לא שייכת

מוקדש כמובן לריק ריירדן, ולאפולו ולצבעית הקירות החביבה:)

ישבתי לי על שפת האגם, וצפיתי בבנות הים היפיפיות משתכשכות במים ומשחקות.

על ידי היה סל וילדה שסידרה והוציאה מתוכו סל פיקניק.

ליתר דיוק, הילדה הייתה נימי.

היא סידרה על מפה משובצת באדום לבן הרבה אוכל מעורר תאבון.

אחרי שגמרה, שלושתנו, אני, נימפדורה, וטד, ישבנו לנו עליה, אכלנו ופטפטנו.

בלה, בלה, בלה, אתם יודעים, הדברים הרגילים!

ככה המשכנו עד רדת הלילה, וכבר התחלנו להתקפל, אבל הפלתי את סיכת השיער שלי.

"לכו בלעדי, אני עוד מעט מגיעה," אמרתי להם, והם הלכו.

התכופפתי וסרקתי את הדשא ביסודיות.

לפתע מתוך החשיכה יצאה יד, חיוורת בצורה חולנית, והושיטה לי את סיכת הפרפר שלי.

נער יצא מהחשיכה.

היה לו שיער לבן, עיני קרח קפואות, ועור חיוור כמעט כחול.

הוא עשה איזשהו משהו, והתחיל לדבר בשפה לא מוכרת.

עמדתי בדממה והקשבתי, כאילו זה שיר קסום שאני לא יכולה להפסיק לשמוע אותו.

לפתע נשמעה שאגה, ומשהו יצא מהיער.

משהו שנראה כמו דרקון ענקיסטי, עם פרווה כמו של ארייה, לשון מפוצלת כמו של נחש, עוקץ ענק כמו של עקרב, ועיניים צהובות שנראות כמו עיני חתול, כמו של בסיליסק.

רציתי לברוח משם, למי אכפת הסיכה? אני נראת ליצור הזה כמו פרעוש! אבל הרגליים שלי לא זזו.

כי הפכתי לג'לי.

כן! ברצינות! הפכתי לג'לי!

ג'לי כתום עיסתי, שטיפטף על הקרקע.

הילד ליטף את היצור בציפורנים, שהיו בגודל של מגדל 5 קומות.

הוא דיבר איתו בשפה הלא מוכרת, והיצור התחיל לצעוד אלי בצעדי ענק.

חששתי שהוא ידרוך עלי, אבל הוא עשה משהו יותר גרוע מזה.

הוא אכל אותי.

התעוררתי שטופת זיעה.

מגדל גריפינדור היה נקי ומסודר.

זה היה רק חלום!

אבל משהו בחלום הזה, משהו, גרם לי להרגיש כאילו זה אמיתי, כאילו משהו מפחיד בדרך, משהו מאד מפחיד...

הפרק הקודם		הפרק הבא