דאדלי פוטר 2.0

הפאנפיק הזה לא שווה הרבה בלי הדמות הבאה שהולכים להציג בפרק הזה.

פרק קצת יותר ארוך מבדרך כלל. קריאה מהנה. (;

את רוב הנסיעה העביר דאדלי בשתיקה, כשהוא מצמיד את מצחו לחלון וצופה בנוף המשתנה.
תחילה הבתים הצפופים של העיר לונדון הבליחו לנגד עיניו כהרף עין, אך דקות מספר לאחר מכן הרכבת יצאה מהעיר, וכעת עשתה את דרכה על המסילה, מעל שדות פתוחים ועדרים של צאן.
הזמן שחלף עד שהוא פגש אותה נדמה לו כמו נצח; רגע אחד הוא בהה בנוף בשעמום, וברגע הבא הוא שמע את דלת הקרון נפתחת.
דאדלי סובב את ראשו, ועיניו פגשו בעיניה.
היא הייתה ילדה נמוכה, בעלת שיער מתולתל בהיר ועיניים חומות.
היא פתחה את פיה לומר משהו, ובמקום להקשיב לה, הביט דאדלי בשורת השיניים הלבנבנות שלה, ששתי הקדמיות היו ארוכות יותר מהאחרות. דאדלי מעולם לא ראה ילדה כל כך יפה.
"היי לך," אמר דאדלי במבט חולמני וחיוך מטופש.
רון הסתובב לדאדלי ובחן אותו בהרמת גבה.
"נראה לי שראיתי אותו מאחורה מקודם," אמר רון.
"תודה לך," אמר הילדה בקול מלאכי, שגרם לדאדלי להרגיש כאילו הוא צף באגם שכולו עשוי שוקולד נמס.
"תודה גם לך," מילמל דאדלי, וחיוכו התרחב. "שחלקת איתנו את יופייך חסר הגבולות."
פרצופה של הילד התעוות להבעה של סלידה.
"אממ... אוקיי. ביי פסיכי," היא אמרה בגועל, ויצאה לדרכה.
ברגע שדלת התא נסגרה, רון פנה להביט בדאדלי.
"מה זה היה?" הוא שאל, כמעט מזועזע.
"מה היה מה?" ענה דאדלי בחזרה.
רון עיסה את מצחו באצבעותיו.
"אתה התחרפנת או משהו? עוד שנייה נשפכת פה על המושב," הוא אמר.
"זה באמת היה נראה ככה," אישר נוויל.
"תגידו, שניכם פיספסתם את הרגע שבו נכנסה לפה מלאכית בדמות אדם ודיברה איתנו ישירות?"
רון היטה את ראשו קדימה והשמיע שאגה של צחוק רם.
נוויל, בהיסוס קל, הצטרף גם לצחוקו.
"אתה... אתה," רון נרגע מעט, ואז הביט בדאדלי בגיחוך. "אתה אולי מתכוון לרגע שבו נכנסה לפה נציגה מממלכת הטרולים ושאלה אותנו לאן גוש הפרווה החתולי שלה נעלם."
"לטרולים יש חתולים?" שאל נוויל.
"אם היא טרול," אמר דאדלי בזעם. "היא טרול יוצא דופן ביופיו במיוחד."
"כן, צודק," הודה רון. "זה לא קשה להביס טרולים בתחרות מלכת היופי."
"היי!"

הרכבת נעצרה, ושלושת הנערים הצעירים, שהתלבשו במדי בית הספר מספר דקות לפני שהגיעו, יצאו מהתא ביחד עם שאר התלמידים.
דאדלי, שיצא ראשון, הבחין בילדה המלאכית ממקודם במעבר, והמתין מספר שניות כדי לתת לה לעקוף אותו.
הילדה עקפה את הילד שמלפניה מהצד, משתדלת להימנע כמה שיותר מעוד היתקלויות עם דאדלי. הם ירדו לבסוף מהרכבת, וכעת דאדלי תהה לאן הוא אמור ללכת.
טירה אדירת ממדים נראתה כצל שחור כפחם על רקע השמיים זרועי הכוכבים. צריחיה התמרו השמיימה ונראה שכל אחד מנסה להיות גבוה יותר מהשני.
דאדלי הבין שלשם יעדו. אבל השאלה הייתה איך יגיעו לשם.
לדאדלי לא נדרש זמן רב מדי להתחבט בשאלה, כי בדיוק אז נשמע שאגה רמה ומוכרת למדי, כשמה שבאמת נראה כמו טרול פילס את דרכו בין התלמידים.
"תלמידי שנה ראשונה! בואו איתי!" האגריד שאג בקול.
דאדלי הלך בעקבות האגריד אל שביל בוצי שהתעקל במורד הגבעה.
הוא הלך כמה דקות בין כמה תלמידים נרגשים שפיטפטו ביניהם.
דאדלי לא ראה זכר לרון או לנוויל, אבל תיאר לעצמו שיפגוש אותם בטירה.
לבסוף האגריד נעצר, ואיתו בהדרגה התלמידים שמאחוריו.
"תעלו פה על הסירות," הוא הורה לתלמידים. "לא יותר מארבעה על סירה אחת."
כשהתלמידים החלו להתפזר, דאדלי סוף סוף הצליח לראות את הסירות.
הן צפו על הגדה בדממה, כתריסר סירות עץ קטנות.
אגם שחור גדול נפרש לפניהם, ומצידו השני ניתן היה לראות את הטירה הכהה, גדולה ומאיימת מתמיד.
כשדאדלי עלה על הסירה ותפס שני מושבים ביחד, הסירה החלה לנטות לכיוון שלו, ואיימה להתהפך אל המים.
נוויל ורון, שזיהו את מצוקתו, קפצו שניהם אל הצד השני של הסירה, ושיפרו מעט את המצב למרות ששניהם ביחד כלל לא היו שווי ערך למשקלו של דאדלי.
דאדלי שמע צחוק לגלגני מאחוריו, וראה את הנער חיוור העור שפגש אצל מדאם מלקין, יחד עם שני נערים מגודלים שדמו מעט לגורילות עטויות גלימות.
"אין פה משוטים," ציין נוויל.
ואז, כמו בתשובה לשאלה שנוויל עוד טרם שאל, החל צי הסירות לשוט על פני המים, יוצר בקושי אדוות על פני האגם.
במהלך השיט דאדלי סקר את הסירות הקטנות בחיפוש אחר הילדה, עד שלבסוף מצא אותה בסירה מרוחקת. הוא נופף לה ביד מורמת באוויר, אבל לא נראה שהיא הבחינה בו, למרות שבדיוק הרימה את עיניה לכיוון הכללי שלו.
"תירגע דאדלי," אמר רון בקוצר רוח. "אתה תטביע את כולנו."
הסירה באמת החלה לרעוד, ודאדלי נאלץ לחדול בניסיותיו הנואשים למשוך את תשומת ליבה של הילדה היפהפייה.
הסירות נעצרו בצד השני של האגם. דאדלי קם מהסירה והרים רגל אחת כדי לנסות לעלות אל החוף. בדיוק אז חלפה טלטלה בסירה, ודאדלי איבד את שיווי משקלו.
הוא נפל עם הישבן על הדופן של הסירה, ולפני שהוא קלט מה קורה, הסירה התהפכה ושלושת הילדים צללו אל המים הקפואים.
דאדלי עצר את הנשימה ופקח את עיניו.
הוא קיווה לראות צל כלשהו בא להציל אותו (הוא לא ידע לשחות), אבל הוא ראה רק שחור.
לפתע הוא הרגיש משהו דמוי נחש הולך ומתהדק סביב בטנו.
דאדלי נבהל, והחל להיאבק בכוחו, אבל האחיזה לא הייתה חזקה.
גופו של דאדלי החל להתרומם למעלה, ותוך כמה שניות הוא פרץ מחוץ למים.
הזרוע הנחשית הענקית הניפה אותו קדימה, והניחה אותו בעדינות על שפת האגם.
כעבור זמן קצר נמשו גם המזוודה והכלוב מחוץ למים.
קרקר צווח בהיסטריה וניער את כנפיו בחוזקה.
דאדלי פתח את המזוודה כדי לראות מה אירע לסמיילי, אבל הנחש שלו לא נראה מוטרד כלל וכלל; המים לא חדרו למזוודה.
דאדלי נשם לרווחה וקם על רגליו.
"אוקיי, אני יודע שזאת לא אשמתך," דאדלי שמע את קולו של רון, כשהוא הופיע לידו, שיערו האדום הבוער רטוב כליל. "אבל אתה צריך להיזהר עם דברים כאלה."
"כן..." הודה דאדלי. "אני לא אתקרב לאגם הזה."
קולות צעדים רמים נשמעו מאחוריו.
"אתם פה בסדר ילדים?" שאל האגריד, והתקדם בצעדי ענק משמאלו של דאדלי. "אתם ממש הדאגתם אותי, שאולי אחד מכם פה לא יודע לשחות."
"כולנו בסדר," אמר דאדלי, והביט בנוויל שהתקדם מלפניו, ידיו אוחזות את שתי מרפקיו כשהוא רועד מקור.
"אני מקווה השרביט שלי עמיד במים," אמר רון בחשש כשהם עלו בגרם מדרגות קצר. "כי הוא לא נשאר יבש בתוך הכיס שלי."
"שרביטים עמידים מצוין בפני מים," ראשו של דאדלי ניתר כאחוז תזזית כששמע את הקול הידעני והמקסים של בת זוגתו לעתיד. "קראתי את זה בהתפתחות הקסם לאורך ההיסטוריה."
"נשמע כמו ספר מקסים," התחנף דאדלי. "כמו השיער המתולתל והנאה שלך. או השיניים הקדמיות הבולטות והנהד-"
"אולי תסתום," סינן רון, ונעץ מרפק בצלעותיו של דאדלי.
"בואו כולכם," אמר האגריד, והוביל את התלמידים אל פנים הטירה, מבואה קטנה שהתפצלה למסדרונות רחבים ודלת עץ גדולה אחת.
האגריד פתח את דלת האלון הכבדה ונכנס פנימה.
במקומו הופיעה בצעד נמהר אישה גבוהה מאחד המסדרון.
שערה היה אסוף בפקעת הדוקה, ומבט חמור סבר עיטר את פניה הקמוטים מעט.
"שלום לכם, תלמידים שנה ראשונה," היא אמרה. "אני פרופסור מקגונגל, וכעת אסביר לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת ללילה הזה."

תגובות יתקבלו בברכה. (:

רון יצא לי קצת כמו רון מ"A Very Potter Musical" אבל לא ממש אכפת לי. ייאי!

הפרק הקודם		הפרק הבא