השנה הראשונה- רון

ביום שבת הארי היה אמור לשחק קווידיץ' מול בית סלית'רין. עכשיו יום שישי בערב. להארי היה אימון, וסיימתי כבר את כל השיעורים שהיו לי.

עכשיו כבר נובמבר, ובגלל שהוגוורטס נמצאת בסקוטלנד, יש פה הרבה קור, שלג וקרח. הטירה עצמה יחסית חמה, אבל יש ימים שפשוט קפוא וצריך להסתובב עם כפפות הדרקון במסדרונות כדי להתחמם.

אני כרגע בחדר המועדון, צופה החוצה אל האגם הקפוא דרך החלון ופשוט חושב.

אמא החזירה לי אתמול מכתב ואמרה לי שהיא תכין להארי סוודר של וויזלים. בשמחה.

אני לא יודע מה קרה לי היום, אבל יש לי מצב רוח מוזר.

"אני הולך לאולם הגדול לקחת קצת נשנושים. אני בטוח שארוחת הערב לא נגמרה." אני אומר להרמיוני. היא הרימה את מבטה אליי מהספרים והנהנה. אחר כך היא הרימה גבה אחת.

"אז למה אתה לוקח את גלימת המעיל שלך ואת הכפפות?" היא שאלה בחשד.

"קר לי," שיקרתי.

לא חיכיתי לתשובה שלה ויצאתי מבעד לתמונה של האישה השמנה.

אני מניח שאתם יכולים לא להבין אותי, איך ילד בן כמעט 12 יכול להיות מדוכא?

אז אני אענה ככה.

ילד שכל חייו מקטינים מערכו, ילד שגדל בצל של כל אחד מחמשת אחיו הגדולים, וכל דבר שהוא עושה לא מקבל הערכה גדולה כי "האחים האחרים כבר עשו את זה", ילד שחבר שלו שהציל את עולם הקוסמים ממכשף אפל, ילד שלא מקבל שום תשומת לב חוץ משני חבריו הטובים, יכול להיות מדוכא.

אני באמת לא יודע מה קרה לי היום.

חלפתי על פני האולם הגדול, אפילו הריחות של המאכלים כבר לא גירו אותי. יצאתי מבעד לדלתות האלון וירדתי במדרגות. הכניסה החלקלקות. הרגליים שלי נאבקו בשלג העמוק. אני מניח שאני אלך במדשאות המכוסות בשלג עוד יותר לאט מהרגיל והן ימתחו עד נצח.

כל המכנסיים שלי כבר נרטבו מהשלג אבל לא היה לי אכפת.

הגעתי לאגם הקפוא. ברגע אחד החלטתי לעלות עליו ולדרוך על הקרח שנהיה ממנו.

שמתי על המים הקפואים לחלוטין רגל אחת, ואחריה עוד רגל. הלכתי כמה צעדים רחוק יותר אל תוך האגם.

הסתכלתי למטה. ראיתי מבעד לקרח העבה המון חלוקי נחל וקצת דגים קפואים. מסכנים.

הלכתי עוד קצת.

ואז עוד קצת.

כבר החשיך אבל השלג עדיין היה מסנוור. יכולתי לראות דברים ואיכשהו לא פחדתי מכלום.

כבר הייתי בערך 100 מטרים בתוך האגם. מבעד למטר של קרח יכולתי בערך לראות מה הולך בתוך האגם אשר החלק הזה שלו עדיין לא קפא.

ראיתי מים שחורים לגמרי. ואז ראיתי גוש שחור עוד יותר.

זה היה הדיונון הענק. הוא זז מתחתיי. אני מניח שזה היה אמור להבהיל אותי או משהו, אבל גם לא הייתי נבהל אם הוא היה מבקע את הקרח מתחתיי באחת משמונה זרועותיו החזקות וגורר אותי אל מתחת למים. הייתי אדיש לחלוטין.

במעשה טיפשי התיישבתי על הקרח.

המכנסיים שלי היו רטובים ונדבקו לקרח. לא יכולתי לקום גם אם רציתי.

הייתי כל כך פסימי.

נו באמת, זה הגורל שלי? למות מקור על קרחון או למות אחרי שהחור יגמר והאגם יתמוסס? מעניין מה הארי יגיד.

אני אוהב את הארי, הוא בן אדם מקסים. אכפת לו מכל אחד חוץ מעצמו. הייתי מניח שהוא היה אמור להיות סנוב מגעיל במצב שלו עם כל הפרסום שלו, אבל לא. הוא אהוב על ידי כולם וצנוע מאוד.

אני חושב שבתור מתנה נוספת ממני לחג המולד, אני צריך למצוא את הלחש המתאים ולתקן את המשקפיים השבורים שלו. זה ישמח אותו.

ישבתי שעות בשלג והרהרתי לעצמי על העולם. אני יודע שאני נשמע כל כך אפל ומדוכא, אפל אני לא, ומדוכא- קצת.

"היי! וויזלי!!" שמעתי קול עבה קורא מחוץ לאגם.

הסתכלתי לכיוון שממנו בא הקול. זה היה קשה כי היה הרבה הד.

זה היה האגריד.

הוא לא באמת ראה את הפנים שלי אלא רק זיהה את השיער הכתום. זה יכול להיות רק אחד מבני וויזלי.

ואז פתאום לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה פה. אני יושב על קרחון ענק עם מכנסיים רטובים, קפואים ודבוקים ולא יכול לקום. יש פחות מ10- מעלות כאן בחוץ. אני חתיכת טיפש. לא, באמת- אני חתיכת מטומטם!

"האגריד!" אימצתי את כל הכוח שלי וקראתי אליו. "האגריד אני תקוע על הקרח פה אתה יכול לבוא ולשחרר אותי?!"

"רון אני יותר מידי כבר אני אשבור את הקרח!!" הוא צרח.

"אני ארחיף אותך קצת!" איזה קשקושים אני מדבר? אני אפילו לא יודע איך להרחיף. אני יודע רק בתיאוריה אבל בחיים לא הצלחתי באמת. ועוד להרחיף את האגריד? הוא שוקל בערך 500 קילוגרמים!

"ווינגרדיום לביוסה!" קראתי ונופפתי את השרביט לכיוון האגריד. טפחתי עם השרביט לכיוון האגריד ולמרבה הפלא הוא ריחף באוויר.

"עכשיו תנסה להתקדם אליי!" צעקתי אליו. משכתי את השרביט שלי לכיוון שלי והאגריד ריחף מעל הקרח אליי.

הוא הגיע אליי ומשך אותי מהקרח. לרגע אחד ריחפנו שנינו באוויר אבל אז הוא הוריד אותי לרגליים.

הלכנו עד שירדנו מהקרח. הדיונון הענק לא ניסה עוד לחבוט בקרח מלמטה.

נכנסנו לבקתה של האגריד והוא הלך מיד להכין שתי כוסות ענקיות (ענקיות בהשוואה אליי, רגילות בהשוואה אליו) של תה רותח וחזק. לשלו הוא הכניס קצת וויסקי אש שעמד על אחד המדפים במטבח.

"האגריד אתה יכול בבקשה להוסיף לי גם קצת?" שאלתי בעייפות.

"לא." הוא אמר בנוקשות. "זה לא לילדים."

וויתרתי. התיישבתי על הספה וחיבקתי את פנג. הוא היה קצת רטוב אז שיחררתי אותו. היה לי קר.

האגריד התעסק עם האח והדליק בה אש. קמתי מהספה והתיישבתי מול האח, בוהה אל תוך הלהבות.

"מה קרה לך היום רון?" הוא שאל. הוא היה מוכן להקשיב להכל.

סיפרתי לו על כל הילדות שלי, שבסך הכל הייתה מאושרת אבל היו בה גם הרבה רגעים לא טובים.

"אתה רק בן אחת עשרה!" הוא צחק. "אני בטוח שהחיים שלך ישתנו. הוגוורטס עושה טוב לאנשים."

סיפרתי לו על חוסר תשומת הלב של אנשים אליי. אחרי הרבה שנים שלא הייתי הילד המועדף בבית, רציתי לקבל קצת הערכה פה בהוגוורטס.

סיפרתי לו על כך שהארי הוא בערך הבן אדם היחיד שמעריך אותי, ומתעלם מכל תשומת הלב שהוא מקבל כל יום כל היום.

האגריד הקשיב והקשיב ולבסוף הכנו בייחד עוגיות. לימדתי אותו שהוא צריך לשים יותר חמאה (שנים של צפייה באמא שלי במטבח לימדו אותי דבר או שניים) ולא להשאיר את העוגיות בתנור לזמן כל כך ממושך.

למרבה האושר, העוגיות יצאו טוב מאוד ושימחו את האגריד ואותי. הוא נתן לי חצי מגש (מגש גדול!) של עוגיות בתוך שק ואמר לי לחלוק אותן עם הארי והרמיוני. הם בטוח ישמחו מהן.

הוא הציע ללוות אותי לטירה, כי הוא ראה שעדיין יש לי מצב רוח מחורבן. סירבתי בעדינות ויצאתי מהבקתה אחרי שאמרתי לו שלום ותודה.

הלכתי במדשאות המקוללות והמלאות בשלג. רציתי פשוט להגיע שוב לחום של חדר המועדון, אולי לשבת מול האח גם שם, או אולי מול האח במגורי הבנים.

לא החלטתי אם אני רוצה לפגוש את הארי או לא. מצד אחד, השטן שבי הזכיר לי שקינאתי בו קנאת מוות ורק רציתי שיתרחק ממני. מצד שני, החלק הטוב בתוכי הזכיר לי את זה שהארי הוא הבן אדם הכי צנוע בעולם, אין סיכוי שהוא יעשה לי שום דבר רע בכוונה. הוא מעריך אותי ומחבב אותי והחבר הכי טוב שלי.

הגעתי למסקנה שכשאני אגיע לגשר אני אעבור אותו.

אחרי 20 דקות הליכה מקוללת בשלג, הגעתי לכניסת הטירה. עליתי במדרגות הרחבות והחלקלקות וכמעט הפלתי את שק העוגיות. הבגדים שלי התייבשו בבית של האגריד, אבל הם נרטבו שוב עכשיו.

עברתי את האולם הגדול. עליתי בגרמי המדרגות הזזים והשתדלתי להימנע מגרם המדרגות שמוביל למסדרון האסור בקומה השלישית.

הגעתי לכניסה של חדר המועדון.

"עטלפים מרחפים," אמרתי לאישה השמנה בחולשה. זאת הייתה הסיסמא ששונתה לכבוד ליל כל הקדושים.

"לא." היא אמרה.

"מה לא?"

"הסיסמה הוחלפה אתמול בחצות. לא ידעת?"

"לא," אמרתי. ואז הרגשתי טפיחה על הכתף.

"הסיסמה היא קישוטי ינשופים." הארי ואנג'לינה ג'ונסון הרודפת של קבוצת הקווידיץ' הגיעו אליי וחייכו.

האישה השמנה הנהנה ופתחה את הדלת.

נכנסנו אל תוך חדר המועדון.

"רוןןןן!!!" הקול של הרמיוני ירה עליי חיצים.

"לאן הלכת?! למה אתה רטוב?! אתה יודע כמה דאגתי? כמעט הזמנתי את פרופסור מקגונגל שתלך לחפש אחריך!" היא אמרה בכעס אך בהקלה.

הארי הרצין.

"מה קרה?" הוא שאל.

"התחשק לי לצאת לטיול בחוץ ולא עידכנתי את הרמיוני." אמרתי. היא הנהנה בהסכמה.

"העיקר שאתה בסדר עכשיו."

הלכתי להתקלח במים חמים ואיך שהנחתי את הראש שלי על הכרית במיטה, נרדמתי.

-----------------------------------------

פרק קצת קודר היום. חופשת הקורונה אולי לא עושה לי טוב:)

מוזמנים להגיב!

הפרק הקודם		הפרק הבא