Too perfect

היה לכם ממש מזל היום כי הגבתם מהר מאוד (תודההה) ואני עומדת בהבטחות שלי אז הא לכם!

סול הרימה את ראשה וראתה את השמש המרחפת מעליה, היא נראתה מופתעת ומבולבלת כאחד.

"זה הסמל של אפולו!" קרא חניך אחד.

כן,יפה לך אדון גאון. העפתי מבט לחוץ לעבר לוק, בתור האחראי על ביתן אפולו תפקידו הוא לתת להכרה בה מעמד רשמי.

"קבלו בבקשה את סול מורגנשטרן, בת אפולו, אל השמש,המוזיקה,הקשתות והריפוי" הכריז לוק.

היינו חייבים להגיע אל כירון ומהר,תפסתי את ידה של סול וסימנתי ללוק ולג'ט לבוא אחרינו לבקתת הייעוץ. דפקנו על הדלת וכירון פתח לנו את הדלת בצורת קנטאור מלאה.

"אתה-אתה- אתה קטנאור" לחשה סול בריפיון.

"אכן" ענה כירון בחביבות, "מה קרה?"

"ההורה האלוהי שלה הכיר בה. וזה לא האדס, זה אפולו" אמרתי.

פניו של כירון התעננו, "אז אתם אומרים לי שהייתה טעות בזיהוי?"

"אני לא יודע איך זה קרה!" אמר ג'ט, "היה לה ריח מובהק של בת האדס!"

"סול," פנה אליה לוק, "אלה בגדים שקיבלת ממישהו?"

היא הינהנה, "גם הנעליים וגם השמלה מאנג'ל"

"אז הייתה לכם טעות בזיהוי. בת האדס שאנחנו צריכים נמצאת עכשיו בשאול. זאת בעיה רצינית. שלושתכם-" אמר כירון והצביע עליי, על לוק ועל ג'ט, "תצטרכו לחפש אותה ולהבריח אותה מהארמון של האדס, משימה לא קלה בכלל ואחר כך לשרוד את כל הדרך לפה"

"בהחלט" הסכמתי, "אנחנו נצא מחר. יש עוד שבוע עד למולד הירח הבא. אנחנו צריכים להזדרז".

אתם כבר רגילים לנקודת המבט של ריי והכל אבל עכשיו אני מגוונת עם אנג'לללל

המינטואור תפס אותי,הרגשתי את האחיזה המתהדקת סביבי. העפתי מבט אחרון אל עבר סול, אני אתגעגע אליה כל כך. ואז הרגשתי שאני מתפוגגת והופכת לחלקיקים. ולמקרה שתהיתם, זו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד אבל לפחות עכשיו אני אדע ממש טוב את הנושא של החלקיקים!.

הרגשתי שאני מתגבשת מחדש באוויר, ואלוהים ישמור, זה היה המקום הכי מוזר שהייתי בו.

זה היה מעין חדר כס עצום בגודלו,שחור כולו למעט כמה קישוטי זהב יפהפיים אך ברגע שהסתכלתי מקרוב, ראיתי שהם מציגים מיתות שונות.

9 מתוך 10 מעצבי פנים ממליצים לקשט את הבית עם קישוטי מוות. על הרצפה היו ערימות אקראיות של מטבעות זהב,אבני חן בגודל של הפנים שלי,תכשיטים וכל דבר העולה בדעתכם.

חבורות של שלדים מתקופות שונות שמרו על הדלתות ועל האוצרות. זה עולם המתים,מה יש לשלד לעשות עם כסף? לקנות מיץ גולגולות? פרארי מעצמות? חליפות איטלקיות?

במרכז החדר היו שני כיסאות, הכיסא הקטן יותר היה שחור ומעוצב בצורת פרח עם זהב בשוליו (אני חייבת לציין שהרעיון הזה פשוט גאוני מבחינה עיצובית) והוא היה ריק.

השני לעומתו היה עשוי,למרבה חרדתי,מעצמות אדם מרותכות, רעיון פחות הגיוני מבחינה עיצובית ועליו ישב כן ישב מישהו. 

הוא היה בגובה שלושה מטרים פחות או יותר והיה לו כתר מזהב שזור. העור שלו היה העור החיוור ביותר שראיתי מימיי והשיער שלו היה שיער שחור כמו עורב ועיניו נראו כמו בורות הגיהינום.

התחושה הכללית שהרגשתי ממנו היא שהוא מנהל את העניינים ושאני, לא יודעת, אלך לשבת בצד או משהו.

היה בו משהו כריזמטי, ללא ספק, אבל המבט בעיניים שלו הזכיר לי כל דיקטטור מטורף שהיישיר אי פעם מבט אל המצלמה. לרגע אחד, חשבתי שזה השטן אבל אז נזכרתי שהשטן לא לובש טוגות שחורות. זה היה האדס.

אז אני חנונית מיתולוגיה יוונית,תירו בי אנשים שאני מכירה פחות או יותר כל סיפור מיתולוגי. למען השם, אני אפילו מכירה את המיתולוגיה היהודית. 

"האדס" אמרתי בלחש אבל היה שם אקו כזה, שכל מילה שנאמרה חזרה על עצמה.

הוא חייך. ידעתי שהוא מתענג על הזיהוי המהיר. הייתי כל כך מבולבלת שפשוט קיבלתי את זה כמובן מאליו.

"איך ידעת?" הוא שאל אותי.

"אני לא חושבת שהשטן היה לובש טוגה יוונית" אמרתי. זו הייתה התחושה הכי מלחיצה שאי פעם חוויתי. הרגשתי שאני רועדת ושההילה של האדס קוראת לי לשכב על הרצפה מתחת לכס שלו ולא לקום לעולם. התודעה שלי הצליחה להדוף את המחשבות האלה.

'אני אנג'ל רוזה מורגנשטרן. אף אחד לא אומר לי מה לעשות או משתלט על התודעה שלי'

הוא חייך שוב חיוך של פסיכופט חביב, "מה את מחפשת?"

רק עכשיו שמתי לב שעיניי שוטטו ברחבי החדר, אולי זה נשמע מוזר, אבל שמעתי על הקסדה של האדס, שיכולה לגרום לו להיעלם בין הצללים. זה בטח ממש שימושי כשלא בא לך להיות עם אנשים והאנשים נדבקים אליך. סיפור חיי.

"הקסדה" אמרתי, "קסדת האופל"

עכשיו הוא כבר היה מופתע. יאי! הצלחתי להפתיע את אדון המתים. עדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע. בכל זאת, אתה בדרך כלל לא פוגש ילדה שיודעת המון דברים על המיתולוגיה היוונית. אני חושבת שהוא שם אותי ברשימת הסטוקרים הגדולים בעולם שלו. 

ואז ראיתי אותו מחזיק את הקסדה, הוא נקש עליה באצבעו.

"זה באמת כלי גאוני,נכון? לא רק למלחמה. שאר האלים מעולם לא הבינו למה בחרתי לייצר משהו שהוא לא כלי מלחמה אימתני." הוא אמר בטון מהורהר, "שאר האלים לא ממש חשבו בצורה חכמה במיוחד. אולי רק אתנה הבינה"

עמדתי בשקט. לא ממש ידעתי להגיד משהו לאל בן אלמוות ואני בטוחה שגם אתם לא. נזכרתי במה שהילדה עם השיער השחור אמרה לסול, 'את חצויה בת האדס'.

אולי זה היה מעשה מטומטם אבל הסקרנות הרגה אותי. אני לגמרי מאשימה אותך, סקרנות, שגורמת לי למחסור חמור בטאקט.

"הכרת את אסטריאה די-אל-לונה?" שאלתי בחוצפה.

הוא הרים את גבתו, "אסטריאה. די-אל-לונה" הוא חזר אחריי.

הוא עשה הפרדה בין השם משפחה לשם הפרטי. סמל לקרבה עמוקה.

"אתה מכיר אותה, נכון?" שאלתי.

"לא " גבותיו התרוממו והוא הביט לצד שמאל מיד. שקר. אנשים, תפסיקו להיות כאלה ברורים. אני מבינה קצת בקריאת שפת גוף ואני יכולה לקלוט אפילו אל בן אלמוות.

"אתה משקר" התחצפתי.

השתררה דממה. יכול להיות שזה לא היה הרעיון הכי חכם להאשים את מלך השאול בשקר, אבל אני פשוט לא סובלת שמשקרים לי. כל אחד והפאקים שלו.

"את הרגע האשמת אותי בשקר?" הוא שאל בטון רגוע אבל שמעתי את הכעס מתבקע בכל מילה שלו.

חשבתי טוב על מה לענות, זה יכול לעלות בחיי.

"אתה מבין,לורד האדס, אני לא מתכוונת לשקר לך ואני אענה לך שכן, האשמתי אותך"

הוא נראה מתבלט איך להרוג אותי, אולי לטגן אותי למוות, או לשפד אותי על חנית או סתם פשוט לשלוח אותי בקו המהיר לשדות הייסורים. אבל בסופו של דבר הוא כנראה החליט שהוא יהרוג אותי ביום אחר.

"מה שמך?" הוא שאל.

"אנג'ל מורגנשטרן" עניתי.

"איך את מכירה אותה?"

"היא אמא שלי"

מלך האופל נראה די מזועזע כשאמרתי שזו אמא שלי. אני מניחה שהוא יודע שסול היא ביתו.

"אתה יודע," פתחתי, "היום,רדף מינוטאור אחרי האוטו שלנו ואחרי שהוא בעט אותי מהכביש, ילדה אחת אמרה לי שאחותי,סול, היא הבת שלך"

הוא קימט את מצחו בריכוז, "בת כמה אחותך?"

"עשר"

"טוב, אני מניח שהייתה לילדה הזו טעות כי אני פגשתי את אסטריאה די-אל-לונה לפני יותר מעשר שנים"

"אבל-אבל-היא אמרה שאתה אבא שלה" עניתי בבילבול.

הוא חייך חיוך נבזי, "אז היא טעתה"

זה היה מבלבל. "למה בכלל הבאת אותי לכאן?"

האדס רכן לעברי, "אני ציפיתי ממך ליותר"

עצמתי את עיניי והתחלתי לחבר את הנקודות.האדס הכיר את אמא שלי לפני יותר מעשר שנים. ילדה מוזרה אמרה שאחותי בת האדס. אבל אחותי רק בת עשר, אז אם אני אני צודקת-.

זה לא יכול להיות. פקחתי את עיניי באימה. האדס עכשיו חייך חיוך מדושן עונג של פסיכופט לא חביב בכלל.

ניסיתי לדבר אבל שום קול לא יצא. אמא שלי בגדה באבא שלי. אני ממזרה. זה יהרוס לי את החיים, אני לעולם לא אוכל להתחתן טוב בקהילה. השם משפחה שלי הוא לא באמת מורגנשטרן. אמא שלי שיקרה לי כל חיי. היא שיקרה לכולנו.

האדס מחה כפיים בסרקסטיות, "אני מבין שסוף סוף הצלחת לפתור את החידה הקטנה הזו. אבל את לא יכולה לכעוס עליי יקירה, אמא שלך היא בת תמותה של פעם ביותר משמונים שנה" הוא צחק מבדיחה של עצמו, "ואני רואה שירשת ממנה את השיער אבל כל השאר," הוא אמר והניד בראשו, "כל השאר זה מהצד-אמ, אלוהי"

הרגשתי את הדם עולה לראש. הייתי מסוגלת לחנוק אותו במו ידי אבל אז נזכרתי שהוא בן אלמוות. תודה רבה לך מוח חכם שלי.

נעצתי בו מבט זועם, "איך-יכולתם-לעשות-דבר-כזה?"

"הו, זה מספיק מידע להיום. לא הייתי רוצה שהמוח החצוי שלך יתפוצץ,את בכל זאת הבת שלי" אמר האדס והחווה בידו לחבורה של שלדים, "תשימו אותה איפשהו"

"אני לא בובה!" קראתי וניסיתי להכות את השלדים, זה לא היה רעיון חכם במיוחד. עכשיו הידיים שלי כאבו אף הן. העפתי עוד מבט יוקד לעברו של אדון המתים.

הוא חייך, "העיניים שלך,יקירה, נראות כמו להבות הטרטרוס"

נשמתי את נשימות ה'ארבע-שבע-שמונה' שאמי לימדה אותי כשהרגשתי לחוצה או אבודה. השלדים הוציאו אותי מחדר הכס לפני שאני אחשוב על דרך לרצוח את האדס וגררו אותי במסדרון. מעדתי לפחות חמש פעמים בגלל ערימות זהב.

תמותו ערימות זהב מעצבנות. ואז נזכרתי שאני בשאול אז הן טכנית כבר מתות. 

הם לקחו אותי לחדר והכניסו אותי לתוכו, ולפני שהם סגרו את הדלת, ראיתי נערה בת גילי עם שיער שחור וכובע קסקט ירוק שהסתיר את פניה מביטה בי בעצב.

הפרק הזה פחות טוב ואני די בטוחה שאני אחר כך אערוך אותו מחדש.

אני מקווה שאהבתם אותו. הצגתי את האדס טוב? אני די דואגת שהוא לא יצא ממש קאנוני.

אל תשכחו להירשם,להמליץ,לדרג ולהגיב!

הפרק הקודם		הפרק הבא