להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

הערות מחברת:

1. אני עורכת ומשפרת את הפרדים הקודמים (בינתיים ערכתי את 1 עד 3. מתכננת לערוך מחר את האחרים). השינויים לרוב הם לא משמעותיים. השינוי העיקרי שעשיתי, הוא בדינאמיקה בין הארי לצ'ו (תראו את זה בפרק הנוכחי בצורה מאוד בולטת). כרגע השינוי הנוסף לגביהם הוא בפרק 3 בסוף הסצנה של המונופול

2. בפרק הזה יש כמה "מיני סצנות" - סצנות שהן הרבה יותר קצרות מהאורך הרגיל שאני עושה. ממש אשמח לשמוע את דעתכם על זה - זה טוב? זה מוזר?

3. אם יש למישהו רעיונות, הערות, הארות, או סתם דברים שהוא רוצה לומר - אשמח לשמוע הכל. התגובות שלכם ממש עוזרות לי!

4. מוקדש לכל מי שביקש ממני להפריד בין הארי לצ'ו :)

"ג'יני, חכי!"

המשכתי ללכת.

"ג'יני!"

"אני צריכה להגיע לשיעור, מאלפוי," נאנחתי, בעייפות, מדגישה את שמו ומסתובבת על עקביי. "בעצם, גם אתה, לא?"

"סלגהורן יתמודד," הוא משך בכתפיו. "אני מעדיף שנסיים את השיחה."

"אין לי כוח להתמודד עם זה," אמרתי, בכנות.

"אני לא עובד עלייך..."

שילבתי ידיים. "אתה, באמת, מצפה ממני להאמין, שככה, פתאום, תרצה לצאת איתי?"

הוא נשך את שפתו ושתק.

"במהלך שבוע אחד, עברנו ממצב שאנחנו לא מדברים בכלל, חוץ ממקרים, שאתה מעיר הערות פוגעניות על המשפחה שלי, למצב שבו אתה עוקב אחרי לכל מקום ורוצה לצאת איתי?!"

הוא כחכח בגרונו. "אני... אהמ... אני לא עוקב אחרייך לכל מקום," הוא הדגיש את המילה 'כל'.

"בוא נראה," הרמתי אגרוף ועם כל דוגמה הרמתי אצבע נוספת. "נתקלתי בך במדשאות בשבת, כשהתעוררתי בראשון במסדרון – היית מול הפרצוף שלי, ביקשת מסלגהורן שישבץ אותנו ביחד בשיקויים... להמשיך?!"

הוא נראה מהוסס.

"אני לא מבינה מאיפה כל זה מגיע. אני לא בטוחה שאני רוצה להבין," אמרתי בתקיפות. "זה פשוט... יותר מידי!" הסתובבתי ופניתי לכיוון גרם המדרגות. השיעור הבא היה לחשים.

לא שמעתי צעדים ולכן, הנחתי שמאלפוי נותר עומד במקומו.

"תחשבי על זה, לפחות?" שמעתי אותו קורא בעקבותיי.

***

כשהתקרבתי לכיתה, שמעתי את קולו של פרופסור פליטיק מן העבר השני של הדלת. נאנחתי ופתחתי אותה בעדינות.

"מיס וויזלי," הוא הסתובב לכיווני. "כמה טוב שהצטרפת אלינו!"

חייכתי, באשמה. "מצטערת, פרופסור."

"שבי. יש לנו הרבה להספיק היום."

כשצנחתי על הכיסא לצד אליסה, היא דחפה אותי עם מרפקה, מצחקקת בלחש.

"לא עכשיו..." לחשתי, בעייפות.

ליס הביטה בי, באכזבה, אך הפסיקה לנסות לגרום לי לדבר.

***

בהמשך היום, ליס ניסתה לחלץ ממני מידע בנוגע לשיחה עם מאלפוי עוד פעמים רבות. ובכל פעם, התחמקתי ממנה.

"אז, עכשיו את יכולה לספר לי?" היא לחשה, כשישבנו באולם הגדול.

אמרתי לה שיש הרבה אנשים מסביבנו ושאני מעדיפה לדבר במקום פרטי יותר. היא טענה, שהיינו יכולות לדבר בהפסקה שאחרי לחשים, אבל גם אז סירבתי, בטענה שההפסקה הייתה קצרה מידי.

"היא באמת הייתה קצרה מידי בשביל זה," משכתי בכתפיי.

ליס עיקמה את אפה והסתובבה אל השולחן. אני שקעתי מיד חזרה אל מחשבותיי. לא חשבתי על כך, שהשקט הפתאומי מכיוונה, מסמל שהיא כועסת. ניסיתי לסדר את הכאוס בראשי, אך הרעש מסביבי קטע שוב ושוב את חוט המחשבה שלי.

מעולם לא שמתי לב, כמה שהאולם הגדול צפוף! הרגשתי, שמרוב אנשים, אין לי מקום לנשום.

"אני הולכת לעוף קצת," אמרתי לאליסה. "אני, ממילא, לא מצליחה לאכול כלום.

היא השמיעה קול סתמי, אך לא עצרתי להקשיב. ברחתי משם הכי מהר שיכולתי. עליתי למגדל, התארגנתי, לקחתי את המטאטא ופרצתי אל שמי הערב. אור השמש השוקעת סנוור את עיניי. נתתי לרוח למשוך אותי. הרגשתי את השחרור במוכר מפעפע אט-אט אל תוך גופי. הייתי לבד. סוף-סוף. רק אני והשמיים הכחולים!

"ג'יני!"

הקול הזה, היה בטח רק בדמיון שלי.

"ג'יני!!!"

פקחתי עיניים והבטתי לכיוון הקול. והנה היא הייתה שם. צ'ו צ'אנג בכבודה ובעצמה. מעופפת לה בשמיים, כאילו הם שייכים לה.

כמה ששנאתי, שמפרים את השלווה שלי!

בדרך כלל, אני יודעת לעטות מסכה של נחמדות, אבל לא היה לי מצב רוח לזה. ידעתי, שהיא ראתה ששמתי לב אליה. ובכל זאת, עצמתי שוב את עיניי, סובבתי את המטאטא ועפתי לכיוון הנגדי.

"את כועסת עלי, או משהו?" שמעתי אותה קוראת בעקבותיי. נראה שהיא לא הבינה את הרמז... "זה בגלל הארי?"

סובבתי את המטאטא בחדות. היא בלמה והפנתה את המטאטא שלה הצידה, כדי לא להתנגש בי. מסתבר, שהיא החליטה לעקוב אחריי. בדיוק כמו שתכננתי. איזה כיף!

"ג'יני, אם זה בגלל הארי, אני ממש מצטערת," היא קירבה את המטאטא ונעצרה מולי. ואז, היא אמרה משפט, שלא חשבתי שאדם יכול להגיד, בעיקר לא למישהו, שהוא בקושי מכיר. "זו לא אשמתי, שהוא אוהב אותי ולא אותך."

עיניי נפערו בתדהמה. לא יאומן! מצאתי מישהו יותר נכה רגשית משומרי הראש של מאלפוי!

וואו! אוקיי. ג'יני – לנשום.

"את ממש סתומה, את יודעת?!" אמרתי, לא מצליחה להתאפק.

היא הביטה בי בעיני עגל.

נאנחתי. לא היה לי כוח לזה. סובבתי את המטאטא בשנית והתחלתי לעוף.

"היי!" היא קראה בעקבותיי, "אל תדברי אלי ככה!" היא שוב החלה לעוף אחריי.

"אני לא מדברת איתך בכלל," אמרתי, באדישות מוחלטת. "אז, אשמח אם תפסיקי לעקוב אחריי."

"אני לא אפסיק, עד שאני אבין מה הבעיה שלך איתי!"

וואו, כמה שלא היה לי כוח אליה!

"תקשיבי – אנחנו לא חברות. אני לא מכירה אותך. תפסיקי להתנהג, כאילו אכפת לך ממני," עצרתי שוב את תעופתי. היא נעצרה לצידי. "בואי נעשה דבר ממש פשוט – אני לא אתערב בחיים שלך ואת לא תתערבי בחיים שלי."

"זו בעיה," היא אמרה במתקתקות ארסית. "כי את לא מפסיקה להתערב החיים של הארי!"

"מה?!" לא היה לי מושג, על מה היא מדברת.

"את... כן!" היא התקדמה כך שהמטאטא שלה חסם את נתיב התעופה שלי. צווארה התחמם וגבותיה רטטו מכעס.

הרמתי גבה.

"הוא שלי עכשיו, אז אל תתקרבי אליו!" היא צווחה לפתע.

התרחקתי מרוב בהלה, פי נפער בתדהמה. מצמצתי כמה פעמים, לפני שהצלחתי לענות. היא כחכחה בגרונה ועל פניה הופיע חיוך תמים.

"הוא לא רכוש שלך, את יודעת..." אמרתי, באיטיות.

"והוא גם ממש לא רכוש שלך!" היא אמרה, מדגישה את ה-'ממש', כאילו שזה הופך את האמירה שלה לפחות מטומטמת. רמז – זה לא.

בהיתי בה. הייתי בהלם. לא ידעתי איך להגיב. רק מחשבה אחת עברה לי בראש – הארי כל כך מסכן!

"שיהיה לך יום מקסים," אמרתי, מחייכת בסרקסטיות. סובבתי את המטאטא ועפתי משם, במהירות האפשרית.

הפעם, היא לא עקבה אחריי.

***

כחצי שעה עברה, אך נותרתי מזועזעת. לא ידעתי – פשוט, לא ידעתי – איך לעכל את מה שקרה. כבר במהלך משחק המונופול, הבנתי שמשהו לא בסדר בראש של הבחורה הזאת. אז, עוד לא ידעתי עד כמה!

ובאמת, כאב לי על הארי. הוא, עדיין, לא יודע... אולי כדאי שאגיד לו? האם כדאי לי להגיד לו? מה אם, הוא לא יאמין לי? מה אם, הוא יחשוב, שאני מנסה להפריד ביניהם?

כאב הלם בראשי. השמש הלכה ושקעה. האוויר היה קריר וצלול, אך הוא לא הצליח להרגיע את לבי.

לבסוף, החלטתי לעוף חזרה לכיוון חדר המועדון. רגע לפני שנכנסתי, חלפה בראשי המחשבה, שהפעם, לפחות, נפרדתי לשלום, לפני שעזבתי את הסצנה. לפחות, מרוב מקרים הזויים, אני לומדת ומשתפרת! אולי, בקרוב, אלמד גם להפסיק להיות מופתעת מהם.

או – וזה יהיה אפילו טוב יותר – אני אעבור את מכסת האירועים ההזויים המותרת לאדם והם יפסיקו.

***

כשנכנסתי לחדר המועדון, המולה של דיבורים תקפה את אוזניי. עליתי לחדר השינה, הנחתי את המטאטא והתיישבתי על המיטה בכבדות. מבט מהיר בשעון, שעל יד מיטתי, הראה שהשעה הייתה רק שמונה וחצי. ידעתי, שאם אלך לישון בשעה כזו, לא אצליח לישון בצורה טובה. ועם כל מה קרה היום, לא הייתי מסוגלת להתמודד שוב עם חלומות מוזרים. אז, החלטתי לצאת ולהסתובב ברחבי הטירה.

כשעברתי שוב בחדר המועדון, הבחנתי ברון והרמיוני, היושבים על יד האח. הרמיוני נופפה אלי. לחייה היו סמוקות ושיערה היה אסוף בשתי צמות, שמאוד החמיאו לתווי פניה. רון היה נראה מובך ולא הסכים להישיר מבט כיווני. מעניין...

נופפתי אליהם, בחיוך, ויצאתי מחדר המועדון.

קפאתי. החיוך עזב את פניי.

מול הכניסה, על המדרגות, ישבו, לא אחרים מאשר, הארי פוטר וצ'ו צ'אנג. היא צחקקה והעבירה את ידה על זרועו. הוא גיחך והעביר את ידו בשערו.

כל השנאה, כל הזעם, שחשתי כלפי צ'ו עלו וגאו בתוכי. הרצון לזנק קדימה ולהרחיק ממנו את המפלצת הקטנה בער בתוכי. קפצתי את אגרופיי ונשמתי עמוק. השניים היו מרוכזים כל כך זה בזה, שהם לא הבחינו בי.

להשמיע צליל? לגרום להם להסתובב?

ומה אם הוא לא יאמין לי? מה אם הוא יחשוב, שהתגובה שלי נובעת מקנאה?

האם התגובה שלי נובעת מקנאה?

לא. התשובה התנוססה מולי – חדה וברורה. התגובה שלי לא נבעה מקנאה!

היא נבעה אך ורק מהרצון לעזור להארי. הגיע לו לדעת, מי היא באמת.

תחושת הבלבול התנדפה והזעם חזר והשתלט עלי. שמעתי אותה מצחקקת, תוך כדי שהיא מניחה את ידה על לחייה, בתנועה שהייתה אמורה להיות חמודה. מבטי התמקד בהארי ונדהמתי לגלות, שהוא לא נראה שמח ומאושר. הוא היה נראה לחוץ. היה נראה, שהוא מקדיש מחשבה לכל תנועה שלו, שם לב לכל נשימה שהוא מבצע.

לפתע, צ'ו רכנה קדימה במהירות, משרבבת את שפתיה. נשימתי נעתקה. זעקתי 'עצרו!', אך לצעקה שלי לא היה קול. הארי הרחיק את ראשו. יכול להיות שהוא שמע אותי?

צ'ו פתחה את עיניה, בהפתעה. גבותיה התכווצו.

הארי בהה בה, בזעזוע.

"הארי...?" היא לחשה.

"אני..." הוא הרים את ידיו, בניסיון לנחמה. קמטי מחשבה הופיעו על מצחו.

היא קפצה לעמידה והוא קם בעקבותיה. היא השפילה את מבטה. אגרופיה היו קפוצים.

"צ'ו..." הוא לחש, ידו מתקרבת לידה, אך לא נוגעת. הוא הביט הצידה והבחין בי.

המבט שלו הפתיע אותי כל כך, שהמשכתי לעמוד, קפואה. הוא נראה מבולבל. "ג'יני?"

"מה?!" צ'ו צעקה, בזעזוע. היא עקבה אחר מבטו ועיניה בערו, בשנייה שהיא הבחינה בי. "את!"

תודה לך, צ'ו. בפעם הבאה שאקרא ספר אימה – תהייה לי תמונה מתאימה בראש.

היא החלה להתקדם לעברי, אצבעה מונפת לכיווני. עיניה היו מלאות בדמעות. "הכול בגללך!" היא צווחה.

"צ'ו!" הארי קרא, בזעזוע. "ג'יני לא קשורה לזה!" הוא מיהר אחריה, תופס בזרועה.

היא נעצרה והסתובבה אליו.

"ג'יני לא קשורה לזה," הוא חזר, הפעם בקול שקט יותר.

"אבל... אבל היא!" צ'ו העבירה את מבטה מהארי אלי ובחזרה.

"היא לא קשורה לזה," התעקש הארי, קולו הולך ונהייה בטוח.

"אז, למה?" קולה היה נשמע שבור. "מה לא בסדר בי?"

אני חייבת לומר, אני לא אדם רע. בדרך כלל, אני לא נהנית מלצפות בזוגות רבים. אבל, לא יכולתי להכחיש את העובדה, שהתקשיתי מאוד לא לחייך באותו הרגע. ויותר מזה, התאפקתי לא לענות לה במקומו ולומר לה בדיוק מה לו בסדר בה. הו, כמה דברים היה לי לומר! כמובן, ששתקתי. חיכיתי לשמוע, מה תהייה תגובתו.

"שום דבר!" קרא הארי. הוא התלבט לרגע ולבסוף החליט לקחת את ידה בידו.

שניהם חזרו להתעלם ממני לחלוטין. חוויה מעניינת, בסך הכול. שקלתי, אפילו, להיכנס חזרה לחדר המועדון, אבל עניין אותי מאוד לראות, לאן השיחה מתפתחת. ויותר מזה, רציתי לוודא שהקופה הזו לא מלכלכת עלי מאחורי גבי!

"צ'ו, את בחורה מדהימה, באמת!" המשיך הארי.

היא פתחה את פיה לומר משהו, אך לא אמרה דבר.

"אבל את בחורה."

הבעות הפנים שלי ושל צ'ו נראו זהות. הארי שחרר את ידה וגירד את עורפו.

"מה שאני מנסה להגיד... טוב..." הוא מלמל, במבוכה. "אני חושב שאת מבינה לאן... מה שאני..."

דמעות הופיעו בעיניה של צ'ו, כשההבנה חלחלה. "אז, למה..." היא לחשה.

"קיוויתי שאת הבחורה, שתצליח לשנות את זה," הוא משך בכתפיו.

היא כיסתה את פיה בידיה והתייפחה בקול.

"אני מצטער," הוא ניסה להניח יד על כתפה, אך היא התרחקה. "באמת! אני לא יכול לשנות את מי שאני. והימים האחרונים הוכיחו לי את זה!"

יבבה נוספת נשמעה ממנה והיא פרצה בריצה. הארי נאנח וכיסה את פניו בידיו. היה נדמה, שהוא שכח, שגם אני הייתי שם. כחכחתי. אני לא מישהי, שתתן לאחרים להתעלם ממנה! הארי הרים את ראשו בהפתעה.

"אה, אהמ... ג'יני!"

"כן... אני עוד פה," גיחכתי, מצביעה על עצמי בשתי ידיי.

"אמממ..." הוא שיחק עם אצבעותיו.

התקרבתי אליו. "הארי, זה בסדר," אמרתי, בקול שקט.

הוא הביט בי בעיניים מלאות תקווה, שגרמו לי לחייך. דמעה הופיעה בזווית עינו. המחשבה, שאולי, בכל זאת, הלכתי לישון, עברה בראשי. אולי, כל זה אינו, אלא חלום?

הוא התייפח בקול. אולי, היה כדאי לנחם אותו, למקרה, שזה לא חלום.

"אתה לא צריך לפחד להיות מי שאתה!" אמרתי, מניחה את ידיי על כתפיו.

"את בסדר עם זה?" הוא שאל, בחשש.

צחקתי, מנסה לגרום לתגובה שלי להישמע הכי קלילה שאפשר. "בטח!"

הוא חייך. ההקלה ניכרת על פניו.

"חוץ מזה," הוספתי. "תמיד חיפשתי ידיד גיי. אליסה לא מבינה כלום באופנה!"

הארי היה נראה לא מרוצה. "זה שאני... אממ... מה שאמרת... זה לא אומר..." פניו האדימו.

צחקתי שוב. "אני יודעת. לא כל ההומואים מבינים באופנה. ולא כל הלסביות נהגות אוטונוס[גד1] ."

הורדתי את ידיי ושנינו פרצנו בצחוק. ככל שהשיחה התקדמה, יותר ויותר פרטים החלו להתחבר בראשי. אט-אט, הרעיון שהארי הומו חלחל וכבר לא נראה הזוי בכלל. הארי, עצמו, הלך ונרגע. נשימותיו התייצבו וכבר לא היה נראה שהוא חושב על תנועות הגוף שלו.

"אני שמחה שסיפרת לי," אמרתי. "טוב, למען האמת, סיפרת לצ'ו ואני עמדתי לידכם, אבל תודה, בכל מקרה. התגובה שלה עשתה לי את היום!"

הארי כיווץ את גבותיו. "את לא צריכה לשנוא אותה יותר, אני כבר לא חבר שלה."

צעדתי אחורנית, בהפתעה. "אתה חושב, ששנאתי אותה מתוך קנאה?!" קראתי. "שנאתי אותה, כי היא אדם מזויף, שהיה לי מאוד לא נעים להיות בחברתו. אתה לא מבין איך היא צרחה עלי לפני כמה שעות!"

"היא, מה?" הארי הופתע.

"היא חשבה, שאני גונבת אותך ממנה," משכתי בכתפי. לפתע, ההבנה הכתה בי. עיניי נפערו וקראתי, "היא הבינה, שמשהו לא בסדר בקשר שלכם. היא לא ידעה מה. אז, היא האשימה אותי, כי אני הייתי נראית כמו ההסבר ההגיוני!"

הארי נראה מהורהר. "נשמע הגיוני..." הוא אמר, לאחר מחשבה. "אמממ... תגידי..."

הבטתי בו, בשאלה.

הוא התלבט. "טוב, אני לא יודע איך לנסח את השאלה... את יודעת, איך אני... אני לא טוב בדברים האלה..."

"תשאל," חייכתי. "מבטיחה לא לקחת את זה קשה."

"את בטוחה? פעם קודמת שהייתה לנו שיחה אישית..."

"הארי!" קראתי, מחייכת. "אני מבטיחה – באמת! – שאני לא אקח את זה קשה. אתה יכול לשאול כל דבר."

הוא נשם עמוקות. "יש לך, עדיין, רגשות כלפיי?"

הרגשתי את הדם עוצר בתוך עורקיי. כיווצתי את מצחי. לא הייתי בטוחה. נשמתי עמוקות ועניתי מעומק לבי.

"לא."

וברגע, ששמעתי את התשובה, ידעתי.

הרגשות שהיו לי כלפיו, נעלמו.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא