אני והאדמוני

הושטתי את היו - יו לחרק האדמוני.
"זמן לעקור את הרשע, חבר," אמרתי לו.
הוא פתח את היו-יו בהעברת אצבע וחשף אור לבן.
"אתה סיימת לעשות צרות, אקומה קטן," הוא אמר, שלח את היו-יו קדימה ותפס את הפרפר השחור.
"תפסתי," הוא ציין ופתח את היו-יו.
פרפר צח כשלג עף מתוך היו-יו.
"להתראות, פרפר חמוד," אמרתי בחיוך.
"החרק האדמוני המופלא!" הכריז החרק האדמוני וזרק את המטה האדום עם הנקודות השחורות באויר.
המטה התפוגג בעודו בשמים ובמקומו הופיעו אלפי חיפושיות יפהפיות, זוהרות בורוד, שריחפו סביבנו ותיקנו את כל השברים:

את ההרס שגרם לב אבן למגדל אייפל, את גופיהם החלושים מעט של החרק האדמוני ושל מילן, את הכביש שהרסתי אי שם במרחק,

את כל החלונות המנופצים בבית הספר בו לומדת מרינט. לב אבן חזר להיות אייון ואיתו כל אנשי האבן חזרו להיות בני אדם.
כולם הסתכלו בהשתאות על נחיל החיפושיות.
"זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי!"
"זה פשוט מתקן הכל?"
"זה מגניב."
"זה קסום."
"זה מופלא!"
התגובה האחרונה התקבלה במחיאות כפיים נלהבות.
הדבר האחרון שהחיפושיות תיקנו לפני שנעלמו היה הדף ובו מילות השיר למילן.
הרמתי אותו.
"משהו אומר לי שכדאי שתקראי את זה, מילן," הצעתי והושטתי לה את הדף.
היא קראה את השורות במהירות והסמיקה, אך זה היה סומק חיובי.
"אתה כתבת את זה, אייון?" היא שאלה בעדינות.
"כן," הודה אייון במבוכה.
"זה ממש מקסים," היא אמרה, "רק חבל שלא הצלחתי לשמוע את המילים כשצעקת- כלומר כששרת את זה."
"הפחדתי אותך, נכון?" שאל אייון בחרטה, "אני מצטער. אני אשתדל להיות יותר עדין."
מילן חיבקה אותו והוא הסמיק ואז חייך בשמחה.
צפיתי בהם בגאווה.
"שני אלה נועדו אחד לשני," הגיב בשקט החרק האדמוני.
"הם פשוט עוד לא יודעים את זה," השלמתי.
אחד העגילים של החרק האדמוני הבהב ובעקבותיו גם הטבעת שלי.
"טוב, חייבים לזוז!" אמרתי, לקחתי את המטה שלי מהחרק האדמוני, והארכתי אותו.
"חתימות אחר כך!" קראתי אל הקהל שהחל להפגיז אותי בשאלות וזינקתי משם.
*מעברון אחרון של החתולה השחורה.*
"חתימות אחר כך!" חיקיתי את עצמי בשעשוע, "אשכרה הצלחנו! זה היה כל כך כיף! וואו, איזו תוכנית מטורפת היתה לחרק הג'ינג'י הזה! הוא לא נורמלי!"
"זאת הפעם העשירית שאת אומרת את זה. אין צורך להתפעל מכל זה לנצח," צינן אותי פלאג.
"עשית היטב, דנה," אמר מאסטר פו בחיוך, "אני גאה בך."
"גם אני גאה בי," עניתי בשמחה, "אבל יורד גשם בחוץ. מה שאומר שנשארה לנו עוד משימה אחת. פלאג, שנה אותי!"
שוב הפכתי להיות החתולה השחורה וזינקתי אל העולם הגשום שבחוץ.
היה מעט קשה לחתולה שכמוני לנווט בגשם, אבל בסוף הגעתי אל מחוז חפצי: בית הספר בו לומדת מרינט.
צפיתי בכניסה לבית הספר בסבלנות מבין הצללים.
כלום לא קרה במשך דקה ארוכה ומתסכלת עד שמרינט יצאה בהססנות, הושיטה את ידה כדי לחוש את טיפות הגשם ונאנחה בעצב.
אדריאן הגיע ונעמד לצידה.
"הי," הוא אמר ופתח מטריה שחורה, "אני בעצם לא צריך את המטריה הזאת, אני נוסע הביתה במכונית. אבל את הולכת ברגל. קחי אותה."
הוא הושיט לה את המטריה וחייך.
מרינט בהתה בו
ברק חצה את השמים ונשמע קול רעם.
מרינט לקחה את המטריה.
וסגרה אותה על עצמה.
אדריאן צחק בהפתעה ובשעשוע, ומרינט פתחה את המטריה והצטרפה אל צחוקו, מעט במבוכה.
חייכתי חיוך רחב.
"נתראה מחר," אמר אדריאן למרינט בחביבות ונכנס אל המכונית שבה נהג הגורילה.
"כן, נתראה מחם- מח.. מחר.." ענתה מרינט אל האויר הגשום, "למה אני מגמגמת?"
"אני חושבת שאני יודעת למה..." לחשתי בשעשוע.
"שני אלה נועדו אחד לשני," הגיב מאסטר פו והפעם לא קפצתי מתדהמה- היתה לי הרגשה שהוא שם.
"הם פשוט עוד לא יודעים את זה," הוסיף ווייז, שריחף לצד המאסטר מתחת למטריה.
חייכתי שוב.

הסוף!

הפרק הקודם