קצר , קולע , ונחמד .

ג'יימס לא הרפה ממני .
בכל מקום שאליו הלכתי – הוא היה שם . הביט בי במבט נוקב .
לא יכולתי להביט בו , ישר השפלתי את מבטי .
בכל פעם שבה עברתי לידו , הרגשתי מן תחושת החמצה .
הייתי נודרת לעצמי בלילה שמחר אדבר איתו . לא הייתי עושה זאת .
הייתי פחדנית . פחדנית עלובה .
אבל כעסתי על ג'יימס . לא הייתה לי הזכות לעשות זאת כמובן , אבל כעסתי בכל מקרה .
הוא אמר לי .
הוא אמר לי שלא אצליח להרחיק אותו ממני .
ובכן , לא ידעתי שההגדרה ל ' לא להצליח להרחיק אותו ממני ' היא להביט בי במבט נוקב ומאשים .
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי .
הרגשתי כמו גופה מהלכת .

עבר שבוע . המבטים לא פסקו . המחשבות לא פסקו .
האהבה שלי לא פסקה .
התיישבתי בשקט על מיטתי . אמנדה ניסתה לפצח אותי במשך השבוע הזה , אבל אפילו היא לא הצליחה .
היא הביטה בי במבט אומלל .
" בחייך ליל , נדבי לי קצת מידע . תראי , גם אני עצבנית על סיריוס , אבל אני לא ידעתי שיש לו השפעה כזו עלייך .. "
" זה ג'יימס אמנדה . וותרי על זה , אני לא מסוגלת לתת הסבר הגיוני אפילו לעצמי " .
היא ריחמה עליי . הרגשתי זאת באוויר .
היא נכנסה אל מיטתה בשקט , ו הפנתה אליי את גבה .
ידעתי שהיא לא נעלבה . היא פשוט הייתה מתוסכלת על כך שהיא לא מצליחה לפענח את הסיבה לדיכאון שלי .
כששמעתי את נחירותיה הקטנות והעדינות של אמנדה , החלטתי שאני לא רוצה להישאר בחדר .
יצאתי מחוץ לחדר , וירדתי בשקט לחדר המועדון של גריפינדור .
התיישבתי על אחת הספות בשקט .
הדיוקן שעל הקיר נפתח , וג'יימס נכנס אל תוך החדר .
הוא הרים אליי את מבטו .
חייכתי אליו .
הוא לא השיב לי חיוך , והמשיך ללכת .
הוא עלה על שתי המדרגות הראשונות , ותחושת ההחמצה המוכרת תקפה אותי .
" ג'יימס .. חכה " מלמלתי נואשות .
הוא נעצר , קפוא לגמרי .
הוא הסתובב אליי , מבט קשוח על פניו .
הוא התאמץ להסתיר מפניי רגש שזיהיתי . דיכאון .
ג'יימס היה במצב לא פחות גרוע משלי .
סימנתי לו לשבת לידי . הוא עמד קפוא , אבל לאחר שתי שניות בערך התקדם לעברי .
הוא התיישב לידי , ואני הרגשתי צורך לחבק אותו . תהיתי מה יקרה אם אעשה כך .
לא עשיתי זאת .
" ג'יימס , אני מצטערת " . אמרתי , ובאמת הצטערתי .
פתאום , כשהיינו שנינו לבד , לא פחדתי להישיר אליו מבט . רציתי שיישאר פה , ולו רק כדי שאוכל לחקור עוד מעט את עיניו הירוקות , ולהגניב עוד מבט לשערו הסבוך והעקשן . אהבתי כל סנטימטר וסנטימטר בג'יימס פוטר .
מדוע אני מנסה להתכחש לזה כל כך ?
הוא שתק זמן רב , אך לא הסיר את עיניו ממני .
פתאום , בלי הכנה מראש , הוא תפס בפניי בשתי ידיו . הן היו חמות .
" את משגעת אותי לילי . בבקשה ממך , תפסיקי " . אמר בלחישה בטוחה .
הייתי המומה למדי , ולא הצלחתי להוציא שום מילה מפי .
הוא חייך אליי פתאום .
הוא התקרב אליי בפתאומיות , והניח את שפתיו בעצבנות מהולה בתשוקה על שפתיי .
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי , לא הבנתי מה אני עושה עם עצמי : מה אלו התנועות הלאה שבאות כל כך בטבעיות ? איך שפתיי זזות כאילו עשיתי זאת כל חיי ?
הכל היה יותר מידי חדש .
רציתי לצרוח , רציתי להתפוצץ , רציתי להעניק לג'יימס כל מה שהיה ביכולתי להעניק לו .
הוא התנתק ממני , ופתאום שמתי לב שזו הפעם הראשונה שבה אני מצליחה לרוקן את ראשי ממחשבות על התוצאות של מעשיי .
חייכתי אליו , והוא חייך אליי בחזרה בחמימות .
" אני אוהב אותך , לילי " . אמר , מבטו משדר אליי אהבה .
הסמקתי כמעט אוטומאטית.
ואמרתי את זה בפעם הראשונה .

" ג'יימס פוטר , אני חושבת שגם אני אוהבת אותך . יותר מידי " .

הפרק הקודם		הפרק הבא