ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"זה ממש לא עניינך,” אמר ג'ייס ודחף אותה הצידה.

"אתם לא יכולים לצעוק ככה על מורה,” אמרה הרמיוני. “הוא יוריד לנו נקודות. וגם, אני לא מבינה מה עצבן אותך בדיוק, הוא בסך הכל קרא לך מלאך קטן. אני הייתי אומרת שזה מחמאה.”

"זה לא בדיוק מעניין אותי כמה נקודות הוא יוריד,” אמר ג'ייס. “את מבינה?”

"כן,” אמרה הרמיוני. “תראו, גם ההורים שלי הם מוגלגים, אני מבינה שאתם מבולבלים...”

"ההורים שלנו ממש לא כמו ההורים שלך,” אמרו ג'ייס וקליירי בו זמנית.

והם נפרדו ממנה.

שיעור שיקויים היה האחרון אז קליירי וג'ייס מהרו לחדר המועדון של גריפינדור ובשאר היום הם עשו שיעורי בית יחד עם הארי ורון. גם הרמיוני נדחפה אבל קליירי קצת שמחה בגלל זה כי היא פשוט הקריאה את התשובות שלה בקול רם וכל מה שנשאר להם לעשות זה לכתוב.

היה גם עוד משהו שקליירי שמחה בגללו. היום בערב ג'ייס והיא ימצאו מקום שקט וריק ויחדדו את כישורי הלחימה שלהם.

ובאמת קרוב לחצות קליירי התעוררה והעירה את ג'ייס. שניהם הצייטדו באסטלות, בחרבות שלהם ובמדי קרב השחורים של ציידי הצללים. הם השתחלו מהחור שמאחורי התמונה והחלו לחפש מקום טוב שיוכלו להתאמן בו בשקט.

בסופו של דבר הם נכנסו אל תוך כיתה שמלאה בחליפות שיריון. ג'ייס התעקש שהם יעשו את שם לראות עד כמה הם מסוגלים להילחם בדממה מוחלטת.

קליירי שלפה את להב השרפים שלה וג'ייס שלף את שלו. הם העבירו את האסטלה שלהם על כל מיני רונות מיוחדות והחלו להילחם. החרבות התנגשו זו בזו. ג'ייס היה ממש טוב וקליירי התקשתה לעמוד בקצב שלו. בסופו של דבר הוא העיף את החרב מידה והצמיד את חרבו לכתפה השמאלית.

קליירי העיפה את החרב שלו בכעס והרימה את שלה בחזרה. אם היה דבר אחד שהיא שנאה זה להפסיד לג'ייס.

ג'ייס חייך חיוך זחוח ואמר, “שימי לב יותר לשיווי משקל שלך. אם את מחזיקה את החרב ביד ימין את תחזקי את הצד השמאלי. שלא יווצר מצב שצד אחד פגיע אצלך.”

"מה שתגיד,” מלמלה קליירי אבל היא הקשיבה לעצתו והפעם באמת היה לה קל יותר.

אחרי רבע שעה, שניהם הזיעו והתנשפו. ג'ייס החזיר את חרבו למקום.

לפתע נשמעו קולות דיבור. קליירי וג'ייס קפאו על מקומם. קליירי העבירה במהירות את האסטלה על הרונה של חושים מוגברים. היא ראתה שגם ג'ייס עושה כמוה.

"אני אומרת לכם שעבדו עליכם,” נשמע קולה של הרמיוני. ג'ייס וקליירי נאנחו.

"אני בכלל לא יודע מה אנחנו עושים פה,” מלמל קול של ילד אחר שקליירי לא זכרה איך קוראים לו.

"אף אחד לא הכריח אתכם לבוא איתנו,” נשמע קולו המעוצבן של הארי.

"נכון,” הסכים קולו של רון. “אם זה לא מוצא חן בעיניכם אתם מוזמנים לעזוב.”

הקולות נשמעו ממש קרובים וכעבור רגע ארבעה צלליות הופיעו בפתח הכיתה. ג'ייס וקליירי קפאו על מקומם.

"מה אתם עושים פה?” מלמלו הארי רון והרמיוני והילד הרביעי שקליירי נזכרה עכשיו איך קוראים לו, נוויל.

"מה אתם עושים פה?” שאל ג'ייס אותם בחזרה.

"דראקו היה אמור להיות פה, אנחנו היינו אמורים להילחם נגדו בדו קרב,” מלמלו הארי ורון.

"דראקו לא פה אבל אני מוכן להילחם נגדך,” גיחך ג'ייס. קליירי נתנה בו מרפק והתפללה שהם לא מבחינים במדי קרב השחורים שהיא וג'ייס לבשו. למזלם היה דיי חשוך בכיתה.

פתאום פניהם של רון ונוויל התאבנו והם הצביעו על משהו מאחורי ג'ייס.

"ה..החתולה של פילץ',” צייץ נוויל. “חייבים לעוף מפה לפני שהוא יבוא לכאן בעצמו.”

הם מהרו לצאת מהכיתה. הם רצו במהירות לאורך המסדרון עד שהם גילו דלת. הם מיהרו להיכנס לתוכה.

"איזה מזל,” נאנח רון בהקלה. “תארו לכם מה היה קורה אם הא היה תופס אותנו.”

"לא היה קורה כלום,” אמר ג'ייס שנראה ממש מעוצבן על זה שהפריעו לו ולקליירי באמצע האימון. “הייתי גורם לפילץ' לפחד ממני, אם כבר.”

"אתה לא יודע על מה אתה מדבר,” מלמל רון.

ג'ייס פתח את פיו לענות אבל במקום לענות הפה שלו נפער לרווחה ועיניו התעגלו. “מ..מה הדבר הזה?” הוא מלמל.

קליירי הסתובבה והבינה מדוע פיו של ג'ייס נפער. מול גיי'ס עמד כלב ענקי בעל שלוש ראשים, שלוש פיות ענקיים עטורי ניבים ונוטפי ריר ושלושה זוגות עיניים וכולם הביטו בהם.

"מה זה השד הזה?” מלמל ג'ייס.

"זה לא שד,” לחשה קליירי. “זה כנראה סתם איזה יצור ששייך לעולם הזה.”

"זה מסדרון הקומה השלישית,” צייצה הרמיוני. “דמבלדור הזהיר לגביו.”

"אאההההה!!!!” צרחו הארי, רון, הרמיוני ונוויל.

ג'ייס וקליירי העבירו את האסטלה על הרונות והסתערו על הכלב. “נצטרך להסתדר בלי החרבות,” צעקה קליירי. הארי, רון, הרמיוני ונוויל לא שמעו אותם מבעד לנהמותיו של הכלב הענק.

ג'ייס הנהן לעברה וקפץ על הכלב ואחז בקולרו הענק בחוזקה. קליירי מיהרה לעזור לו ושניהם רסנו את הכלב הענק. סתם כך הם לא היו יכולים בחיים לעשות זאת. הפעם הם הצליחו בגלל הכוחות המיוחדים שרונות העניקו להם. ג'ייס קשר במהירות את הקולר לעמוד תומך בין הרצפה לתקרה.

"זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן,” קראה קליירי. “אז כדאי שנסתלק מכאן.”

הארי, רון, הרמיוני ונוויל הנהנו והם מיהרו לצאת ולחזור למועדון.

ברגע שהם הגיעו נוויל נעלם למיטה שלו בלי להגיד שום דבר. קליירי טיפונת רחמה עליו.

"איך עשיתם את זה?” שאלה הרמיוני את ג'ייס וקליירי כשהם נשארו בחדר המועדון לבדם. היה ממש ממש מאוחר.

"עשינו את מה?” שאלה קליירי.

"התנפלתם על הכלב ההוא, כאילו שהוא היה החתול מחמד שלכם.”

"נכון,” הסכימו הארי ורון והביטו בג'ייס ובקליירי במבט מעריץ. “מה הלך שם בדיוק?”

"שום דבר,” אמרה קליירי. “אממ... בסך הכל קשרנו את הכולר שלו לעמוד...”

"כן... בסך הכל...” מלמל רון.

"כל הכבוד על התעוזה,” אמרה הרמיוני. “אבל בוא נעזוב את זה לרגע, לא ראיתם על מה הכלב עמד?”

"לא יודע,” אמר ג'ייס. “לא היה לי זמן להסתכל על הרגליים שלו. הייתי עסוק בלדאוג שהוא לא יאכל לך את הראש.”

"הוא עמד על דלת סתרים ברצפה,” אמרה הרמיוני מתעלמת מהעוקצנות של ג'ייס. “זה כנראה לא מקרי. הוא שומר על משהו.”

"על מה הוא כבר יכול לשמור?” שאלה קליירי.

"לי יש רעיון,” אמר הארי. “כשהאגריד הלך איתי לסמטאת דיאגון אז הוא לקח חפץ כלשהו מאחת הכספות הכי שמורות שם. הוא אמר שזה ממש סודי. אתמול כשאני רון הלכנו לבקר את האגריד ראיתי בנביא היומי כתבה על זה שפרצו לאחת הכספות השמורות אבל לא נגנב שום דבר. היה כתוב גם שהפריצה התרחשה ב13 ביולי. אותו יום שאני והאגריד היינו שם.”

אז אתה אומר שמה שהפורצים רצו היה בעצם החפץ שהאגריד לקח אבל הם הגיעו מאוחר מידיי, כי האגריד לקח אותו לפניהם?” שאלה הרמיוני ועיניה הצתמצמו.

"איך זה קשור לכלב ההוא?” שאלה קליירי בקוצר רוח. היא הייתה עייפה והשתוקקה למיטה שחיכתה לה למעלה.

"זה כנראה מה שהוא שומר עליו,” אמר הארי.

"אולי,” אמרה הרמיוני. “אבל אני הולכת עכשיו למיטה לפני שתציעו עוד רעיון משוגע שיגרום לנו להיהרג או גרוע יותר להיות מגורשים מבית הספר!” והיא עזבה אותם בכעס.

"יש לה סדר עדיפויות מעוות לחלוטין,” מלמלו רון וג'ייס יחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא