לינדה רקוויל

"מה הבעיה?" שאלתי.

"יש לך נשק?" שאלה אנבת' בתקוה.

למה שיהיה לי נשק? טוב כבר אמרנו שיש לה בעיה רצינית.

"אין לי נשק" אמרתי בקול שאני מקווה ששידר: למה שיהיה לי?.

"את חושבת שתהיי בטוחה עד שנגיע?" היא שאלה בהיסוס.

"ברור, למה את חושבת שיקרה לי משהו? אני כל החיים שלי סוג של השגחתי על עצמי, שום דבר לא הולך להשתנות עכשיו. אתם יכולים לקחת את הזמן. במחשבה שניה, רייצ'ל בסכנה. אז תזדרזו"

כשהזכרתי את השם של רייצ'ל הם נדרכו והחליפו מבט דואג.

"טוב אז איפה ניפגש?" שאלה אנבת'

הסתכלתי סביבי, כנראה שלא יהיה לי בררה אחרת.

"ליד הסניף של מקדונלד שמחוץ לקניון הקטן"

"ליד הסניף של מקדונלד שמחוץ לקניון הקטן" הקליד פרסי.

"לא, קוראים לרחוב מנטסי" אמרתי בחוסר סבלנות.

"טוב נהיה שם עוד שעה וחמישים דקות בדיוק. אמא אני יוצא" קרא פרסי.

לחדר נכנסה אישה בת בערך 40. היה לה שיער שחרחר כמו של בנה והיא החזיקה ביד תינוקת. הייתי בטוחה שהיא תרצה לדעת מה אני עושה באמצע הסלון שלה. אבל להפתעתי, היא נאנחה ואמרה" תשתדל לחזור ליום הולדת של פול?"

"אני ינסה, ביי אמא ביי אסתל"

"להתראות גברת ג'קסון" אמרה אנבת' והוסיפה "נתראה בקרוב לינדה." ושניהם יצאו מהבית.

באותו רגע חזרתי למציאות, לחצר המלוכלכת.

"רגע יש לי המון שאלות!" קראתי. אבל זה היה כבר מדי מאוחר. התיישבתי בשילוב רגלים על האדמה. ידעתי שכל החצאית תלבושת שלי עכשיו מתלכלכת. אבל לא היה לי כח לקום. וגם, פחדתי קצת.

"את פחדת? וואו הפתעה!" צחק שון

"תסתום .רגע, מה קרה לך ולבון לפני זה? פתאום שתקתם"

"דמיינת את זה בלילה" אמר שון.

"לא נכון! זה היה אמיתי"

"אין לי מושג מה את רוצה" אמר בון

"ארג...אתם כל כך מעצבנים" מלמלתי.

"זה התפקיד שלנו" צחקו שניהם.

"טוב סתמו" נאנחתי והסתכלתי על השעון שעל היד שלי.

"עוד שעה ועשר דקות" אמרתי בהתרגשות.

להפתעתי, לא שמעתי תגובה מצד שון ובון.

אבל כבר אמרתי שזה יום מוזר.

התחלתי לספור את טיפות המים שזלפו מהברזייה החלודה שאיתה דיברתי עם שני היצורים האלו.

כשהגעתי למספר 8435 ראיתי שעבר שעה וארבעים וחמש דקות.

קמתי מהאדמה וניסיתי לנקות את החצאית שלי.

אבל זה היה חסר תקווה. הבית ספר שלי ישלח אותי לריתוק על זה.

אבל זה היה דאגתי האחרונה.

התייאשתי מהחצאית והתחלתי להתקדם לכיוון הקניון הקטן.

הראש שלי היה שקוע במחשבות שבלי לשים לב נתקלתי במנהלת שלי.

מעולם לא הופתעתי כל כך, המנהלת שלי. שתמיד הייתה מסודרת ומתוקתקת מכף רגל עד ראש נראתה נורא. השיער שלה הבהיר שתמיד היה מסודר, היה מבולגן (תמיד חשבתי שזה פאה. מסתבר שצדקתי, קצוות שיער אפורה הציצה) הבגדים שלה, שתמיד היו מסודרים פרפקט. היו מלאים בפיח. היא אפילו לא שמה לב לחצאית המלוכלכת שלי, ומיד צעקה בהיסטריה:

"מיס רקוויל!" ואז להפתעתי, היא חיבקה אותי חיבוק דוב.

"אממ.." השפלתי מבט. זה היה קל. המנהלת שלי היא ממש גבוהה.

"מיס רקוויל. את חייבת לבוא איתי כרגע. המשטרה נמצאת כרגע בבית ספר ומנסה לחקור את המקרה. מכיוון שאת היחידה מכיתתך שנמצאת. אז..." את סוף דבריה היא מלמלה בשקט.

שון פרץ בצחוק ומלמל בין הצחקוקים "לינדה...הסתבכה....עם...המשטרה....חחחח"

התעלמתי ממנו ושאלתי את המנהלת "מה קרה?"

היא הסתכלה עלי במבט תוהה. ואז אמרה: "נראה שהכתה שלך עלתה באש מהסגריה שהשאיר המנקה"

הפרק הקודם