אחרי הכל.

"די!" ג'יני צעקה בחוסר אונים, והם יצאו מן הכיתה הריקה, כאשר הארי עם שרביט שלוף.

"אני מצטערת. הארי. אני אוהבת אותך. מאוד מאוד מאוד. ודי, אני לא יכולה עם זה עכשיו..." היא צעקה ורצה החוצה אל כיוון המדשאות, שקועה ביגון כאילו סוהרסן מרחף מעל ראשה- פרד מת. הארי שונא אותה. היא תמות לבד, כי אף אחד לא רוצה אותה, והיא לא שמעה כלום. היא רצה ורצה ורצה, עד שהגיעה לעץ האשור שהיו מתחתיו לפני שעות, מאושרים...

הארי בהה בדמותה המתרחקת, בשיער האדום, שנזכר במבט הנחוש שלה, שהתחלף במבט כה חסר אונים ואומלל, מבט שכל כך לא אפיין את ג'יני... הוא הסתכל על רומילדה, מחייכת חיוך קטן, והתחיל לרוץ גם הוא.

זה טירוף הוא חשב לעצמו אני הולך להחזיר אותה אליי. וזהו. אידיוט! אידיוט!!! הוא רץ כל כך מהר וחשב על ג'יני כל כך, שהוא בכלל שכח לרגע שהוא נלחם בוולדמורט לפני שעות ספורות, מחשבה שקיננה בראשו כל הזמן.

הוא הגיע למדשאות, ולא ידע לאן היא הלכה. הוא הסתכל על האגם ועל המדשאות החשוכות, ונזכר בעץ האשור הגדול. הוא רץ אליו, מותנו כואבת, אבל הוא מתכחש לכאב. הוא מצא אותה. עומדת ובוכה בשקט ליד העץ. הוא התקרב אליה בשקט. ואמר בשקט:

"אני אידיוט". היא הסתובבה אליו, ואמרה בקול שקט כל כך, שמזל שהמדשאות היו דוממות.

"זה אני המטומטמת. האדם שאני הכי אוהבת, האדם שאני הכי אוהב, נטש אותי כי הייתי מטומטמת." הארי מצמץ אבל לא איבד את עשתונותיו.

" לא נטשתי אותך, בעצם, אני לעולם לא אוכל לנטוש אותך. את יודעת מה אמרו לי פעם? בין שני קוסמים שחייבים אחד לשני את החיים שלהם, יש זיקה מסוימת." מתחת לפניה הרטובים היה אפשר לזהות בלבול.

"אתה חייב לי את החיים שלך?" היא אמרה.

"כן. את יודעת על מה חשבתי שנייה לפני שוולדמורט ניסה להרוג אותי?" היא נדה בראשה.

"עלייך. על הרכות על השפתיים שלך. על המחשבה שאני בחרתי למות, בגללך, שתוכלי לחיות בשקט." היא הסתכלה עליו, והתנפלה עליו בחיבוק. הוא נישק אותה, ומלמל באוזנה "אני מצטער". "גם אני" היא אמרה לו. "אני אוהב אותך", הוא ענה לה בתשובה.

מאותו לילה בתוליה של ג'יני הפכו ללא קיימים, אבל אהבתם של הארי פוטר וג'יני וויזלי הייתה קיימת כל כך, שלפעמים כמעט היה אפשר לגעת בה.

פרק קיטשי ברמות הקשות.

עוד אחד אחרון ודי =]

הפרק הקודם		הפרק הבא