי מיטיקה חושבים לאגדה. הם מכנים אותו באגדות בתור 'מערת הגבישים הבראשיתית'."

"מי אתה?" קראתי, והסתובבתי במעגל כדי לנסות לראות מאיפה הקול בוקע. "איפה אתה נמצא?" קראתי כשלא מצאתי אף אחד. 

"לפי האגדה," הקול המשיך בסיפור, והתעלם משאלותיי. "המערה הזאת היא המרכז של כל יבשת מיטיקה. ממנה צמחה היבשת, והאגדה אפילו מספרת שגם המקלט והצופים ששכנו בו נוצרו מקסם הקריסטלים, וכך גם הקסם שלהם."

"מי אתה?" שאלתי שוב. "לא ביקשתי פה שיעור היסטוריה."

"לא שאלת, לדברייך, 'מה זה המקום הזה?'" הקול נשמע משועשע. "ובאשר לזהותי, את עוד תגלי." הקול השתתק. 

"מה אתה רוצה ממני?" קראתי. 

"כרגע כלום," הוא ענה. "אבל אל תדאגי, יקירה, אני עוד אזדקק לך בעתיד."

"מה? למה אתה תצטרך אותי? מי אתה בכלל?" שאלתי, אבל לא זכיתי לתשובה. הקול נעלם. 

"הלו?" קראתי. שום תגובה. אוקיי... הסתובבתי קצת ברחבי החדר, ובחנתי את הקריסטלים השונים. היו שם כאלה בצבע סגול לילך, ירוק כמו עלים, תכלת בוהק וורוד בהיר. כל הגבישים נצצו כאילו כל הכוכבים עברו מהשמיים למערה. נגעתי בהם בקצות אצבעותיי. הרגשתי את הקסם החזק שהגבישים פלטו. זה הרגיש כאילו הקסם מטפס לי דרך העצבים למעלה אורך הזרוע, עד שהוא התפזר לי בכל רחבי הגוף. השרשרת התחילה לזמזם חזק יותר. פתאום חלק מהגבישים התחילו לזהור חזק יותר, ואז פרצו מהם פרצים של אבקה זהובה שהתחברו כולם לזרם אחד של אבקה זהובה שקיפצה לה באוויר לאורך הזרוע שלי. האבקה קיפצה לה עד שהיא הגיעה אל הפרצוף שלי ואז הסתחררה לה בצורת טורנדו. בין כל הסחרורים ראיתי גוף זעיר עם פרצוץ קטן ושדוני וכנפיים. הפיה שהסתחררה בתוף הטורנדו ציחקקה וחזרה להיות אבקה. האבקה קיפצה לה ונכנסה ישר לתוך השרשרת. "אוי!" קראתי בהפתעה. "מה קרה?"

וואו, שמעתי את סבסטיאן אומר. האבקת קסם שבחדר האירה אותי סופית, סוף סוף אחרי כל השנים שבהם הייתי רדום! 

"רגע, אנחנו במיטיקה?" שאלתי. "גם הקול ההוא אמר שאנחנו במיטיקה. איך הגענו לפה עם השער אמור להיות בניו יורק?"

השער שם לא היה השער היחיד כנראה. השער פה כנראה היה שער חלש מכדי שהייתי מרגיש בו במצבי המוחלש. השער בניו יורק היה חזק מספיק כדי שאני אצליח להרגיש אותו קורא לי. אבל אז הגענו למיטיקה דרך השער שבבית ההוא בשיקגו. 

"טוב," עניתי. "אז מה עושים עכשיו?"

עכשיו מחפשים דרך להגיע לפני הקרקע.

המשכתי ללכת במערה, עד שהגעתי לקצה וראיתי שאין יציאה מהמערה. "איך אנחנו אמורים לצאת מהמערה? אין פה דרך החוצה."

אולי אני אצליח למצוא דרך, סבסטיאן אמר. חכי רגע. פתאום יצא מהשרשרת גרגיר אבקה זוהר, שהתחיל  לרחף בכל רחבי המערה עד שהוא התחיל להימשך לאחד הקירות. הלכתי אחריו. נגעתי בגביש שהוא התיישב עליו ומשכתי אותו. הגביש התנתק, ואז אחריו גם חלק מהגבישים התחילו לרעוד, ואז הם נפלו במפולת קטנה על הרצפה עד שנוצר פתח מקומר בקיר שהוביל לגרם מדרגות חשוך. לקחתי את אחד מהגבישים הגדולים יותר שנפלו על הרצפה כדי שישמש לי כפנס והתחלתי לעלות במדרגות. הטיפוס היה ארוך ומתיש. אחרי שעה של טיפוס במדרגות הגעתי לדלת עץ ודחפתי אותה. יצאתי החוצה ונשמתי את האוויר הצלול שנשב. סוף סוף הטיפוס הארוך נגמר.

גבירותיי ורבותי, או בעצם רק גבירתי, סבסטיאן צחק, ברוכה הבאה למיטיקה.

הפרק הקודם