הרפתקאות לילי והקונדסאים.

היי חברים! אז הבטחתי עוד פרק והנה זה בא! מקווה שתאהבו.

----------------------------------------------------------------

נ.מ- לילי:

איך זה קרה? מה לעזאזל קרה לחיים שלי? קודם ג'יימס ועכשיו גם מרי, למה?! 

נ.מ- כללי:

אופס! שכחתי שאתם לא יודעים כלום על מה שקרה. אז הנה:

נ.מ- לילי:

הכל התחיל בחודש השלישי שלי בהוגוורטס, אני הייתי בדרך לארוחת הבוקר בלי מרי, שהייתה חולה. חיכיתי לחיזורים המוזרים ביותר מצד ג'יימס (שנמשכים כבר חודשיים בגלל משהו לא ידוע) וברגע שהתיישבתי, הם התחילו. ממש שמחתי כשהגיע הזמן ללכת לשיעור אסטרונומיה. האמת, שהשיעור התנהל כרגיל. בסוף השיעור הלכתי אל מגדל גריפינדור כשחבורה של סלית'רינים התחילה להציק לי. הם חסמו לי את המעבר. רציתי להילחם, אבל הם היו ארבעה ואני רק אחת. זה היה נורא. אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם, אבל פתאום לאחד מהם נפלו המכנסיים, ולעוד אחד התכסה הפרצוף במשושים! הם ברחו, שניים מהם עדיין בהשפעת הקללות. הייתי נדהמת מכדי לצחוק. הסתובבתי לראות מי הטיל את הקללות. זאת הייתה איימי סטויארט. איימי הייתה תלמידה עם שיער שחור קצר עם  פס ורוד ועיניים כחולות וגדולות. היא הייתה יחד איתי בגריפינדור, אבל תמיד הייתה שקטה מאוד ולא דיברה איתי לפני כן. למראה הבעתי הנדהמת היא אמרה: "את בסדר? פשוט אני שונאת בריונים." לא ידעתי מה להגיד מלבד: "תודה, הצלת אותי!" איימי חייכה אלי והלכה יחד איתי אל חדר המועדון של גריפינדור. אחרי התקרית הזאת איימי ואני הפכנו לחברות קרובות. הבעיות התחילו כשמרי שוחררה מהמרפאה. עברו שלושה ימים מאז התקרית כשהיא שוחררה. היא ישר ניגשה אלי וחייכה. החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי להתמקד בשח הקוסמים ששיחקתי עם איימי. את זה היא לא לקחה קשה מדי. אחר הצהריים שאלה אותי אם אני רוצה לבוא לשחק איתה שח קוסמים, אבל אמרתי לא כי קבעתי לשחק עם איימי טאקי מתפוצץ. במהלך היום הייתי פחות ופחות עם מרי, ויותר ויותר עם איימי. כנראה לא הבנתי כמה זה פגע בה. אחרי שבוע שאני ומרי בקושי דיברנו, היא התחילה לכעוס עליי ולהתחמק ממני. ואני, שלא הבנתי מה עשיתי, הלכתי כמובן לאיימי. בדרך אליה הבנתי. הבנתי שהאינסטינקט הראשון שלי היה ללכת לאיימי ולא למרי. לדבר עם איימי ולא עם מרי. כמובן שמייד רצתי אל מרי וביקשתי סליחה. לא נחלתי הצלחה....

"מרי! חכי רגע!" קראתי.   "אני צריכה ללכת להכין שיעורי בית." מלמלה.        "סליחה." אמרתי. לשמע מילים אלו הסתובבה אלי. היא שתקה כמה דקות ואז אמרה: "לא. זה כבר לא עוזר." ופשוט הסתובבה והלכה. עמדתי שם בפה פעור וכלל לא שמתי לב לדמעות שהצטברו בעיני עד שהסתובבתי לאחור והלכתי בהליכה מהירה. (אסור לרוץ). באמצע מישהו עצר אותי. שמעתי את הקול שהכי לא רציתי לשמוע באותו רגע. הקול של פוטר. "מה קרה? לילי הכל בסדר?" אני לא יודעת איך קרה שמעדתי, אבל פשוט השתחררתי שם ובכיתי. הוא חיבק אותי, ולא עצרתי אותו. הייתי זקוקה לזה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

אז אני ממש מצטערת שהפרקים קצרים, באמת, אבל מקווה שאהבתם. תגובות בבקשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא