עיניים

*הפרק מוקדש לאור, תודה!*

נאנחתי בעייפות.

זה עתה גמרנו את שיעור שינויי צורה, וכולנו היינו מותשים.

אפילו אלן, גאון שינויי הצורה.

פרופסור מקגונגל הקשתה עלינו מאוד.

היום היינו צריכים להפוך עורב לפסל.

זה היה מאוד מאוד קשה, וכרגיל לא הייתי טובה בזה.

הצלחתי להפוך רק את הנוצות של העורב לאבן, וזה לא מצא חן בעיניו במיוחד.

הוא קירקר בחוזקה ועט על אדל.

אדל כוסתה כולה בניקורים ופרופסור מקגונגל שלחה אותה למרפאה.

שוב נאנחתי בעייפות.

היינו בדרך לבקר את אדל.

הגענו למרפאה ואדל נופפה לנו בהתלהבות ממיטה צדדית.

הגענו וכולם פיטפטו עם אדל, חוץ ממני.

אני התמקדתי בילד שישב במיטה שעל יד אדל.

שיערו היה בצבע שוקולד, ועיניו האפורות היו סוערות ונחושות.

הוא היה בגילנו על פי הסקתי.

עיניו היו סקרניות כשהפנה אותן אליי, ולא הביעו חשש, או לעג.

מיצמצתי.

ניגשתי אליו.

״היי, אני ג׳ול.״ אמרתי לו בקול מעט שקט.

משהו בו הטריד את מנוחתי.

״שלום, אני רין.״ השיב לי.

״אה! את זו שמעולה בשיקויים!״ קרא בהפתעה.

ואז הוסיף:

״ואת המצטיינת שמצליחה לא להירדם בשיעור של בינס, אתה המעולה בשינויי צורה והבן של מקגונגל, את הילדה שטובה בתורת צמחים וקצת הפלפאפית כזאת, את הילדה הביישנית שטובה עם חיות, ואתה החבר הכי טוב של האגריד!״ אמר רין, לא שם לב ואולי מתעלם, מכך שהם עיקמו את פניהם.

משהו בילד הזה סיקרן אותי.

המשכנו לדבר ולדבר, והתברר שמלבד שיש לו כנות מעט יותר מדי, אה....

כנה, אז הוא בן אדם מעניין מאוד.

ומאז רין נהיה חבר בחבורה שלנו, אף על פי המוזרויות שלו.

העיניים שלו היו טובות, וזה סיפק אותי.

הפרק הקודם		הפרק הבא