העולם השלישי

רון הביט בה בשנתה. הרמיוני הייתה יפה וחכמה. היא עמדה לצידו ברגעיו הקשים וראתה אותו בקלקלותו.  היא הייתה הכתף שעלייה נשען בעת צרה, הראש שבעזרתו חשב. היא הייתה מדהימה, הרבה מעבר לרמה שלו. אז למה בכל זאת, הוא לא מסוגל לאהוב אותה? הוא הביט בה ונאנח, יש לו כל כך הרבה, איך הוא יכול לחשוב על לוותר על כך, למען פנטזיה רחוקה מהישג יד, למען אשליה שלא תתממש?

"התאהבתי בה." סיכם פרד.

ג'ורג' שחזר כמה ימים קודם לכן הביט בו במבט אדיש.

"אז?" שאל, "יעבור."

"אתה לא מבין." התרעם פרד,  "אני אוהב אותה."

"כמו שאהבת את אנג'לינה מופלי, קייטי בל.. להמשיך? הרשימה ארוכה."

"זה ממש לא ככה." אמר פרד, "כשאני איתה, זה יותר חזק משהרגשתי אי פעם כלפי מישהי."

"אתה צוחק עלי."

"לא ג'ורג'," אמר פרד, "אולי בפעם הראשונה, אני באמת רציני."

ג'ורג' נאנח וגלגל עיניים, כבר היה עדיף להישאר עוד שבוע עם ההונגרים הפלספנים מאשר עוד שיחה כזו עם אחיו, פרד וויזלי, המתאהב הסדרתי.

פרד חייך לעצמו, הוא יעשה צעד, יש לו תחושה שבאמת יש לו סיכוי.

הארי שכב על הספה בסלונו הקטן והניח את ראשו על ברכיה של לונה שפרעה את שערו בעדינות. היא העבירה את אצבעה על צלקתו, הצלקת שבהתחלה כה הרתיעה אותה וכעת למדה לאהוב.

"אני לא יודע מה לעשות." אמר הארי והסתובב אלייה.

"אתה צריך לאתר את וולדמורט, די ברור מה צריך לעשות."

"אבל איך?"

לונה נאנחה וליטפה את לחיו, "זה יבוא אלייך," אמרה בחיוך, "כמו תמיד. יהיה לך חיזיון או סתם הברקה ואתה תמצא אותו."

הוא הביט בעינייה הגדולות, האפורות- כחולות שהשוו לה הבעת הפתעה תמידית. מאז שהחלה להסתובב איתם, מוזרותה פחתה והיא הייתה עניינית ומוכנה לעבודה. לפני חודש, כשחשב שאיבד אותה לתמיד, חרב עולמו. כשהתעוררה וחזרה אל זרועותיו, מעולם לא היה מאושר כפי שהיה אז. החיוך המרושע של אלקטו צרב וחתך את ליבו. זכרונות הקרב ההוא עוד היו טריים, טריים מידי. הוא לא יעז לסכן אותה שוב.

הארי חייך אלייה והיא חייכה בחזרה, הוא מצא את השלווה שחיפש והרגיעה אותו מיד.

"אני אוהב אותך." אמר ברכות, כמו שאמר פעמים רבות לפני.

"אני יודעת." השיבה לונה בחיוך, "אבל תמיד כיף לשמוע."

אמנדה סיימה לסדר את קלסריו של אביה והביאה אותם למשרדו כבר לפני כמה שעות. היא בדיוק סיימה לדבר עם מארק בטלפון, המכשיר שאביה הכיר לה וכל כך העריץ. מארק אמר שהכל בסדר שואראס הגיע גם הוא והוא נמצא איתו המון, כל כך הרבה שלפעמים הוא שוכח את הסיבה שהם בכלל שם. היא הסתובבה בבית, חסרת מנוחה, לא מוצאת תעסוקה. היא ניסתה לשבת על מהלכים אפשריים לאחר שבשנה שעברה נקטע טורניר הקווידיץ' בעקבות ההשתלטות על הוגוורטס והוכרז ניצחון טכני לגריפינדור. היא נטשה את הרשימות תוך פחות מחצי שעה, היא לא הייתה מסוגלת להתרכז. היא ניסתה לכתוב, כמו שמארק עושה כשהוא טרוד אך לא היה לה את  כישרון החריזה שלו, היא לא ידעה להשתמש בדימויים ומטאפורות, היא פרשה לאחר שתי שורות: כשהוא מביט בי הכל נדחק הצידה ואני חושבת לעצמי אם זו לא אשליה. אופוריה רגעית שאוחזת בחוזקה אך הנה עלה האור והיא כבר נעלמה.

אלה לא היו מילותיה שלה, זה היה של זמרת שמארק נהג לשמוע כל כך הרבה עד שרצתה לשבור לו את כל הדיסקים. אך בכל זאת, היה משהו במילים. היא לא הייתה מסוגלת להסביר. היא נשכבה על הספה הישנה בחוסר מעש ונאנחה בקול.

קסנדרה לא העזה לחזור לחנות מאז שגורשה משם בידי בתה שלה. זה לא היה עלבון, גם הבלבול מזמן פסק. זה היה פחד, פחד אמיתי. לראשונה בחייה, קסנדרה רייס פחדה,  פחדה באמת. הבת שלה הסתדרה טוב מאוד בלעדיה, למה היא צריכה לחזור לחייה ולשבש את התוכניות? לאחרונה היא הציצה עליה מבעד לאחד מחלונות החנות, היא שוחחה עם הבחור הגבוה ההוא, שדיברה איתו לאחר שגירשה אותה מן החנות. היא חייכה וצחקה. העיגולים השחורים מתחת לעינייה היו פחות בולטים והעצב היה קבור עמוק בעינייה. אם גם היא תיכנס לתמונה, זה יהרוס הכל. בתה חזקה, עדיף לה בלעדיה, מאוחר מידי לחזור אחרי שתיים עשרה שנים ארוכות.

הפרק הקודם		הפרק הבא