בת השאול

פרק 8

אני תופסת את הדגל ומביסה חזיר!

"ברגע שהיא דחפה אותה קדימה, תפסתי את המוט בין קצה החרב והמגן, ושברתי אותו כמו זרד."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)

הערה ייחודית: הפרק לא עלה הרבה זמן, אני יודעת. היו לי כמה עניינים. מקווה שתאהבו אותו:)

כבר באותו יום כירון העביר אותי לביתן 13. הוא אמר שלא גרו שם שנים, שאני יכולה לחיות למרות היותי בת של אחת משלושת הגדולים כי הם ביטלו את השבועה, אבל זאת לא אשמתי.

לפני שהספקתי להגיב הוא דהר משם. הסתובבתי וסגרתי את הדלת.

הקור העז היכה בי אף-על-פי החסינות שלי כלפיו. המקום הזכיר אחוזת קבר. מיטת ברזל אחת קובעה בצד הקיר, מעליה גומחה לחפצים אישיים. במרכז עמד מזבח להאדס, מעוטר ביהלומים ועצמות; אש כחולה בערה שם, אבל שום חום לא בקע ממנה. הארון נראה כמו ארון מתים. הרצפה הייתה קרירה. היה שם ריח של משהו עתיק ודוחה, והיה חשוך כל כך גם כשהווילונות השחורים היו מוסטים.

אם החניכים בנו את זה, זה ממש מעליב. אם האדס בנה את זה, זה ממש חסר-התחשבות. הייתי חייבת לשפץ שם. האמת, אם הייתי צריכה לבחור בין הסגנונות של אבני-חן ומתים, מובן מאליו מה הייתי בוחרת.

החלטתי לבחון את הכוחות שלי.

כשהרגשתי משיכה בחזה, שלד התרומם מהרצפה, אבל החזרתי אותו במהירות. ראיתי ציפור לבנה עם עיניים אדומות שקרקרה בזעם מחוץ לחלון, התרכזתי בכל הכוח, והיא נפלה מתה מהעץ.

באותו רגע הרגשתי מין זמזום באוזניים. ידעתי שהיא מתה. הבטתי לתוך עצמי וזכיתי במבט חטוף לשאול, לשופטים שגזרו דין על נשמה אומללה. ראיתי במעורפל את פניו של תנטוס.

אוקיי. זה הכל סביב מוות.

דמיינתי יהלום קריסטל רגיל, ואחד כזה פשוט צץ מן הרצפה. הצלחתי לגרום לרצפת החדר לרטוט ולהיסדק.

לאחר הנסיונות, קרסתי מותשת על המיטה, מודעת לכמה המאמצים האלה מסוכנים לי. בהיתי בתקרה, תחת השמיכה הדקה, ועד מהרה נפלה עליי השינה.

***

החלום התחיל בקול מרושע שהידהד במוחי, כשדוברו לא נראה לעין. "גיבורה קטנה," הוא קינטר. "האם את יודעת מי אני?"

מבעד לערפל הסמיך, תהום נתגלתה לפני. ניסיתי ללכת לכיוון הנגדי, אבל לא זזתי. רציתי לצרוח, אבל הקול שלי לא פעל.

"אני טרטרוס, התגלמות התהום," אמר הקול המרושע. "והחלטתי לקום. לאחר שנכשלו הטיטאנים, אהובתי גאיה, ובניי הענקים, היה צורך בכך שאקום. עד כעת, תפקדתי כתהום רגילה, ויכולתי להידמות בגופי כחלקים זעירים מעוצמתי הרבה."

ידעתי שטרטרוס הוא המקום אליו הולכות כל המפלצות המתות, ולא ידעתי מה פירוש "להידמות בגופי".

טרטרוס צחק. "טרטרוס ההוא שאת מכירה, הוא למעשה כל הכוח שלי. התהום הגדולה ביותר. המייאשת ביותר. המפחידה והמרושעת. הנצחית. הקדמונית. היא קשורה לכוח חיי!"

נמשכתי לתהום ברגע ונפלתי פנימה. הפה שלי היה פתוח, אבל לא פעל. שני גופים נפלו לידי.

התעוררתי בבת-אחת, מזיעה ומתנשפת בבהלה. ידעתי שזה סתם היה סיוט, כי המוח שלי הושפע מכל המוזרויות שעברתי בזמן קצר. אבל הפחד האמיתי היה, ששררה בי הרגשה שלמעשה החלום היה חיזיון, שעתיד להתגשם.

***

כשקמתי התברר שהשעה שמונה בבוקר. קמתי עם כאב ראש, אבל לא ידעתי אם זה קשור למה שראיתי או האם זה סתם צירוף-מקרים. החלטתי לשכוח מזה. החלפתי לבגדי מחנה ויצאתי ליום שלי.

בגלל שהייתי היחידה בביתן, ולא היו לי מדריכים, הייתי יכולה להיות עצמאית לגמרי.

יכולתי לישון מתי שבא לי, להכריז על כיבוי אורות, לקום, לאכול, לשחק ולהתאמן מתי שאני רוצה. יכולתי לצאת לאיזה פעילויות שאני רוצה מתי שאני רוצה. יכולתי להדריך את עצמי ולהורות לעצמי מה לעשות במקרה כזה וכזה.

מאז שהכירו בי ליליאן לא חזרה, וידעתי שהיא חושבת על זה בגלל שהיא הבטיחה לבקר כל בוקר. האדם היחיד שעוד איכשהו הסתדר איתי היה כירון. הנערה שהפגינה הכי הרבה אהדה מולי הייתה מלודי, וזה היה די מרגיז כי כבר התחלתי לשנוא אותה.

בכל מקרה, באותו בוקר תהיתי לעצמי מה אני עושה אם יש לי שירותים, או אם אני רוצה לצחצח שיניים או משהו. חשבתי שלא ייתכן שאני אלך שש-מאות מטר כל בוקר, כשאני עם פיג'מה עליי ומבט של חצי-זומבי (ובתקופה הזאת, זה יכול להיות מטריד). בכל מקרה, התלבשתי בטישרט שחורה קצרה, ומיני-ג'ינס כחול כהה.

אולי אני בת האדס, אבל זה לא אומר שאני אמשיך ללבוש בגדים שישבו עלי שבועיים, אחרי שאתמול, למורת הרוח, התגלגלתי בחול, בוץ ואבק, בדם, והזעתי כמו שלולית מים.

היו לי מטפחות אפורות ולחות ליד המיטה, אז ניקיתי בהן את הפנים. אבל מה שבטוח, אני הולכת לדפוק מקלחת הגונה של שעתיים, כדי להוריד ממני את הריח, הלכלוך, הג'יפה, ואולי גם הזכרונות. הלוואי שאני אירגע תוך כדי, כמו באמבטיות ספא. נירוונה.

בסוף צחצחתי שיניים בשירותים, אבל לא התקלחתי. רציתי כבר לעשות משהו.

חשבתי להתחיל בקלילות, והלכתי לחדר המלאכה.

ניסיתי לפסל פסל ראש של קנטאור, אבל זה התחיל להיראות כמו ראש של עז בלי קרניים, אז נטשתי אותו. החלטתי למעוך חזרה את כל החימר לפני שמישהו יראה.

אחר כך רציתי לבחון את קיר הטיפוס. עליתי שני שלבים לפני שוויתרתי וקפצתי קדימה בצווחה רמה. המשכתי ליציאה המרכזית, בתקווה שאמצא משהו נחמד להתאמן בו, וכמובן שבדיוק אז מלודי הופיעה.

"שלום," היא התנשפה. "הקשיבי, ישנם כמה דברים שהייתי רוצה להסביר לך, בנוסף לכמה דברים שאת צריכה לקבל."

הבטתי בה בעיניים מלאות בוז, והיא נאנחה. "את רוצה להשתתף בתפוס את הדגל?"

"כן," עניתי במלמול.

"אכן. אין שום בעיה," מלודי אמרה. "כיחידה לביתנך, החליטי לאיזה 'מחוז' את מצטרפת - כל אחד מראשי הבריתים יציג לך את עמדתו, ואת תבחרי במי את מנעצת. עלייך לבחור עם מי את כורתת ברית בעצמך, ולשם כך ישנו צורך לפיתוח קשרים בין הביתנים. אם תחליטי שאת פועלת לבד, זה אפשרי. את פשוט תהיי מה שנקרא 'מחוזי כללי', וזה אומר שאת רק נלחמת נגד הקבוצה השנייה, לא משנה איזה ביתן נמצא בה - לדוגמה ואת נלחמת עם המחוז הכחול. אבל כרתת ברית עם ביתן ארס, שנמצא בקבוצה השנייה. זה אומר שאתם לא יכולים לתקוף אחד את השנייה במהלך היתקלויות אקראיות, במשך תוקף הברית, אותה ניתן להפר."

"אוקיי…"

"זה לגבי תפוס את הדגל. בעניין אחר, לפי התקנון, כל חניך שהוכר וניתן לו כלי נשק אישי או ציבורי קבוע, זכאי לקבלה חמה מהצוות. לפיכך, ניתן לך שי."

ראיתי שהיא מובילה אותי למרכז ההיגיינה האפרודיטאי, וסתמתי את האף דקה לפני שהיכה בי הריח המסחרר. היא הוליכה אותי לחדר ההלבשה של הבנות, ואז לתא אחד קטן בקצה החדר, שעליו נכתב השם באותיות כסופות: "היילי רייס, שנה 1".

בסך הכל זה הזכיר לי מחנה שמתפקד בצורה מסודרת מאוד.

הופתעתי כשהתא לא היה ריק. הוקדשו לי שתי חולצות: אחת צהובה זוהרת, אחת כתומה. הם התאימו בדיוק למידה שלי, מה שהיה קצת מוזר. בשקיק בד קיבלתי זוג נעלי ספורט.

"בכל שנה את מקבלת שתי חולצות נוספות, גדולות במידה אחת," הסבירה מלודי והושיטה לי נרתיק עור חום. השתלשלה ממנו תווית "תיק רחצה".

בפנים היו כמה בקבוקונים קטנים, כמו מוצרי נסיעות: שמפו ומרכך, סבון, קרם רב שימושי, דאודורנט, מסרק וכמה גומיות, מגבונים לניקוי הפנים, מגבת מקופלת, תרסיס גוף ובונוס של שפתון. מי יוכל לעשות דבר כזה?

"בנות אפרודיטה," אמרה מלודי כאילו קראה את מחשבותיי. "התעקשו לעשות לנערות המחנה רוח שוקקת לטיפוח המראה שלהן."

"מעולה."

"וזה לא נגמר… בשרשרת העור הזו -" היא שלתה מהמגירה שרשר די דומה למה שהיה לי על הצוואר כעת - "עוד לא ייעשה שימוש. בסוף כל שנה במחנה, המדריכים מסכימים על סמל שאיפיין את שניים-עשר החודשים במיוחד."

"כלומר…"

"אם, לדוגמה, אירע משהו יוצא דופן. מסע חיפושים מסוכן במיוחד, הכרה בילד של אחד משלושת הגדולים. אני יודעת שבשנה שעברה החרוז היה עם פנים של נימפת עץ זועמת, בעקבות מחאת היער."

נטלתי את התיקים.

"ויש עוד משהו…" מלודי שלפה חץ מהאשפה שלה, ומרטה את קצהו בעצבנות. התרשמתי שזה מה שהיא עושה כשהיא לחוצה. ואז היא נשמה עמוק, והוציאה מהתא קופסת נעליים.

הבטתי בה בתימהון. אלוהים! מה נעשה? אני חייבת להוציא קופסת נעליים מתא של חניכה חדשה שלא מבינה מהחיים שלה ושאין לה שום כוחות! וואי, מה יהיה אם אני יפיל את קופסת הנעליים הקדושה? מי יציל אותי?

לאט לאט הבנתי שהתימהון הזה הופך לכעס. בקושי יכולתי לשלוט בעצמי ולא לשאוב את הנשמה מהגוף שלה, וזה היה רק בגלל המודעות הברורה שאני לא כועסת עד כדי כך.

"מה זה?" שאלתי בנימוס.

"עוקץ המנטיקור שהבסת. אני אבין אם אינך תרצי בזה, אבל אני-אני ממש לא רוצה לשמור אותו בקרב ציידותי - אנחנו מעדיפות שלל מלחמה של חיות בר, אם מתאפשר, או ממפלצת פחות נבזית וראוייה לתשומת-ליבנו. מלבד זאת, שיערתי שתרצי לשמור אותו אצלך, ההישג הוא שלך ואת צריכה לזכות בכל הקשור אליו."

"תודה, אבל אני באמת -"

לפני שהספקתי להשלים את המשפט, מלודי כבר הניחה את הקופסה בידיי.

"בואי לתפוס את הדגל. בין ביתן האדס והציידות שוררת ברית כעת."

כשהיא יצאה רציתי להשתולל ולדפוק את הראש בארונות המוקפדים. מי אמר שאני מסכימה לברית החד-הדדית הזאת? אני אהיה אני מול כולם! אני לא צריכה לקחת חסות תחת מישהו, לא משנה כמה הוא חזק! אבל הייתה תחושה שההסכם נקבע.

תהיתי אם מותר להפר בריתות - ופעם הבאה שאני פוגשת את מלודי, העניין מתיישב אחת ולתמיד.

***

בארוחת הבוקר ישבתי לבד בשולחן, כצפוי. הנער היפה עם העיניים הירוקות ישב גם לבד בשולחן, והביט בי בשפתיים קפוצות, כאילו היה רוצה להגיד לי משהו אבל פחד שאני אשאב ממנו את הנשמה. או שהוא ניסה לראות בפנים שלי אם ביקרתי את האנה ואני עומדת להתפוצץ או משהו. ראיתי בנות בביתן אפרודיטה שציחקקו ועיפעפו לכיוון הנער, והוא חייך אליהם בנימוס ועשה לי פרצוף של הן כאלה מפגרות.

הסמקתי, הסבתי את מבטי והסטתי את השיער לצד השני של הפנים, כדי שהוא לא יראה אותי. הייתי כל כך נבוכה - משוכנעת שאני רק פוזלת, אבל כנראה בהיתי בו כמו מטומטמת, עם האדס-יודע-איזה פרצוף.

קמתי למלאות מחדש את כוס החלב שלי, חזרתי לשולחן, התיישבתי והתחלתי לאכול. כמעט כל החניכים במחנה היו שם ואכלו, מרכלים, מספרים, מדברים על המשחק הקרב.

הבטתי הצידה לשמע כחכוח גרון, וכמעט נחנקתי. הנער שהסתכלתי עליו עמד ממש לידי, ונשען על השולחן כאילו הוא ריק. הייתי די בטוחה שהבנות מביתן אפרודיטה שיכנעו אותו למתוח אותי, אז הרמתי את המגננות והתכוננתי להיות תוקפנית במידת הצורך. רחש חלף לי בעצמות, ותהיתי אם ככה מרגישה בטרייה מלאה.

"היי," הוא אמר, והושיט יד ללחיצה. "אני ג'יימס, בן פוסידון."

הייתי כל כך מופתעת שאפילו לא לחצתי את ידו. "מה אתה צריך?"

הוא הרים גבות, לא כאילו הוא מנסה לפתות אותי, אלא כאילו הוא קצת נעלב. "טוב, סליחה. לא התכוונתי להפריע." הוא אמר והסתובב ללכת.

הנדתי בראשי בתסכול. "רגע, סליחה!" קראתי. "מה רצית להגיד?"

הוא חזר לשולחן שלי. "אני תכף יגיד לך. אבל זה בסדר, את לא חייבת לתקוף אותי. לא התכוונתי להציק לך."

"מצטערת," מלמלתי. "לא חשבתי שמישהו ירצה לדבר עם בת האדס, אז הנחתי שאתה בא להפריע."

ג'יימס צחק. מיליון פרפרים פקעו מהגלמים שלהם בבטן שלי והסתחררו ללא שליטה, ומנת החלב ששתיתי ירדה למטה מהר יותר. "אף-אחד לא יותר גרוע מהילדים של ארס. בחיים לא פגשתי ילד של האדס, אז אני לא יכול להשוות, אבל אני מניח שיחסית למה שיכלת להיות את ממש נחמדה."

"הממ, תודה…" הרגשתי שהפנים שלי מתלהטות. "באת להגיד לי משהו?"

"אה, כן." הוא נזכר. "באתי להגיד לך שאני מצטער על האנה."

"אתה צריך להגיד את זה לה."

"כן, טוב. אני לא ממש יכול. וחוץ מזה, אם הצלת אותה עד לפה כשהיא הייתה אמורה להציל אותך עד לפה, אני מכבד את הכוח שלך. בעצם, רציתי להציע לך משהו…"

ג'יימס הסתכל עליי בריכוז. "שמעי, אני הקפטן של המחוז הכחול בתפוס את הדגל. רציתי להציע לך לכרות איתנו ברית. אה - אנחנו עם הציידות וביתן אתנה והרמס, ועוד כמה. אני כבר אסביר לך. גם האנה הייתה איתנו."

"הייתם זוג?" פלטתי לפני שהצלחתי לעצור בעצמי.

ג'יימס חייך. "חברי ילדות. עדיין לא זוג. למה שאלת? הילדות של אפרודיטה כבר סחטו לי את המים, וזה לא אמור להיות אפשרי."

"לא התכוונתי בקטע כזה," הסמקתי. "פשוט ראיתי שאתה ממש בעניינים, מדבר עלייה הרבה וכאלה."

"אוקיי. היא נהגה לקנטר אותי די הרבה, אז אין לי בעיה להשמיץ אותה פה ושם, אפילו להתגרות בה. העציב אותי מה שקרה לה, נכון… אבל אני לא שבור מזה. הצמחים צריכים מים, והיא בת דמטר. ואם כבר מדברים על מערכות יחסים, יש לי שאלה. את מסתובבת הרבה עם מלודי מאז שהגעת -"

"זה לא מרצון."

"אה. היה לי הרושם שהיא קצת מרגיזה אותך."

"על מה אתה מדבר? אף אחד לא הרגיז אותי."

"באמת?"

"אתה באמת שואל? ברור שכן! כולה מתוקה ועדינה ומשתדלת לגעת בנקודות רגישות! כאילו: 'שמעת על הציפור שנדרסה ביער? אופס, נכון, בטח שאת יודעת, את בת האדס! ביי בייבי, מצטערת!' "

ג'יימס התפקע מצחוק, וגם אני הצטרפתי אליו בסוף.

"טוב, אני חייב ללכת לארגן את הקבוצה," הוא אמר בחיוך ענק קצר-נשימה. "בקיצור, תעשי שהביתן שלך תמיד יהיה עם הקבוצה הכחולה. אנחנו… אני, אישית, צריך את הכוח שלך."

הופתעתי מכך שהוא החליט להיות ערב לי אישית. הופתעתי, אבל גם הוחמאתי. והתרגשתי.

"טוב, אז נתראה בעוד רבע שעה. תביאי כלי נשק."

"כן, ביי."

הוא הלך משם. התנשפתי בקול, המומה שהצלחתי לנהל שיחה שלמה עם הקראש בלי להביך את עצמי פעם אחת. נראה שמחכה לי עוד הרבה להמשך היום.

ג'יימס כזה מתוק! הוא לא משחק אותה קשוח, יש לו חוש הומור, והוא מקובל!

גם לא נראה שהוא רצה אותי אצלו בקבוצה רק בגלל הכוח שלי. כלומר, גם בגלל זה. כנראה שהוא העריך אותי קצת מעבר ליכולת בלבד. והוא קרא לי נחמדה! אף-אחד בחיים לא קרא לי נחמדה כמחמאה, בטח שלא יממה אחרי שפגשתי אותו!

כאילו, לא נחמדה בקטע של קראש. ארמ. ברור. יחסית למה שיכולתי להיות, ככה הוא ניסח את זה. אין לו שום בעיה עם בת האדס!

סיימתי לאכול והלכתי להתארגן.

***

שתי הקבוצות עמדו זו מול זו, וכירון ביניהן. היו חמש דקות שבהן היה אפשר להסתדר לפני המשחק, אז זה מה שעשיתי. לבשתי שריון וקסדה, והחזקתי את החרב שלי בצורת להב מארד שמימי, כדי שלא ירחיקו אותי. מגן הארד הפשוט היה קשור לי בחגורת עור על הירך.

במחוז הכחול ראיתי נציג בכל קבוצה מרים דגלון של הבית שלו.

ביתני אתנה, הרמס, דמטר, הקטה, איריס, הפייסטוס ואפולו, והציידות, בנוסף על כארבעה סאטירים, ביניהם לארי. וכמובן, פוסידון והאדס.

במחוז האדום: ביתני ארס, אפרודיטה, נמסיס, טיכה, ניקה, היפנוס, והבה, וכמה נימפות ריגול.

ג'יימס חייך וסימן לי להתקרב.

"איך זה נראה?" שאלתי אותו והצבעתי על השריון.

"מעולה. איך עשית את זה? זה כל הזמן מסתבך לי. אממ, אני אשמח אם לא תצעקי את זה לכולם עכשיו."

"חניכים!" קרא כירון, ואחרוני החניכים הצטרפו. "אתם מכירים את הכללים. נחל הנריאדות הרצוף הוא הגבול. כל קבוצה בחרה איפה לשים את הדגל. אני אשמש כשופט וכרופא שדה. התחילו!" המחוז הכחול תקע את הדגל בראש אגרוף זאוס ביער, וכולנו הצטופפנו שם.

ג'יימס צעק למישהו מאחוריו: "רוג'ר וביתן הרמס, קייטי וביתן דמטר, פיליפ וביתן איריס, והקבוצה של לארי, אתם אחראים על ההגנה היום! ביתני הפייסטוס והקטה, אתם שחקני ביניים! תעשו לנו טריקים לניצחון, ותפטרלו בין ההגנה וההתקפה! השאר, אחריי!"

הציידות, בני אפולו, בני אתנה, סאטיר אחד, ג'יימס ואני, שעטנו למרכז ההתקפה.

בינתיים ג'יימס אמר לי ממי כדאי להיזהר.

"בני ארס חזקים, אבל אפשר להביס אותם. לביתן אפרודיטה אין כוח משמעותי, אבל יש שם חבר'ה רציניים, בואי נקווה שלא ניתקל בהם, בני נמסיס מסוכנים רק אם עשית להם משהו, בני ניקה תחרותיים רצח, וביתן טיכה בדרך כלל מצליח הרבה - חוץ מזה, ביתנים היפנוס והבה לא מהווים סכנה, אלא אם כן אחד מטיל עלייך שינה כבדה או הופך אותך לתינוק. זהו."

"הממ, אוקיי."

התפצלנו. חצי ביתן אתנה הלך לכיוון אחד, חצי ביתן אפולו לכיוון אחר. החציים האחרים עשו עיקוף כדי להגיע אל מאחורי מדרון העמק, היכן שהמחוז הכחול תבע את דגלו, אף שזו הייתה דרך ארוכה. הציידות, בהנהגת מלודי, המשיכו קדימה בריצה, דורכות קשתות ומכינות את הפגיונות שלהן.

הסאטיר הצטרף לפלוגה המערבית.

נראה שהכל מתוכנן ומוסכם על כולם, כאילו יש מסלול מוכן ולכל אחד תפקיד.

"חצי ביתן אפולו תוקף מאחורה," הסביר ג'יימס. "החצי השני תוקף משמאל. חצי ביתן אתנה הראשון תוקף מימין. החצי השני מתפזר ומתגבר את ההתקפה לפי הצורך. הציידות מפתיעות מהמרכז בזמן שהחבר'ה הגנה שלהם עסוקים בלהדוף את השאר… המחוז האדום שם לפחות חצי מהקבוצות המשתתפות על ההגנה. בדרך כלל כשדעתם מוסחת, אני חופשי לתפוס את הדגל שלהם, וביתן אתנה והציידות מחפות עליי מהעמדה, ביתן אפולו מקיף אותי ושומר שלא יתקרבו."

"ומה השאר עושים?" שאלתי.

"ביתן דמטר, איריס, הרמס והסאטירים, מגנים על הדגל שלנו. שלושת הסאטירים שם מאומנים בלחימה, וביתן הרמס ענק. אגרוף זאוס נמצא ממש ליד העצים, וזה השטח הביתי של ביתן דמטר. השמיים בהירים… ביתן איריס אולי יצליח לסנוור את האוייבים כדי שהמגנים יוכלו לגבור עליהם. ושחקני הביניים - ביתני הקטה והפייסטוס, פשוט נודדים ממערך למערך. חוץ מזה, ילדי הפייסטוס מרכיבים מלכודות ומכשולים להמעיד את היריב. ילדי הקטה משנים הופעות בערפול, ורק חניך ממש מוכשר יוכל לעבור את זה - הרוב הולכים לכיוון אגרוף זאוס, משוכנעים שהוא חשוף, ואז מוצאים את עצמם מחליקים במדרון העמק, במזבלה של עצמם. זו התכנית."

"יופי."

"אני יודע. הפעם שנינו תופסים את הדגל… ככה ביתן אפולו יוכל או לתגבר את ההגנה, או את ההתקפה. אחד מאיתנו יחפה על השני."

"אתה חשבת על כל זה?"

"הממ… את החלק של שנינו כן. הרעיון עם הפלוגות וההתאם, והנסיגה וכל זה, זאת הייתה תוכנית של ביתן אתנה."

"בקיצור, הם עשו הכל."

"היי, הם רצו! אמא שלהם היא אלת תוכניות קרב או משהו כזה! לא הייתה לי ברירה - זאת גם הייתה האפשרות הכי טובה!"

המשכנו להתקדם בחשאי בהמשך היער, וכבר יכולתי לראות את הדגל של היריב מרחוק. מלא אנשים עמדו על המשמר, אכן עסוקים בלחימה.

"אנחנו מתגנבים," לחש ג'יימס. "אני אאותת לטיילר, והם יחזקו את ההתקפה, ככה שלא יראו אותנו, אם יהיה מזל. במידה וכן יראו אותנו… ההגנה של האדומים כנראה תעבור לתקוף אותנו. הפלוגות יעשו כמיטב יכולתם להפריע להם, אבל הכל יכול לקרות."

"זה כל-כך היה ציטוט עכשיו."

"מה שתגידי."

הכנתי את החרב, ופרמתי את המגן מהחגורה. ג'יימס הוביל אותי אל מאחוריי העצים. לא הספקתי למצמץ, וכבר היינו מוקפים בחמישה בני ארס עם מבט רצחני.

"זה המקום היחיד שלא כבוש אצלנו לגמרי," סינן ג'יימס, ונעמד איתי גב אל גב, שנינו בכלי נשק שלופים. "אדיס בת הקטה אמורה לעבור פה, אבל היא לא תוכל לעזור לנו… במקרה הטוב אולי לערפל להם את הצורה."

מאחוריי עץ סמוך, ילדה בגילי עם שיער בלונדיני זהוב וחיוך נחוש קרצה אליי. היא החוותה בידה וביער צמח לפתע אגם. ג'יימס חייך.

הנער שהוביל את הלוחמים צרח בכעס. זה היה אותו אחד שקילל כשליליאן עשתה לי את הסיור.

"סבסטיאן, ביל, לכו לתגבר את המתקפה מול הציידות!"

"ג'ס - כלומר, המפקד, אתה בטוח?" שאל ביל הנמוך בחשש.

"ברור שאני בטוח!" ירק הנער המוביל. "רוצו כבר לשם, פחדנים, אתה אומר שאני לא יכול להתמודד עם האספסוף הזה? האספסוף הזאתי?"

ג'יימס צעד קדימה. "שלא תעז -"

הנחתי עליו יד. "זה בסדר."

המים באגם מאחוריי געשו. הנער המוביל צחק.

"חושב שהמתת הנוזלית של אבא תעזור לך עכשיו? כנראה שכן. אבל הפעם, גם לי יש מתת משלי!"

"וולט, זה לא מפחיד," אמר ג'יימס בנועם. "הקיום שלך זה איומים. ברור שאתה מנסה לגרום לנו לחשוש."

"שתוק!" וולט צרח בקול כזה, ששוב עבר לי רחש בעצמות. הוא בעט בג'יימס, שנפל ליד העץ שמאחוריו אדיס התחבאה. "כשאדיס תלך מפה, או תיפול בקרב, הנהר הזה ייעלם. ואז נילחם לפי החוקים שלנו. ווילפרד, קדימה."

אחד הנערים מאחורי וולט פסע קדימה בביטחון, והקפיד לדרוך על האצבעות של ג'יימס כשתפס באדיס. היא רעדה, נשמה עמוק, ולפתע החרב בידיו של ווילפרד הפכה לחתול. הוא שמט אותו בהפתעה.

החתלתול החל לטפס עליו, והוא פשוט העיף אותו במכה, והמשיך להתקרב אל אדיס באגרוף קמוץ. היא הביטה סביב בבהלה, ונראה שנגמר לה הריכוז.

פרץ אנרגיה שטף אותי. רצתי לכיוונה, הפכתי את החרב שלי ותקעתי את קת החרב במצחו של ווילפרד. הוא התעלף, ואישוניו התגלגלו מעלה - כשאני עילפתי אותו.

"סטיבן!" צרח וולט ללוחם האחרון שלו.

"לא!" צעקה אדיס, ולפתע גל עלים סחף את סטיבן והותיר אותו הרחק-הרחק.

התקרבתי לוולט. "אני רוצה להילחם בך לבד."

הוא היה המום לשנייה, ואז פרץ בצחוק. "אה, כן. יופי של בדיחה, אבל היא לא תעזור לך. שלושתכם ביחד לא יכולים להביס אותי!"

"רוצה לנסות?" גנח ג'יימס, ולמרות הקול הדואב שלו, שמחתי לראות שלפחות הוא לא התעלף.

פניו של וולט הזדעפו.

"היי, ג'יימס. תהיה בשקט רגע. התכוונתי לזה."

"היילי!" הוא צעק. "את לא יכולה! אם הוא באמת קיבל מתת מארס -"

"אני יודעת," קטעתי אותו. "לא אכפת לי. נראה אותו. היי, וולט, בוא נגיד, שבתור אחת שיכולה לשאוב לך את החיים מתי שהיא רוצה, יהיה לי די מהנה בדו-קרב הזה."

"מה זאת אומרת?"

"ברגע שתביס אותי, או תעצבן אותי, אני פשוט יטשטש אותך בסף-המוות, יפצע אותך, או יזמן כמה מהשליחים של האדס… אלא אם כן אתה מעדיף לוותר!"

האמת, הקטע עם סף-המוות היה קשקוש. לא הבנתי מה זה היה. אוקיי, אני מודה. חירבשתי. רק השתדלתי להפחיד אותו בחזרה. הייתי צריכה להגן על אדיס, שלא הייתה יריבה שווה כמוני, ועל ג'יימס שהיה קצת מטושטש. לא התכוונתי לתת לוולט לנצח - במיוחד לא לחניך נבזי שכזה, לא משנה כמה מתתות ארס הביא לו משמיים. אממ… ככה אומרים את זה ברבים? מתתות? לא משנה.

החלפתי מבט עם אדיס, והיא הנהנה. בעודה גוררת את ג'יימס אחורה, נעצתי בוולט חיוך ממזרי.

"בוא נתחיל, חבוב."

"שלא תעזי -"

לפני שוולט סיים את המשפט, כבר הכיתי בחרב - וכמעט, כמעט הגעתי לבטן שלו, אלמלא חסם אותי בשנייה האחרונה. הוא ניסה אותי רגע, וחסמתי אותו בקלות. התחלנו להתחמם, הוא תקף מהר יותר ואני החזרתי לו כפל-כפליים.

הצלחתי לשרוט את כף ידו ואת לחיו, אבל לי לא היה שום פצע. עדיין.

הוא הניף את החרב בתנועה מעגלית למעלה, וחסמתי אותו. הוא ניסה תנועה מעגלית למטה לרוחב, וחסמתי אותו עם החרב כשהזזתי את הידיים באלכסון. התקרבתי ותקעתי לו מרפק בצלעות, והוא ניסה לשרוט את זרועי ללא הצלחה. הייתי לשבריר שנייה עם הגב אליו, והסתובבתי בפתאומיות עם אגרוף שמאלי מונף. וולט חמק בזריזות, ובדיוק אז חבטתי עם החרב שהייתה ביד ימין, ככה שהוא קיבל מכה כפולה מהירה. חוד החרב עשה לו חתך שטחי מאוד במצח.

התקרבתי עם פרצוף רצחני (כמו שהיה לו לפני חמש דקות) והוא נסוג אחורה, אבל לא בפחד. היה  נדמה שהוא מתחיל להצטער שנשאר לבד.

וולט הניף את חרבו מול הפנים שלי, ואני פשוט התנגשתי עם שלי בשלו. הפעלתי כוח על הניצב, לנסות לגרום לו להפיל את הנשק. זה היה כמו הורדת ידיים, אבל הורדת חרב. וולט היה הרבה יותר חזק ושרירי, אבל אני הייתי חדורת ביטחון ומוטיבציה, ונשארנו תיקו. אף-אחד לא הצליח להפיל לשני את החרב. איתרתי נקודות חשופות בגופו, ובעטתי לו ב… בין הרגליים.

והוא כמעט נפל על הישבן. נראה שהמכה הכאיבה לו. תקעתי לו עוד מרפקים, הנפתי בעיגול את החרב הצידה, והוא חסם.

ואז וולט ניסה תנועת "ברדי-פליסי" (חסימה קטנה) - ככה מלודי אמרה לי שקוראים לה. בעצם אתה מקפל את היד והצד של החרב נמצא מקדימה. התנועה הזאת יכולה לעבוד בהגנה על הכתפיים, הזרועות והגב העליון.

אז בניסיון הראשון שלי חבטתי בצד החרב, כלומר החטאתי, והיריב שלי גיחך. אבל לא הזזתי את החרב, ושרטתי. והפעם הצלחתי להסיט מעט את החרב שלו ולחתוך את זרועו בדיוק באזור של הקרע המכוון.

וולט קרס, אבל לא לגמרי.

"תיכנע," אמרתי כמו שוטרת מסרט מתח.

הוא ירק הצידה. הבנתי שממשיכים. וולט התרומם, כולו המום ודואב, אבל בעיקר זועם. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא באמת יקבל מתת מאבא שלו.

הוא נתן מכה עם החרב הצידה לרוחב הגוף שלי, ואני התכופפתי בתנופה מעגלית נגד כיוון החבטה. מהעוצמה שוולט השקיע במכה שלו, הוא נאלץ לסובב את פלג-גופו העליון, וגבו נשאר ללא הגנה. בשבריר שנייה הנפתי את החרב בכל כוחי וחבטתי בצד השטוח של החרב שלי, קיסר, בגב של וולט, הוא נפל מתנשף על ברכיו. בעטתי בו והוא התמוטט בשכיבה על האדמה המלאה אבנים.

הייתי די מרוצה מעצמי. פניתי אל ג'יימס ואדיס, שנראו המומים כאילו זרקו עליהם שני רימוני הלם. מסתבר שלא כל יום וולט מוכרע.

"איך אתה?" שאלתי את ג'יימס.

"אל תסתכלי עליי בכלל," הוא ענה בהתפעלות. "איך עשית את זה? סליחה שאני אומר, אבל רק הרגע הגעת לכאן. אני עברתי טריליון אימונים ושיעורים ואף-פעם… כלומר, להביס את וולט…"

"היילי, זה היה מדהים," הסכימה אדיס. "כל הכבוד. עכשיו, נילחם בו ביחד, להוציא אותו מהתמונה לגמרי. אני אלך לבדוק מה קורה בהגנה וההתקפה, וג'יימס, אם אתה מרגיש שאתה יכול לעמוד, תעזור להיילי עד שאני יחזור."

היא נופפה ונעלמה. פשוטו כמשמעו.

"טוב," ג'יימס נעמד. "זה היה לא נחמד כשהוא בעט בי… אבל אני בסדר."

"באסה," נהם קול מאחורינו. וולט עמד לידי, עירני ומחייך חיוך מרושע. כשהבטתי לשבריר שנייה הבליחה מאחוריו להבה קרה. זוהר אדמדם בהק סביבו, והוא נשמע הרבה יותר בטוח ולועג, כאילו רק נפגשנו. "קיוויתי שתישאר מעולף. ככה יכולתי ללמד לקח את החתולה. אבל, אני מניח שחניכים שעברו אימונים נוהגים ליישם אותם… לפחות ההקטית לא פה."

הסתובבתי לוולט במהירות, וראיתי את חוד החרב שלו מכוון לצווארי. ג'יימס ניסה להכות בו, אבל עם זרוע אחת של וולט זה נגמר.

"ארס עזר לך?" גיחך ג'יימס. "איך הוא יכל? אחרי תבוסה משפילה כל-כך של הבן שלו? הוא היה הופך אותך לחזיר-בר!"

וולט תקע חזק יותר את החרב בצווארי. "מילה אחת והחברה שלך חוטפת."

ג'יימס נדם. עשיתי לו פרצוף של, תמשיך לדבר, אנחנו נהיה בהיכון.

"תגיד, בקשר לנבואה. אתה באמת רוצה ללכת?"

"שתוק."

"סבבה."

"אתה מתכוון לנבואה הראשונה?" וולט הרפה קצת את החרב. "ברור. נבואת השבעה השנייה. מסע מסוכן. מלחמות."

"אתה לא רציני."

"דווקא כן," אמר וולט והתחיל לדקלם: "שבעה חצויים יחזרו בשנית -"

"אני יודע," רטן ג'יימס. "מי אמר שזה יקרה בעוד שעה אם תמצא לנכון להגיד את זה."

"אתה היית רוצה ללכת, דג-חרב?"

"ממש לא, לטאת-דרקון. אתה כבר תפסת מקום, ולהיות איתך במקום סגור נחשב לעינוי בבית-סוהר של שנות הארבעים."

"אני שמח שאתה חושב ככה," וולט גיחך.

"התכוונתי בקטע של אתה בלתי-נסבל," ג'יימס הסביר בגלגול עיניים. הוא סימן לי, עוד רגע.

"כן, בטח. כי האמת היא שאתה כל-כך מבוהל שאתה מושך אותי ל -"

טראח! העפתי את החרב של וולט במכה הצידה, ולמרבה הצער, הפעם הוא לא נראה מבולבל. הוא מייד הניף את החרב שלו בצורה רצופה-חד צדדית (מכה פעם אחת מצד אחד), אבל אני התחמקתי. אני לא ישקר, הוא נלחם טוב, כמעט יותר מדי טוב, אבל הצלחתי להתנגד לו קצת.

בפעם השנייה הוא פשוט הסתובב עם החרב מונפת וכמעט פגע בי. הרגשתי צריבה בזרוע, אבל לא יכולתי להפסיק.

איתרתי נקודה חשופה בגבו כשעמד באלכסון כלפיי, הכיתי לשם, אבל הוא ציפה לזה, ובעודו מולי וולט הרים את החרב שלו אל מאחוריי הגב וחסם את המכה. ואז הוא הרים את החרב שלו ואילץ אותי להזיז את שלי.

שנינו תקפנו באותו זמן והחרבות הצטלצלו. ושוב פעם, כשהוא תקף ואני חסמתי בקושי. ניסיתי לדחוף לו מרפק לפנים, אבל הוא משך את ידי ממנו. ואז העיף את ידי השנייה, הסתובב, והניף את חרבו במהירות תוך כדי הסיבוב.

החרבות שלנו התנגשו שוב, והפעם סירבתי להזיז את קיסר. וולט ניצל את המצב, תפס בכוח בפרק ידי ומשך למטה. החרב נשלפה מידי. וולט הסתובב, כיוון את החרב שלי אליי, והחזיק את החרב שלו מאחוריו.

ווילפרד בא בריצה, ומעט אחריו הגיע גם סבסטיאן. הם הביטו במתרחש בשביעות רצון.

וולט עמד, כנראה, לשסף לי את הצוואר, לכל הפחות לשרוט אותו, אבל פרץ מים קריר מכוון היטב הוציא אותו מריכוז, והוא שמט את החרב והשתעל, יורק מים.

"קייל!" צרח. "בוא הנה! אני יהרוג אותך!"

"לא נראה לי," אדיס הציצה מאחוריי העץ, וערפול שטף את וולט, הופך אותו לגמד. זה היה מאוד מצחיק.

הייתי מנוסה, אז ידעתי שלא כדאי להתגרות בגורל, אבל ג'יימס לא הצליח לעצור את צחוקו.

"וולט הגמד! וולט החמוד! בוא תילחם איתי!"

"אהההההה!" וולט צרח בזעם מזוייף, ובבהלה. הוא הרים את החרב שלו, ומעד. ג'יימס כמעט לא נשם. אני צחקקתי.

וולט צעק עוד צעקה מתריסה. והפעם חזר לגודלו הטבעי. ג'יימס חייך בציפיה, מצפה לתעלול נוסף. אבל אדיס לא עשתה כלום. נראה שהתבלבלה מההתנגדות הזאת לקסם שלה.

"אוקיי, הבנתי," ג'יימס אמר. "אין עוד טריקים בלוח הזה. אני חייב להודות שאני מעדיף אותך כגמד." "ג'יימס!" נזפתי בו. זה ממש לא היה הדבר לומר באותו רגע, ומישהו אישר את זה כשנהיה לי חתך באצבע.

"מה אתה תוקף אותה?" ג'יימס אמר. "אני אמרתי שאני מעדיף אותך בתור גמד."

הנחל המזוייף שצף מאחוריי. החתכים שלי צרבו ושרפו, במיוחד זה שבזרוע.

פאף! כל הנחל התרוקן כשהמים נחתו בעוצמה על וולט והחברים שלו. הם צעקו, אולי בכאב, אולי בכעס, ואותי עניין רק שבאותו רגע מי מלח שטפו לי את הפצעים. "איי!" צעקתי.

"מצטער!" אמר ג'יימס. קל לו לדבר. הוא היה חסין לטביעה. לא היו לו פצעים צורבים.

הוא היה עסוק בלסובב ספירלות מים מסביב לתוקפים, ונראה שהוא נהנה מזה.

אך כמובן שוולט הצליח לצאת משם, והוא הפיל את ג'יימס, לא בכוח רב, אבל הריכוז שלו התערער, וסבסטיאן ווילפרד פרצו גם הם מתוך המים, מתנשפים.

"חבר'ה," ג'יימס אמר. "רוצים לשחק?"

הם הסתערו עליו, ואם לדקה חששתי לשלומו של ג'יימס, לא הרגשתי ככה יותר בכלל.

הוא יכל לשניהם. הוא גבר על שניהם. נותרנו אני ואדיס, מול וולט.

אדיס התחילה בכך שבלבלה את המיקום שלהם. לדקה אני הייתי ליד וולט, אבל הוא הספיק רק לחתוך ערפול. הוא ניסה לתקוף, אבל היינו במציאות הרבה לפניו.

אני האמיתית התקרבתי, וחתכתי אותו בזרוע, בדיוק כמו שעשה לי. ואז חתכתי גם באצבע ובמצח, והשריטה הקודמת שלו שם נפתחה שוב.

אדיס זרקה לו כדור טניס. "תפוס!"

וולט תפס את הכדור בגיחוך, כאילו חשב שהיא התכוונה לפגוע בו.

בפיצוץ רועם, אבקה לבנה התפשטה ברוחב מטר מאיתנו, ובקול פקיעה, וולט הפך לחזרזיר.

הוא נהם והשתולל, ואדיס צחקה.

"אוינק אוינק גם לך!"

ג'יימס הרים את החזרזיר, עיקם את אפו ורטן: "איכס! זה יותר מסריח מוולט! אה, רגע - זה וולט!"

התפקעתי מצחוק, ואדיס אמרה, "באמת מצטערת. התגברתי על וולט בכוח יכולותיי, אבל כן, בוא נדבר על הריח שלו!"

היא נטלה את וולט הבייקון הצווח, ויצרה אשליה של כלוב. ואז נעלה אותו בפנים.

"הכדור עמיד לחצי-שעה," הסבירה. "אבל בן הקטה יכול להפר את זה מוקדם יותר."

"אז יש לנו חצי-שעה לנצח עד שהבהמה תתערב!" צעקתי. "בואו נזוז!"

רצנו לתגבר את ההתקפה ואדיס הלכה למגנים.

בדרך נתקלנו בפלוגה של בנות אפרודיטה. הן ציחקקו ועפעפו בריסיהן בצורה מבחילה.

זה היה בעיקר לג'יימס, אבל הוא לא הושפע מזה. מה גם, שכנראה הרגיש לא נעים לפגוע בהן - זאת אומרת, בנות אפרודיטה כשלעצמן, לא אלופות בקרבות, וזה יהיה קצת מיותר (אני ידעתי שהחיים הם גוש לא הוגן אחד גדול, אבל לא לחצתי על ג'יימס).

"בנות, זוזו הצידה," הוא אמר, והבלורית שלו עפה הצידה. כל הבנות צחקקו ביתר-שאת ועפעפו כל-כך חזק, שיצאו להן דמעות. ואז המסקרה של אחת נמרחה, והיא בדיוק התנגשה בחברה שלה. זו התלכלכה בצבע שחור, והיא ירקה על חברה אחרת שלא הבינה מאיפה זה בא לה וזאת החזירה לחברה אחרת לגמרי סטירה. מהר מאוד התחיל סכסוך פנימי, והיינו חופשיים להמשיך.

היינו שני מטר משם, ואז שמעתי פנייה מקול צייצני ומבוהל: "רגע!"

אחת מהבנות התנתקה מקהל הקטטה וקראה לי, "בואי רגע!"

הסתובבתי לראות אם היא מדברת אל מישהי אחרת, אבל היא פנתה אליי בהחלט. ג'יימס כבר הסביר לי, שזה לא טוב שבנות אחרות מדברות עם בנות אפרודיטה, כי תמיד זה נגרר לריב. הדרך הכי טובה היא שבן חתיך מביתן אחר יתערב ויגרום להן סכסוך פנימי. לא ידעתי עד כמה זה רעיון טוב שבת אפרודיטה הזאת תיקח אותי לבד, וכנראה תעיף לי בוקס בהפתעה ואני אקרוס. אבל התקדמתי בזהירות. באיחור הבנתי מה היא עושה - לפחות יותר באיחור מג'יימס.

"היילי, אל תקשיבי לה!" הוא צעק לי. "זה דיבור הקסמה! מלכודת!"

ברגע האחרון, ואני מתכוונת, במילימטר האחרון, ג'יימס הסיט הצידה מכה מחרב שנועדה לפגוע בי. המכה פגעה בשריון שלי במכה שטוחה, אבל אני נבהלתי יותר מדי, הפלתי את בת אפרודיטה, הסתובבתי במהירות עם חרב שלופה וכמעט כרתתי את ראשו של ג'יימס.

הסתבר שהוא הספיק לעלף את הממלכד, ואז שמתי לב לשקט חשוד - בנות אפרודיטה הפסיקו לריב, והביטו בתדהמה באחותן המעולפת שהפלתי. בחיי, הילדה הזאת שברירית יותר מכדי החרסינה בבניין המרכזי.

הבנות הביטו באחותן - ואז בי. ושוב באחותן, ושוב בי. המוח בגודל מיני-פודרה לנסיעות שלהן התחיל לעכל מה קרה, וכעבור דקה - במהלכה אני וג'יימס הבטנו זה בזה ובנות, וחזרה - עדר זועם של פרות עם ליפסטיק הסתער עלינו בצרחות צייצניות.

אני וג'יימס התחלנו לרוץ, ובדרך הוא אמר, "לטאות-הדרקון השאירו רק ממלכד אחד. לא בעיה בשבילי. אבל, הממ… נראה לי שנבהלת קצת יותר מדי. זאת אומרת, אם לא הייתי כזה מוכשר בלחימה, כנראה לא היה לי ראש עכשיו. וגם לא פה. וגם לא לב שמתפלל על מזלו הטוב."

רטנתי. "ממש תודה."   

"בואי מכאן!" הוא קרא לעברי, כשהתחלנו להעצים את הפער. "זה האזור של הסאטירים, הן לא ייכנסו."

נכנסנו - והסתבר שהדרך משמשת גם כדרך קיצור נהדרת למעלה המדרון, היכן שניצב הדגל של המחוז האדום. כעת, כל הכוח שלהם היה מרוכז בהגנה, ובהדרגה הם הדפו את ההתקפה שלנו. ציידת אחת ירתה חץ חמש מטר מהמטרה מרוב עצבנות, ותוקפי המחוז הכחול התחילו לאבד ריכוז - מה שמאוד קל כשאתה חצוי עם הפרעת קשב.

ילדי ארס הכשילו אותנו בקלות, ורק הציידות שלא היו חצויות הצליחו לעמוד ולהילחם - אבל זה לא הספיק.

ג'יימס ואני רצנו אל לב הקרב, והעפתי מרפקים בכמה בנות אפרודיטה, שצרחו ועמדו כמו פסלים של אמא שלהן. ג'יימס שרט כמה יריבים, פירק אותם מנשקם, נתן להם סטירות והפיל אותם.

אני בעיקר תקפתי. פשוט השתדלתי לפלס דרך בערבובייה ובין היריבים שהתבלבלו מהופעתנו, וניסיתי לא לפגוע בחפים מפשע. דרכתי על ציידת, אבל היא אפילו לא הסתכלה עליי.

הפלתי כמה בני ארס, בת אפרודיטה צווחנית, ודקרתי בו-זמנית כמה חניכים שהסתערו עליי, פילסתי דרך והגעתי ממש קרוב לדגל - מי שנותר על הרגליים הבחין ומיהר לחפות עליי. עם מי שהיה קרוב מדי, נלחמתי בלב ברירה, והצלחתי להכניע את כולם. מלודי, ליליאן ורוג'ר רנד דירבנו את מתקיפי המחוז הכחול להמשיך בתקיפה.

אדיס לא חזרה, כך שכנראה המגנים לא היו במצב מעולה.

הושטתי יד אל הדגל, אבל החלקתי באבנים. פתאום מצאתי את עצמי מול וולט, שהיה אדום לגמרי - אולי נשאר בו קצת חזיר, ואולי הוא היה מובך.

"אני הולך לטפל בך אחת ולתמיד," הוא סינן ותקף.

באותו רגע, שמעתי זעקה חנוקה מחוץ לאזור הקרב. שני בני ארס אחזו בג'יימס וגררו אותו ליער. הוא נאבק, אבל בדיוק עכשיו הכוח הפיזי של ילדי המלחמה היה ראוי לשמו.

פלטתי גניחת זעם. של תסכול.

התחלתי לבעוט ביריבים המתקרבים. העפתי את החרב לכל הכיוונים, הסתובבתי וחבטתי.

כך קרה, שבתוך חמש דקות שכבה ערימה של יריבים מעולפים וגונחים.

תפסתי את הדגל, אחזתי בו חזק ורצתי קדימה.

שמעתי מאחוריי קריאות "לאא!", "תרדפו אחריה!", "הדגל אצלה!"

התקדמתי במהירות, נכנסתי ליער, מצאתי את ג'יימס והעפתי לשני התופסים שלו כאפות. הם קרסו, וג'יימס התרומם במהירות ורץ אחריי במבט נחוש, כאילו יודע בדיוק מה התפקיד שלו.

הוא חיפה עליי בזמן שרצנו לאגרוף זאוס. בינתיים גם אני הצלחת לדקור עם קיסר ברגלי היריבים, לעשות להם חתכים וסימנים כחולים.

הצלחתי לעשות לוולט חתך ברוחב הפנים והוא מעד משם בצרחות כעס.

הגעתי לאגרוף, ולא ראיתי בעיניים. מאתיים חניכים הביטו בי כשזינקתי מטר על האגרוף, זזתי הצידה כמו מתעמלת, תפסתי בדגל שלנו, ירדתי בקפיצה והרמתי את שניהם לשמיים.

לשתי שניות לא נשמע כל רחש. ואז פרץ כל המחוז הכחול בתרועות ומחיאות כפיים, ברקע צעקות התסכול מהמחוז השני. ג'יימס חייך אליי, אני השבתי חיוך, וכירון קרא, "הניצחון הושג למחוז הכחול! מוענק זר הדפנה בזאת להיילי רייס, המנצחת!"

בפרק הבא... איך היילי והאנה נהיו חברות?

הפרק הקודם		הפרק הבא