בית המסתור

אז לא עידכנתי די הרבה זמן, היה לי ממש קשה לכתוב הפעם ושיכתבתי את הפרק הזה עשרות פעמיים.

הוא נראה לי מעט קצר יותר מבדרך כלל, ואני לא בטוחה לגמרי לאן אני לוקחת את זה אז אשמח להערות ומחשבות בנושא !

מקווה שתהנו :)

הרמיוני ישבה וקראה בספר של וריג'יניה וולף בעליית הגג.

היא הייתה מאוד שבעת רצון מהפינה שיצרה לה, והעדיפה בהרבה להעביר את זמנה כאן מאשר בחדרה.

האמת, חדרה הרגיש יותר כמו חדרו של דראקו מאשר החדר שלה. האנרגיה התמידית שלו שאפפה את החדר התישה אותה והסיחה את דעתה.

היא כמהה לשקט, למחוזות אחרים, מחוזות שבספרים.

קרן שמש פרצה לה לתוך עליית הגג וחיממה את פניה של הרמיוני, הרמיוני הרימה את ראשה ועצמה את עינייה, נהנת ממגע השמש.

היא התגעגעה לשמש, לריח דשא אחרי טל הבוקר, לרוח קרירה על הפנים, לרעשי החיים של העולם בחוץ.

74 ימים שלא הייתה בחוץ, בעולם. 74 ימים שהיא נמצאת כאן.

'כמה זמן עוד אהיה כאן ?' תהתה לעצמה.

געגועים להוריה תקפו פתאום את בטנה בצורת כאב חד ומעורר בחילה.

היא לא ראתה אותם כבר כמעט שנה שלמה. שנה שהם בכלל לא מודעים לכך שיש להם בת. שיש להם אותה.

המחשבה שהיא לקחה מהוריה את האפשרות להתגעגע אליה גרמה לה לתחושות אשמה קשות. היא לקחה מהם את היכולת לאהוב אותה, להיות ההורים שלה. 

היא לקחה את זה מהם, והיא לא ידעה אם תוכל אי פעם להחזיר אליהם את זה, להחזיר אליה אותם.

ענן עבר מעבר לשמש וחסם את הקרן מלהגיע אל הרמיוני, עם הפסקת תחושת השמש על פניה הרמיוני פקחה את עיניה.

השמש לא חזרה לחמם אותה עוד באותו היום.

דראקו ישב על יד האי, שותה את משקה הקפה שהרמיוני הכירה לו והסתכל בשעון, הזמן נראה כלא זז ודראקו היה חסר סבלנות כלפיו.

דיגבון חזר עם תשובות מאוד לא מספקות לגבי אביו, ומקינגסלי, שהבטיח לעדכן את דראקו במתרחש, דראקו לא שמע דבר מאז שעזב.

הוא לא ידע בכלל מה הוא רצה לעשות עם המידע. אם יתאכזב בכלל אם יקבל תשובה שלילית לגבי לבקר את אביו.

קינגסלי כן לקח מכתב בשמו של דראקו אל אימו, אך דראקו לא ידע אם היא קיבלה את המכתב, וגם אם כן, לא היה לה הרי איך לכתוב לו בחזרה.

דראקו הניד מבטו מהשעון כשחש שמישהו הצטרף אליו במטבח. זה היה נוויל. הוא עמד והתבונן בדראקו דקה קלה, לדראקו היה נראה כאילו הוא מתלבט לגבי משהו, למרות שנוויל תמיד היה נראה חסר החלטתי לדראקו, חלש אופי וחסר דעה.

נוויל התקדם במטבח וניגש אל מכונת הקפה, הוא הפעיל אותה במיומנות שהפתיעה את דראקו. תנועתיו של נוויל היו לא מגושמות, או גולמניות. הן היו בטוחות ויציבות. דראקו מעולם לא ראה את נוויל עושה דבר בצורה כה מקצועית.

כשהמכונה סיימה לשפוך את נוזל הקפה אל הכוס של נוויל הוא הסתובב ונשען על השיש, מחזיק את הכוס ביד אחת ולוגם ממנה לאט.

דראקו חזר להביט בשעון בקדחתנות אך מבטו של נוויל על דראקו היה מורגש עדין.

"מה אתה רוצה לונגבוטום ?" אמר דראקו מבלי להזיז עיניו ממחוגי השעון.

נוויל שתק, לא ענה. אך הוא הסתכל עוד על דראקו, פניתו אליו לא הרתיעה אותו.

פעם נוויל היה מיד בורח אם דראקו היה רק מסתכל עליו, אבל עכשיו הוא עמד, לוגם מהקפה בנחת. עם זאת, הבעת פניו עדין לא החלטית.

דראקו הסתכל עליו, נוויל הישיר אליו מבט מצידו.

"ובכן ?" שאל דראקו בנימת לגלוג, מניח את הכוס על האי.

נוויל שתק עוד רגע, "יש חדש בנוגע לאביך ?" שאל נוויל מעט בשקט והצליח להפתיע את דראקו.

"לא שאני יודע," אמר דראקו בחשדנות. "אבל אם הוא ימות אני מניח שאתה תארגן את החגיגה לכבוד המאורע."  עקץ אותו דראקו בארסיות והחזיר מבטו אל השעון.

"אני לא אבכה אם אבא שלך ימות." אמר נוויל, קולו נשמע מעט בטוח יותר מבדרך כלל. "אבל זה לא אומר שאני אארגן חגיגה אם הוא ימות." המשיך נוויל. קולו נהיה יציב יותר ויותר.

"אני אמור להודות לך על זה לונגבוטום ?" שאל דראקו בלעג כשהוא לוגם עוד שלוק מהקפה שלו, לא מסתכל אל נוויל בכלל.

"אני לא רוצה את התודה שלך מאלפוי. היא ריקה בשבילי." נימת טון מלאת שנאה הייתה ניכרת בקולו של נוויל. "אף אחד מהמסדר לא עשה את זה ." הצהיר וחתם את דבריו בזאת.

דראקו הפיל את ראשו בהבנה, 'זה מה שמעניין אותו' חשב לעצמו.

"איך אתה יודע ? אתה הרי כאן." אמר דראקו והסתכל עליו, הוא היה רגוע לחלוטיין, ונהנה מכך שדבריו מוציאים את נוויל מאיזון.

"אני יודע. אנחנו לא אתה, אנחנו לא אתם." אמר נוויל, מדגיש שהוא מתכוון לאוכלי מוות כשהוא אומר אתם.

דראקו הסתכל עליו בצמצום עיניים ואז הניח את כוס הקפה על האי.  הוא החל לקפל את השרוול שלו.

"אתה מפחד ממני לונגבוטום ?" אמר דראקו כשהוא עוד ממשיך לקפל את שרוולו וחושף את האות האפל. "אתה חושב שאם אני אגע בזה אז כולם יחזרו וילחמו למענו שוב ?" דראקו חשף לחלוטיין את זרועו ודחף אותה קדימה. נוויל עיוות את פניו בפחד, הוא ניסה לא להראות זאת, אך דראקו הכיר את ההבעה הזאת טוב מידי בפניו של נוויל.

"אתה רוצה לגעת בזה לונגבוטום ? זה מסקרן אותך ?רוצה לאתגר את כל אוכלי המוות שלי ?" דראקו כמעט צחק מרשעות כשהוא נהנה מתגובתו המגמגמת של נוויל. "בוא נעשה את זה ביחד, אתה ואני - ניגע בזה !" דראקו התרומם והלך אל נוויל במהירות.

"קדימה לונגבוטום, תראה את האומץ הגריפינדורי שלך." אמר דראקו ומשך את ידו של נוויל, מקרב את אצבעותיו אל האות. 

דראקו היה קרוב אליו והסתכל עליו מעט מלמעלה מפני שנוויל היה נמוך יותר, הוא יכל לראות את הזיעה הניגרת על מצחו של נוויל המפוחד.

נוויל ניסה למשוך את ידו אבל אחיזתו של דראקו הייתה חזקה.

"קדימה לונגבוטום, תיגע בזה. תיגע כבר !- " "מה לעזאזל אתה עושה !?" דראקו הרים את ראשון מפניו של נוויל וראה את הרמיוני, עומדת מזועזעת בפתח המטבח.

דראקו שמט את ידו של נוויל, "אל תדבר על אבא שלי לונגבוטום." סינן אליו דראקו, הוא נתקע בכתפו בכוונה, דוחף אותו על השיש ויצא מהמטבח.

"נוויל, אתה בסדר ?" מיהרה הרמיוני לצידו, שמה על כתפו יד מנחמת.

נוויל הנהן קלות. הרמיוני ריחמה על נוויל וניסתה לתפוס את מבטו.

"אני לא מאמין שאחרי כל מה שקרה אני נותן לו להשפיע עלי ככה." כעס נוויל והכה את ידו בשיש. 

"נוויל." אמרה הרמיוני ונעמדה מולו, מחזיקה את כתפיו השמוטות בשתי ידיה. "אתה צריך לשלוט בעצמך. מאלפוי סתם משחק בך, אל תיתן לו."

נוויל הסתכל בעיניה של הרמיוני, הוא משך את שפתיו פנימה אל תוך פיו והנהן כמסכים.

הרמיוני הורידה את ידיה ממנו ושילבה אותן על חזה. "איך הגעתם לזה בכלל ?" שאלה אותו.

"אני לא יודע איך זה הדרדר כל כך מהר, רק אמרתי לו שהמסדר לא עשה את זה לאבא שלו." אמר נוויל, מניד את ראשו מעט.

"נוויל," אמרה הרמיוני בזהירות. "מה אם המסדר כן עשה את זה ?"

נוויל היישר אליה מבט. " לא. אני יודע את זה." הוא כעס. "ואני לא מבין איך את יכולה לא לדעת את זה."

הוא הלך מהמטבח, משאיר את הרמיוני לבדה לעמוד.

היא הרגישה נורא. היא הרגישה נורא שהיא מאכזבת את נוויל כל כך, היא הרגישה נורא שהיא מאמינה שהסיכוי שמישהו מהמסדר תקף את לוציוס מאלפוי הוא לא כל כך קלוש, היא הרגישה עוד יותר נורא שבאותו הרגע היא רצתה ללכת לדראקו, ולשאול אותו אם הוא בסדר.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה, זאת בדרך כלל השעה בה דראקו היה מתגנב לחדרה של הרמיוני.

דראקו עלה מהסלון למעלה, הסלון היה ריק והוא היה האחרון לעלות. הוא התקדם במדרגות, מטפס אותן בקלילות ומגיע על המסדרון. דראקו עובר את דלתות המסדרון בשקט ובתנועה מהירה, נע לעבר דלתה של הרמיוני ופותח אותה בשקט.

"דראקו ?"

"מה אתה עושה פה ?"

דראקו בהה המום בתאומות פאטיל שנראה שהתארגנו לשינה בחדר של הרמיוני.

"מה אתן עושות פה ?" זה היה הדבר היחיד שדראקו הצליח להוציא מפיו.

פדמה ופרוואטי הרימו אליו גבה.

"הרמיוני נתנה לנו את החדר, חשבה שזה יהיה פייר אם לא רק היא תקבל חדר לעצמה." אמר פדמה.

"השאלה היא מה אתה עושה פה." אמרה פרוואטי עם זיק שובב בעיניה.

דראקו היה נראה מבולבל. "אני חיפשתי את גריינג'ר מן הסתם." אמר לפני שהצליח לחשוב על סיבה ללמה חיפש את הרמיוני באחת עשרה וחצי בלילה.

"רציתי שהיא תעזור לי עם המכונה המוגלגית הארורה הזאת." הוסיף כשהתאומות החליפו בניהן מבט. "של הקפה." המשיך לשקר.
הוא מרגיש שכל פעם כשהוא פותח את הפה המצב נהיה יותר ויותר גרוע.

התאומות בהו בו משועשעות, לא היה ברור מה הן חושבות על התירוץ של דראקו ואם הן מאמינות לו. דראקו החליט פשוט לצאת המחדר.

סגר את הדלת אחריו, דראקו נאנח ברוגז והלך אל החדר המשותף.

הרמיוני שכבה במיטה, נשימותיה היו קצובות והניעו את גופה מטה ומעלה. 

דראקו הלך אליה בשקט, כדי לא להעיר את נוויל שנחר קלות במיטתו שלו, הוא התכופף לידה ואז דחף אותה.

"מה -" "למה התאומות אצלך בחדר !?" לחש אליה בכעס. הרמיוני גלגלה את  את עינייה ומיקמה שוב את ראשה בנוחות על הכר.

"זה לא הוגן שרק אני אקבל חדר מאלפוי." אמרה ועצמה את עיניה, בניסיון לחזור לישון.

"לא הוגן ? אני אגיד לך מה לא הוגן," דראקו ניער אותה וגרם לה לפקוח את עיניה מחדש. "שאני נכנס לחדר שלך, שלפחות חשבתי שהוא שלך, באחת עשרה וחצי בלילה ואני רואה את התאומות פאטיל שמתחקרות אותי על למה אני מחפש אותך באחת עשרה וחצי בלילה !" את סוף המשפט דראקו כמעט צעק.

הרמיוני שמה את ידה על הפה כדי להשתיק את צחוקה.

"את חושבת שזה מצחיק ?" דראקו הסתכל עליה מזועזע. הוא לא היה משועשע מהסיטואציה בכלל.

"אתה חייב להודות, שזה באמת מעט משעשע." אמרה הרמיוני כשהיא מחייכת אליו.

דראקו הזעיף את מבטו.

"לא אני לא חייב להודות בזה גריינג'ר." אמר דראקו בהחלטיות. "טוב, בואי לעליית הגג." דראקו אמר ונעמד על רגליו מעליה.

הרמיוני שתקה למשמע ההצעה המאוד ברורה של דראקו.

זה לא שהיא לא רצתה להיות עם דראקו, היא כן. אבל המחשבה עליו, איתה, בעליית הגג הותירה אותה בחוסר נוחות.

זה היה המקום שלה, הפינה הנעימה שלה. ולהכניס לשם את דראקו, עם כל רגשות האשם שאפפו אותה כשהוא לידה, גרם לה לתחושת מועקה.

היא הרגישה כאילו הוא מנסה לקחת ממנה את המקום הפרטי שלה, את הפינה היחידה שבה היא מרגישה שהכל פשוט, ורגוע, ונכון.

"אני קצת עייפה הלילה.." אמרה הרמיוני, מתרצת את עצמה כדי שלא תצטרך להסביר לדראקו כלום.

דראקו הסתכל בה, הוא ללא ספק היה לא מרוצה. והרמיוני הרגישה שהוא רואה עליה שהיא משקרת לו.

"אוקי גריינג'ר, איך שתרצי." הטון שלו הבהיר לחלוטיין שלא רק שהוא יודע שהיא משקרת לו, אלא שהוא גם ממש לא מעריך את זה.

"מאלפוי.." הרמיוני ניסתה לתפוס את ידו אבל הוא השתחרר ממנה בקלות ופנה אל מיטתו שלו.

הרמיוני הסתכלה עליו, היא התלבטה אם לגשת אליו ולנסות לפייס אותו או פשוט לתת לו קצת זמן לזעוף ולכעוס.

היא החליטה שתטפל בזה בבוקר. כשהדברים ישקעו קצת, ויהיו יותר בפרופורציה.

היא עצמה שוב את עיניה, הסתובבה על צידה ונרדמה.

הרמיוני פקחה את עיניה, קרני שמש אחדות חדרו לחדר דרך הווילונות, חיממו את רגליה מתחת לשמיכה. 

היא נשארה לשכב, מנסה לדחות את הקץ, עוצמת עינייה בחזרה. 

הלילות שלה לאחרונה היו רגועים, וחסרי סיוטים.

הזיכרונות מהמלחמה כבר נדדו ממנה והלאה. 'כמה מוזר שזה נגמר' חשבה לעצמה. 

כל זיכרונותיה מעולם הקוסמות תמיד היו קשורים בד בבד עם המלחמה, עם וולדמורט, ועכשיו שהכל נגמר, וגם הסיוטים המעיטו לבוא כבר, הרמיוני הוצפה בתחושת ריקנות.

כל מה שהכירה היה לא עוד. היא כמעט הטילה ספק באם זה אי פעם קרה. 

התחושה הזאת, שהיא 'התגברה' על כל מה שקרה, שזה מאחוריה. היא הרגישה לא בנוח לנוכח התחושות האלו, כאילו היא שאננה וטיפשה. 

הרי אלו לא מסוג הדברים שפשוט 'מתגברים' עליהם.

ועם זאת, החלומות כבר כמעט ולא היו. וגם החרדות מחזרתו של וולדמורט נעלמו כליל. כבר כמעט שבוע שלא קראה ולו תיאוריה אחת בנושא.

תחושה בלתי מובנת של חוסר במשהו, בריק לא ברור, הציפה אותה.

'למה זה חסר לי ?' חשבה לעצמה.

דפיקה על הדלת העירה את הרמיוני ממחשבותיה וגרמה לה לפתוח את עיניה.

"הרמיוני, את צריכה לרדת למטה." זה היה האריס בדלת.

"אני כבר יורדת." אמרה ובאנחה הסיטה ממנה את השמיכה וקמה מהמיטה.

היא התארגנה בזריזות, לובשת את הג'ינס שלבשה גם אתמול וסוודר גדול של אביה. היא אספה את שערה הסבוך בקוקו מסורבל ונמוך ויצאה מהחדר.

כשהיא ירדה במדרגות היא שמעה התרחשות נרגשת בסלון, אך היא לא הצליחה לראות כלום או לשמוע משהו ברור.

בדיוק לפני שנעמדה בפתח הסלון היא שמה לב לדראקו שישב סביב האי במטבח.

"מה קורה כאן ?" שאלה כשהיא עומדת בפתח הסלון וכל הנוכחים הסבו אליה את עיניהם. 

הרמיוני הסתכלה עליהם, מחייכים אליה נרגשים. לאט לאט הם זזו מעט, וחשפו דמות נוספת שעמדה בסלון.

"רון ?" אמרה הרמיוני המומה לגלות שרון עומד בסלון בית המסתור שלה.

רון עמד שם, עם ידיים בכיסים, אוזניו מתאדמות במהרה.

"הי," אמר לה, כשהוא מחייך חיוך מבוייש ונשאר לעמוד במקומו.

הרמיוני, מבלי לחשוב בכלל על כל האנשים בחדר, קפצה על רון בחיבוק.

רון היה מעט מופתע מקבלת הפנים החמה של הרמיוני, אבל שמח עליה. 

הוא עטף את ידיו סביב מותניה והרים אותה מעט באוויר.

הרמיוני התרחקה ממנו מעט כדי שתוכל לראות את פניו, "איך ?" שאלה כשהיא בוהה בו כלא מאמינה.

"הבטחתי לך שנתראה בקרוב." אמר רון, מחייך מעט חיוך עקום ומובך.

הרמיוני הסתכלה עליו לרגע בתהדמה, ואז נצמדה אליו לעוד חיבוק.

אבל החיבוק הזה היה שונה. החיבוק של לפני כמה שניות היה המום, מובך, ומוזר. אבל עכשיו, הרמיוני הרגישה שהיא נאחזת בו כמו שהיא נאחזת בחייה.

היא הוצפה באמוציונליות לא ברורה, תערובת מוזרה של עולם הרגשות. 

עצב ושמחה, חרדה ורוגע, בלבול ובהירות. היא הרגישה הכל בבת אחת.

כאילו הרגע היה חיים שלמים של תחושות ורגשות.

ראייתה הטשטשה בשל הדמעות שמילאו את עיניה. דמעה אחת צנחה על צווארו החשוף של רון וידו מיהרה אל ראשה, מלטפת את שערה ומרגיעה אותה.

הם עמדו שם, מתחבקים, מעולם לא היה ביניהם מגע כה ממושך, וכל כך לא נבוך.

"בואו ניתן להם קצת פרטיות.." אמר דיגבון לשאר והם יצאו לאט לאט מהסלון, מתפזרים בין חללי הבית.

הרמיוני הניחה ראשה את כתפו של רון, כאילו רק כדי לנוח. רון נשאר לעמוד שם, מלטף את שערה, ומחייך לעצמו.

לבסוף הרמיוני הרגישה שהיא מסוגלת להתנתק ממנו והתרחקה מעט כשגבה עדין בין זרועותיו אך פניה מול פניו.

היא חייכה אליו נאנחת, מרגישה מעט מגוחכת שהגיבה בכזו אמוציונליות. היא ניגבה את הדמעות שנותרו על לחייה ורון חייך אליה. היא הניחה את ידייה על חזו, סוגרת קצוות מהסוודר שלו בין אצבעותיה, כמפחדת שפתאום יעלם.

רון סידר קצוות שיער סוררת אל מאחורי אוזנה.

"מוזר כמה שזה לא מוזר לא ?" אמר רון בגיחוך.

זה באמת היה מוזר כמה טבעי הרגיש המגע ביניהם, היה אפשר לטעות ולחשוב שמאז ומתמיד היו מתחבקים, וחווים את מגע הגוף אחד של השני.

הרמיוני הנהנה. ושניהם צחקו, אך בשקט, כאילו מנסים שלא להפריע למה שקורה בחדר.

'מה קורה בחדר הזה באמת?' שאלה את עצמה הרמיוני.

"אתה הולך לספר לי איך זה שאתה פה ?" שאלה אותו צוחקת, אך למעשה היא הייתה לגמרי סקרנית לגלות איך הצליח רון להגיע לכאן.
רון צחק מעט והטה את ראשו לאחור, הוא ניתק ידיו ממנה והתיישב על הספה לידם, מתרווח ומתפרס עליה כשהוא משעין את ידיו לאחור על משען הספה.

הרמיוני, מעט מאוכזבת שעזב אותה, אך היא מתיישבת לידו, מקרבת את רגליה אל גופה.

"כתבתי למקגונגל וקינגסלי כל יום מאז שיחת הטלפון שלנו אז, פשוט הצקתי להם עד שזה עבד. וגם ביל עזר." אמר רון כשהוא מחייך טיפה. "אבל אני כאן רק ליום אחד.." הוסיף כשהוא כבר לא מחייך.

הרמיוני הסתכלה בו. "יום אחד עדיף על שום יום בכלל." אמרה והברישה את שערותיו.

רון חייך, ואז הוריד את ידיו מגב הספה והניח אותן בין רגליו. 

"אז , איך את ?" שאל אותה.

הרמיוני הסתכלה עליו ופתאום ליבה צבט בחוזקה. זה שרון היה באותו הבית בו דראקו נמצא הכניס בה לחצים ופחדים.

היא לא ידעה איך לענות על זה השאלה הזאת - 'איך את' , היא האמינה שרוב מצבה הנפשי והרגשי קשור כרגע בדראקו.

מה שהיא כן ידעה זה שהיא לא רוצה שרון ידע על דראקו לעולם.

"אני יותר טוב. כבר כמעט ואין לי סיוטים." אמרה הרמיוני והסיטה את מבטו ממנו, כאילו שהוא יוכל לראות בעיניה שהיא מסתירה ממנו דבר מה. "מה איתך ?" היא שאלה והסתכלה עליו, אבל לא אליו.

רון חש בזאת.

"עוד עם סיוטים." אמר וחייך חיוך עצוב וכנוע. 

הרמיוני אזרה אומץ והסתכלה לעיניו, הן היו עצובות. ופתאום יכלה לראות כמה רון נראה מותש, כאילו לא ישן שבועות. 

העיניים שלו היו שקועות בתוך פניו, ועיגולים כהים מסביבם. נראה כי הוא לא הסתפר בכלל מאז שראתה אותו לאחרונה והשיער כבר כמעט ונגע בכתפיו. 

והעיניים שלו, זה כמעט כאילו מישהו שם כיבה את האור.

הרמיוני נשקה ללחיו ותפסה את ידו בשתי ידיה.

היא לא ידעה כל כך מה היא יכולה להגיד, אבל ידעה שהיא רוצה להיות שם בשבילו, להכל .

רון התאדם מעט, אבל באומץ שהיה נראה שקשה לו לאזור, הוא הניח את ידו השניה על ידיה של הרמיוני האוחזות בו.

הם קירבו את המצח שלהם אחד אל השני ויצרו נקודת מפגש, הרמיוני עצמה את עינייה והרגישה כאילו היא יכולה להפסיק לחשוב, או לדאוג. ראשו של רון על שלה הבריח כל חשש וחרדה שאפפו עוד עד לפני רגע.

רון התנתק ממצחה ונשק לה איפה שמצחו פגש את שלה לפני רגע קט.

הרמיוני חייכה מבלי לפתוח את עיניה, ואז השעינה את ראשה על חזו.

"אני מרגיש נורא להיות כל כך מאושר." אמר רון בשקט.

"גם אני." אמרה הרמיוני.

וזה היה נכון. 

כל כך הרבה אנשים סבלו כרגע מהרגעים הנוראיים ביותר בחייהם. ארתור ומולי, טדי הקטן, ביל סיפר לה שלא הפסיק לבכות כמעט לרגע במשך חודש שלם, נוויל ולונה, קינגסלי שאיבד כמעט את כל חבריו למלחמה. 

והארי.

שהיה לבד, בזמן שהיא ורון היו ביחד.

רגשות האשם שוב הציפו את הרמיוני.

היא הרימה את ראשה ממנו, מסרבת להמשיך להיות מאושרת כשזאת תחושה כה נדירה בחייהם של כולם.

רון הבין אותה, וניתק את מגעיו ממנה גם כן.

הוא ידע שמותר להיות מאושרים, ושזה ישמח את כל מי שסביבו שהוא יהיה מאושר, במיוחד אם יהיה מאושר עם הרמיוני.

אבל הוא עדין לא היה מוכן להתמסר לתחושה הזאת. לדבר הכל כך נדיר, וחמקמק. לאושר.

התחושה הכי פגיעה שקיימת, זאת שיכולה להילקח בן רגע. לא יציבה, בורחת, לא מתחייבת להישאר.

זה דבר אחד לא להיות מאושר ודבר אחר לגמרי כשאושר פשוט נלקח ממך.

"וויזלי." קול העיר את שניהם מההרהורים שלהם וגרם להם להביט אל הדלת.

ליבה של הרמיוני הלם במהירות בפחד מקולו של דראקו, שהופיע בפתח הסלון.

"מאלפוי." סינן רון בכעס, גופו מתקשה ועיניו מצטמצמות.

הרמיוני הייתה מבוהלת, היא פחדה שדראקו יחשוף אותה ויהנה מפגיעתו ברון.

היא ניסתה נואשות לתפוס את מבטו של דראקו, אך הוא סירב להביט בה. מבטו היה תקוע על רון.

"רק רציתי להגיד שאני מצטער על אחיך. ואני מצטער על המעורבות שלי ושל משפחתי במצב." אמר דראקו בטון שהיא אפשר לחשוב אותו לכן. הוא אפילו לא חיכה לתגובה מרון ויצא מהסלון במעלה המדרגות.

"מאלפוי התנצל בפני עכשיו ?" אמר רון מזועזע. 

"הוא לא כזה נורא כבר…" אמרה הרמיוני בזהירות.

"מאלפוי ? לא נורא ?" הסתכל עליה בהלם עם עיניים גדולות. "אני לא מאמין לזה. את נמצאת כאן יותר מדי זמן. אני לא יודע מה מקגונגל חשבה בכלל כשהיא שמה אותו איתך באותו בית מסתור."

הרמיוני פשוט שתקה והתחפרה בתוך עצמה, מחכה שרון יסיים לרטון על דראקו.

היא הרגישה חצויה. מצד אחד היא רק רצתה שרון יפסיק לדבר על דראקו, ועליהם ביחד בבית המסתור ומצד שני, היה לה דחף להגן על דראקו, להסביר לרון שהדברים הם לא בדיוק איך שהם ראו אותם.

"הרמיוני ?" קולו של רון החזיר את הרמיוני חזרה למציאות. 

הרמיוני הסתכלה עליו, הוא ישב לידה, על הספה. ידיו עדין בין רגליו המפושקות מעט. הוא היה גבוה כל כך, אפילו כשישב היה אפשר לראות כמה הוא גבוה. הסוודר שלו ישב על הכתפיים הרחבות שלו בריפוי, מבטה של הרמיוני עליו גרם לאוזניו להתאדם, וגם לחיו החלו לתפוס את הצבע האדום.

הרמיוני הושיטה את ידה אל שערו, והתרכזה בצבע הג'ינג'י כאילו היא רואה שיער בצבע הזה בפעם הראשונה.

באמת צבע השיער של רון היה מיוחד, מעט שונה משל שאר בני משפחתו. הוא היה מעט כהה יותר, מלוכלך. 

הרמיוני אהבה את זה.

היא חייכה מעט כשהיא עדין מלטפת את שערו, רגלו של רון רעדה מעט מלחץ ובלבול. היא הרפתה מעט את ידה והעבירה אצבע עדינה על גבתו השמאלית, ואז על לחיו.

היא שמעה את ליבו, דופק במהירות, וראתה איך עורו מתאדם יותר ויותר תחת מגעה.

וכך, היא פשוט התקרבה אליו והצמידה את שפתיה לשפתיו. לנשיקה עדינה, עם ניחוח מוכר של בית. של נוחות. רון נישק אותה בחזרה וחפן את לחיה בכף ידו הגדולה.

הרמיוני ניתקה ממנו, והצמידה את מצחה אל מצחו, ושוב הרגישה איך ראשה נהיה שקט, הפעם היא נשקה למצחו בעדינות ואז הניחה שוב את ראשה על שלו, מלטפת את שערותיו מאחור.

זה היה רגע של שלווה ניצחית. היא יכלה להיות איתו שם לעד, ולהרגיש כאילו כלום לעולם לא יפגע בהם.

היה ברגע הזה תמימות אדירה, שהרמיוני שכחה איך זה בכלל מרגיש, להיות תמימה. נאיבית.

"האמ" קול קחקוח גרוני נשמע וגרם להרמיוני ורון להתנתק אחד מן השני ולהביט אל הדלת. "אני מצטער, פשוט השארתי את הספר שלי פה."

"הכל בסדר נוויל, בוא, שב איתנו. מה שלומך ?" רון נעמד וטפח על שכמו של נוויל מזמין אותו להתיישב איתם.

הוא היה נראה בטוח בעצמו, חזק. הרמיוני חשבה לעצמה.

"אני בסדר, אתה יודע. קורא הרבה." אמר נוויל, היה ניכר על קולו שהסיטואציה מביכה אותו.

הרמיוני הופתעה שהסיטואציה לא מביכה את רון. בדרך כלל לא נדרש הרבה כי לגרום לרון להרגיש לא בנוח ולהתאדם, אבל עכשיו הוא היה נראה נינוח, בטוח בעצמו.

"דיברתי עם הארי אמנם כבר לפני שבוע, אבל הוא אמר לי שלונה ממש בסדר. היא חושבת שהנומים עוזרים לה עם הסיוטים היא אמרה לו."  אמר רון.

"לונה ? שאלת את הארי על לונה ?" נוויל היה מופתע.

"ברור, ידעתי שאני אגיע לכאן בקרוב. והיה לי ברור שתרצה לדעת מה שלום לונה. אז שאלתי את הארי." רון אמר בפשטות, כאילו אין בעניין זה דבר רציני.

הרמיוני הסתכלה על רון, 'מתי הוא הספיק להתבגר כל כך ?' הוא היה נראה לה ממש כמו גבר. לא כבר נער צעיר, שמובך מלדבר. או לא חושב קדימה.

'לחשוב שבוע מראש על כך שהוא יפגוש את נוויל בקרוב, ושהוא ירצה לדעת על לונה אז לשאול את הארי.' הרמיוני הריצה לעצמה בראש את התהליך שנדרש מרון לעשות כדי להגיע לתוצאה שהתנהלה מולה.

היא הרגישה גאה. גאה שרון שלה. ושהיא שלו.

היא הרגישה שהם אחד של השני. 

לא היה לה ספק בכך.

חיוך קטן ומסתורי עלה על פניה של הרמיוני והיא שלחה את ידה כדי לאחוז בידו של רון.

רון ונוויל המשיכו לדבר ביניהם, על המלחמה, על בתי המסתור, נוויל ביקש מרון לספר לו כל דבר שידע בנוגע ללונה ומסר לו גם את תנחומיו הרבים על פרד. 

הרמיוני מדי פעם העירה הערה בשיחה, אבל היא הרגישה בנוח לשבת שם. בשקט, ולהתבונן ברון.

הוא היה שונה מאיך שזכרה אותו, אך לא היה לה שום תחושת זרות איתו.

היא קמה כדי להכין לה קפה, רון ונוויל סירבו בנימוס לכוס משל עצמם והרמיוני פנתה אל המטבח.

דיגבון ישב שם, במקומו הקבוע של קינגסלי בזמן שהוא שותה תה. הרמיוני חייכה אליו ופנתה אל מכונת הקפה.

"את הולכת לספר לו ?" שאל פתאום דיגבון וגרם להרמיוני להסתובב אליו ולהביט בו בבלבול.

'לספר למי מה ?' חשבה כשכיווצה את גבותיה כלפיו.

"לרון, על מאלפוי." אמר דיגבון, מעט יותר בשקט.

פניה של הרמיוני נרפו באימה. 

"איך אתה יודע ?" הצליחה הרמיוני לחלץ את השאלה מפיה.

"אני יודע כבר כמה זמן, מאז שהייתם בחדר שלי. הפעלתי קסם איתור, כדי לדעת אם מישהו פורץ אל הבית באיזשהוא שלב." הסביר דיגבון ולגם לגימה גדולה מהתה שלו.

הרמיוני התאדמה והשפילה את מבטה אל הרצפה.

"זה בסדר הרמיוני, אני לא מתכוון לספר לו. אני לא מתכוון אפילו לשאול אותך דבר בנושא. זה לא ענייני."

הרמיוני הייתה מעט מרוגזת, אם דיגבון היה מודע לכך שזה לא עניינו למה הוא הרגיש את הצורך להעלות את זה מולה ? כדי לוודא שהיא יודעת שהוא יודע ? חשבה לעצמה בכעס.

 "אני פשוט רוצה שתדעי שיש לך עם מי לדבר," אמר והניח את כוס התה שלו על האי. "אם תרצי כמובן." הוסיף כשהוא מנסה למצוא את מבטה של הרמיוני.

הרמיוני הרימה את מבטה והסתכלה אליו, לא נראה היה לה שהיו לו כוונות רעות. 

היא חייכה אליו חיוך קטן ויצאה מהמטבח.

מותירה את כוס הקפה מאחוריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא