יומנו של טום

תחנת קינגס קרוס מעולם לא הייתה כל כך מוארת כמו היום. הרכבות האדומות, האורות הבוהקים המהבהבים, האנשים הרבים שהולכים ממקום למקום, כאילו מפחדים שיפסידו משהו אם יאטו את הליכתם.

בין כל האנשים האלה, הנהר הזורם, תוכלו לראות ילד אחד, בן 11, עם שיער שחור ועיניים שחורות גם הן.

הילד הזה הוא אני.

אני לא מאמין שאני עומד ללמוד בבית ספר לקוסמים.

פשוט... לא.

זה מוזר מדי.

אבל מוזר זה טוב, לא?

אני עדיין לא מאמין שזה קורה לי. שאני באמת קוסם. לא לגמרי האמנתי כבר מהרגע הראשון, מהארון הבוער עד לקניות עם סלגהורן. כל הימים האחרונים הובילו ליום הזה.

ההוראות של סלגהורן לכניסה לרציף הקוסמים היו די ברורות בשבילי. די ברורות, אבל בלתי אפשריות.

הלכתי לקיר שבין רציף 9 לרציף 10, עדיין לא מאמין שאני עומד לעבור דרכו. "הכל תלוי באמונה, טום!" אמרתי לעצמי, והתחלתי לפסוע בזהירות פנימה, מנסה לנווט במגושמות את העגלה הכבדה.

ההרגשה של לעבור דרך קיר הייתה כל כך מוזרה, הרגשתי כאילו אני עובר דרך... ענן? 

כשפתחתי את עיני בצד הקוסמים, לא ממש הרגשתי שונה. הצד הזה היה נראה בדיוק כמו הצד השני.

טוב, מלבד העובדה שלחצי מהאנשים היו עגלות, כמוני. כל כך הרבה אנשים עומדים להצטרף להוגוורטס השנה.

"אני לא אהיה כמוהם. אני אהיה מיוחד" הזכרתי לעצמי. "אני אהיה כמו אבא שלי".

כשהסתובבתי עם סלגהורן, הוא אמר לי שאני חצוי דם, כלומר שאחד ההורים שלי הוא קוסם.

ואבא שלי היה כזה. כמוני. 

המשכתי לטבוע במחשבות בזמן שחיכיתי לרכבת, נשען על אחד הקירות, מחזיק באחת מהידיים את העגלה שלי, שלא תתגלגל.

הסתכלתי על האנשים מסביבי עד שכמעט קיבלתי סחרחורת. היו כל כך הרבה!

כל כך הרבה אנשים!

ניסיתי לעקוב אחרי השיחות. היו שם הרבה קוסמים שהתחבקו, כאילו לא נפגשו הרבה זמן,

היו הרבה שדיברו במבוכה, כאילו נפגשו רק הרגע,

והיו כאלה שלא דיברו לא התחבקו, כאילו פשוט לא נפגשו עם אף אחד. כמוני.

אני אמור לגשת אל מישהו? אני לא יודע.

המשכתי לתהות עם עצמי עד ששמעתי את הצפירה המיוחלת- רכבת האקספרס להוגוורטס. סוף סוף.

הסתכלתי לרגע על השעון לפני שעליתי. אם להיות קטנוני, הרכבת איחרה בשתי דקות. היא אקספרס. היא אמורה לדייק.

וחוץ מזה, היא לא אמורה לרחף או משהו? ציפיתי שרכבת קוסמים תהיה... יותר מיוחד.

טוב, נצטרך להשלים עם זה, עניתי לעצמי.

עליתי על הרכבת וסקרתי אותה בעיני. היא הייתה מורכבת מקרונות- קרונות. הבנתי שאני אמור לבחור לעצמי קרון.

ולא סתם לבחור, לבחור קרון זה דבר חשוב. אלה האנשים הראשונים שאכיר כאן.

מצאתי את הקרון המושלם אחרי קצת חיפושים. ממש קצת. למען האמת, זה היה הקרון השני שנכנסתי אליו. את הראשון פסלתי מיד, אחרי שראיתי מי ישב שם- נערה נמוכה שהזכירה לי.. עכבר מרושע, ונער נוסף שלא ראיתי את הפנים שלו. 

איכס. טרקתי את הדלת בזלזול.  הקרון השני, לעומת זאת, היה מושלם בשבילי.

היו שם ארבעה אנשים, שלושה בנים ובת. והבת... היא הייתה כל כך יפה. כשראתה אותי היא חייכה חיוך קטן.

גם הבנים נראו מגניבים. טיפוסים שהייתי רוצה להתחבר איתם.

"הייי," אמרתי בקצת ביישנות ונכנסתי. "אני יכול לשבת כאן?"

הבנים התחילו לצחוק. "אתה?" אחד מהם, נער גבוה ורזה כמו מקל שאל אותי בלעג.

"לא נראה לי" נער שני, גם גבוה אבל יותר מלא מקודמו הוסיף.

"מצטער, אבל לא מצטער" צחק השלישי, שהיה נמוך וננסי, והזכיר לי איזה זן משונה של שדון.

הבת חייכה חיוך פייסני אבל לא התערבה לטובתי. אוף, את זה אני אפילו יותר שונא. לטובת מי את?

רציתי כל כך שתהיה בצד שלי.

הנער הראשון בינתיים חזר לדבר "עוף מפה, פרחח".

הרגשתי איך אני מאדים. איזו בושה! רציתי פשוט לצאת משם באותו הרגע ולא לחזור יותר אף פעם.

יצאתי במהירות מהקרון, מנסה להסתיר את המבוכה. זה ממש לא היה הקרון המושלם בשבילי.

"ממש לא" הוספתי לעצמי במחשבה כשראיתי איך הם מכניסים נערה אחרת, אחת יפה יותר ממני, בשמחה.

ניסיתי לעצור את הדמעות אבל זה היה.. קשה.

תהיה חזק טום!

תהיה גבר!

מה אתה בוכה על הדחייה הראשונה?

הרגשתי כל כך חסר חשיבות, כל כך רע עם עצמי.

"היי!" מישהו ניגש אלי מאחור. הסתובבתי. זה היה בן. היה לו שיער בלונדיני מלוכלך מבולגן ועיניים ועיניים אפורות. הוא היה נראה לי מוכר. ממש מוכר. "אתה רוצה להצטרף לתא שלנו?" הוא הוסיף, מתעלם מהדמעות שלי.

הערכתי את זה. אני לא מישהו שאוהב שמרחמים עליו.

"אני- אני אשמח, תודה" עניתי בקצרה, מגמגם בהתחלה, כאילו רק באמצע המשפט נזכרתי איך לדבר.

הוא התחיל להוביל אותי והלכנו , מתקרבים יותר ויותר לתחילת הרכבת.

כשהתקרבנו יותר מדי התחלתי להרגיש מוזר.

פתאום הבנתי מי זה.

פאק.

זה הנער מהקרון הראשון.

הפרק הקודם		הפרק הבא