זיכרונותיי מסיריוס

חדר הישיבות בכיכר גרימולד היה עמוס ורועש במיוחד; חברי מסדר עוף החול בדיוק סיימו את הישיבה להיום, ורעש של פטפוטי סרק, גרירת כיסאות וסידור דפים שרר בחדר שהחל להתרוקן במהירות מפתיעה: סוורוס סנייפ יצא בבהילות ברגע שנאמרה המילה האחרונה, כמו תמיד, ואחריו יצאה מולי וויזלי על מנת להתחיל בהכנות לארוחת ערב. יתר האנשים פטפטו בדרכם החוצה או ברכו לשלום את הילדים שירדו מהחדרים כדי לעזור בהכנות - כולם מלבד מולי וויזלי ידעו שההירתמות לעזור בבישולים היא לא יותר מתירוץ להתקרב אליהם ולשמוע אולי שאריות מהשיחות שלהם, אך חברי המסדר לא דיברו יותר על תכני הישיבות מהרגע שסנייפ עזב את החדר.

"רמוס, מילה, אם אפשר." לופין הופתע כשדמבלדור, שבדרך כלל היה עוזב בין הראשונים אם בכלל כיבד אותם בנוכחותו, פנה אליו.

"בטח!" לופין לא מיהר; הוא הבטיח למולי שיישאר היום לארוחת הערב. "אה - אפשר לעלות למקום שקט יותר." הוא הציע כשהבין שייקח עוד זמן עד שכל חברי המסדר (מלבד סיריוס והוויזלים כמובן) יעזבו והם יהיו יכולים לשוחח בשקט, וזמן בהחלט היה מצרך נדיר כשמדובר באלבוס דמבלדור בפתחה של מלחמה.

"רעיון נהדר." דמבלדור הוביל, ולופין השתדל לעמוד בקצב - יחסית לגילו, דמבלדור כמעט רץ. מיד כשעזבו את קומת הקרקע, הם חשו בשינוי; בעוד סיריוס ומולי דאגו לנקות ולשפשף את הנברשות והשטיחים בקומות התחחתונות, נראה כי את הקומות העליונות אף אחד לא טרח לנקות כבר הרבה מאוד זמן - המדרגות עוד היו במצב סביר, וכשהם חלפו על פני החדר של הבנות אפילו נדף ממנו ריח נעים, אך כאשר נכנסו לטרקלין המלא בדוקסים ובחפצי אופל, לא היה ספק לכך שעברו שנים רבות מאז שהוא נוקה לאחרונה; האבק שרר בכל מקום, עד כדי כך שעקבותיהם השאירו סימן על שכבת האבק שברצפה. רמוס הביט מרחוק באילן היוחסין של בית בלק האצילי ועתיק היומין שהתפרש על כל שטיח הקיר, ונחר בבוז.

"צריך להגיד למולי לנקות פה..." רמוס אמר בהתנצלות. "צריך היה להגיד לה מזמן, אבל הם עדיין מנסים לפתוח את החדר של רגולוס, והטרקלין זה המקום השנוא ביותר על סיריוס מכל הבית כולו-"

"-ולכן איש לא יפריע לנו." דמבלדור לא התנצל ואפילו בקושי הביט סביב - סדר יומו היה עמוס במיוחד, כמו תמיד, אז הוא ניגש ישר לעניין. "יש חדש בעניין המיוחד עליו דיברנו?"

"לא השתנה הרבה מאז השבוע שעבר; קשה להתחבר לאנשי זאב נוספים אחרי שגרייבק כבר הגיע אליהם."

"כמובן." דמבלדור נאנח. "כמובן..."

"זה הכל, דמבלדור? אתה בטח ממהר..."

"יש לי עוד-" דמבלדור שלף את שעון הכיס שלו והביט בו. "-שמונה וחצי דקות. זה די והותר."

"אה..." הוא לא הבין מדוע הם כאן, ולא עם כולם למטה; הייתה לו הרגשה מבוססת שדמבלדור פשוט מתחמק מהארי.

"אני רוצה לדבר איתך על סיריוס."

"מה הוא עשה הפעם?" רמוס נאנח; גם כשהם מבוגרים, חברו הטוב מתנהג לעיתים קרובות כמו תינוק.

"הוא מתבודד, זה לא בריא; הוא מבקש ממני לצאת לפעולות ששקולות להתאבדות, רמוס."

"הוא כלוא בבית שהוא לא סובל. מה ציפית, שהוא יקרון מרוב אושר?"

"זה לא יגמר טוב, רמוס. אני חושש שהוא יעשה משהו פזיז-"

"אז תדבר איתו, לא איתי!"

"הוא ואני לא מסכימים כרגע על הרבה מאוד דברים." לופין ידע שהוא מתכוון לזה שדמבלדור לא מסכים לסיריוס ללוות את הארי בדמות הכלב שלו, והוא בהחלט לא התכוון להתערב להם בזה; היו לו מספיק בעיות עם סיריוס כרגע, גם בלי להוסיף עליהן דיבורים על דמבלדור.

"גם אנחנו לא במצב הכי טוב כרגע-"

"כי אתם צריכים עוד זמן?" דמבלדור הביט בו מבעד למשקפי החרמש שלו במבט מבין במיוחד.

"אנחנו-" כשהרגיש איך פניו מאדימים, הוא נעץ את מבטו בשרירותיות באחד הענפים המסתעפים של האילן בקיר שמולו. "זה מסובך."

"אני יודע. אבל לעיתים האהבה מסמאת את עינינו... סיריוס צריך אותך, רמוס. אתה היית החבר הכי טוב שלו, ומכולם הוא הכי מצפה ממך שתבין ושתהיה שם בשבילו. אל תאכזב אותו."

"כן, הייתי..."

"הוא אדם טוב בתוך תוכו, אך הוא עושה טעויות; במקום לשמוח שהארי לא מסולק מהוגוורטס למשל, הוא התאכזב מזה שהארי לא מנודה כמוהו. מישהו צריך לנהל איתו שיחה רצינית. אם זה לא יגיע ממך זה יגיע ממני, וזה יהיה הרבה פחות נחמד לכולנו." מבטיהם הצטלבו, ורמוס התבייש בעצמו - הוא צודק, מישהו חייב לתת לסיריוס בראש, ואם המישהו הזה יהיה דמבלדור, סיריוס בטוח לא יקבל את זה טוב. אבל זה מסובך, כי סיריוס לאחרונה מתחמק ממנו והוא תמיד כועס...

"אתה דואג לסיריוס, אבל אני דואג יותר להארי. מה שקרה בבית הקברות בקיץ-"

"חוששני שבעניין הזה, אתה דווקא האדם הפחות מתאים, רמוס." דמבלדור חייך, אך נראה מהורהר. "יש מספיק רבים וטובים שדואגים להארי, אתה תדאג לסיריוס."

"אבל-" רמוס מחה מיד; הוא עצר את עצמו מלהגיד את מה שהוא באמת חושב - דמבלדור גאון ואם מישהו יכול להגן על הארי זה הוא, אבל הארי כנראה זקוק כרגע ליותר מהגנה פיזית...

"אני צריך ללכת, נשתמע."

"רגע! אלבוס," הוא לא חשב מספיק כשדיבר, משום שדמבלדור כבר עשה את דרכו החוצה. "אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל אני חייב לשאול: איך ממשיכים הלאה?"

דמבלדור עצר, ואז היסס, ולבסוף השיב:

"אהבה ראשונה לא שוכחים, גם אם היא נרקבה למוות באזקבאן." הוא לחש והשאיר אותו שקוע במחשבות בעת שיצא במהירות מהבית, מבלי לומר אפילו שלום לאיש מהנוכחים בו.

~

"אני יודע שאברפורת' אמר שלא היה כלום בין לופין לדמבלדור, אבל רק אני מרגיש שלופין בילה הרבה יותר מדי עם דמבלדור, או בכיכר גרימולד בכללי? סתם חשבתי, אולי הבנו הכל לא נכון - אולי בכלל לדמבלדור היה קטע עם סיריוס. ראיתם איך בסוף הוא דיבר על אזקבאן? אני מוכן להתערב על זה!"

"דמבלדור בטח דיבר על גרינדוולד." הרמיוני לחשה ביראה. "וחוץ מזה, ההגיגית שייכת לדמבלדור, רון. יכול להיות שחלק מהזיכרונות הללו הם בכלל של דמבלדור, וזה אפילו הגיוני - חשדתי בזה כבר בזיכרון הרביעי."

"הטרקלין זה באמת המקום שסיריוס הכי שנא, עם העץ המטופש הזה." הארי הביט לעבר גרם המדרגות, שבניגוד לזיכרון היה היום מצוחצח - קריצ'ר דאג לזה.

"גם אני הכי שנאתי את הטרקלין, הדוקסים האלו היו הדבר הכי נוראי שניקינו!" רון הזכיר להם, כאילו שמישהו מהם היה יכול לשכוח.

"ודמבלדור, אם לשנייה אחת הוא היה מביט מסביב אולי הוא היה רואה את הקמע. אולי זה באמת הזיכרון של דמבלדור, אולי הוא חשד במשהו כבר אז... היי, ג'יני." הארי פינה מקום לג'יני, שהגיחה מכיוון המטבח.

"אה, אני חייבת לראות את זה אתכם, הארי?" ג'יני הביטה בהם במבט מפוקפק, והתיישבה בינו לבין הרמיוני.

"ג'יני ראתה רק את הזיכרון הראשון..." הארי אמר נוכח המבטים של חבריו.

"אל תראי את השני, עדיף - בעצם, עדיף שלא תראי את הרוב; זה יעשה לך סיוטים בלילה." רון המליץ.

"אני חושבת שאצליח להתמודד עם זה; הכל נראה אפשרי אחרי שאתה ולבנדר לא הפסקתם להתנשק שנה שלימה."

"יפה, ג'יני. אחת-אפס, אם מתחילים את הספירה מחדש..."

"מספיק עם הספירה המטופשת הזאת, רון." הרמיוני רטנה, והיא וג'יני נענעו בראשיהן כמו אומרות 'בנים'. "מוכנים לזיכרון הבא?"

"לא יכולה לחכות." ג'יני הביטה בנוזל הקסום ולקחה את ידו של הארי.

הפרק הקודם		הפרק הבא