כשהמציאות עולה על כל דמיון

טה טה טם...

"זה עוד רחוק?" התנשם אבא, שסחב את המזוודה.
"לא, לא," אמרתי "בכלל לא"
המשכנו ללכת עד שהגענו לרציף 9.
"הממ... סקיי?"
"כן, אבא?"
"מה היה מספר הרציף שלנו?"
"תשע ושלושה רבעים, למה?"
"כי, טוב, אין פה רציף כזה"
דיוויד צחקק.
"אוה! אבא טיפשון!" צחקתי "ברור שיש רציף כזה!"
"כן?" התנשם אבא "איפה?"
"ממש... כאן!"
ניצבנו מול המחסום שבין רציף 9 לרציף 10.
"אין פה כלום" אמרה הופ.
"את ילדה חדת הבחנה" אמרתי לה.
"באמת חשבתם שזה עומד להיות רציף רגיל?" שאלתי אותם ואז פניתי לאמא "אחרי כל זה?"
"הו לא!" הכריזה אמא "לחלוטין לא."
"תראו" אמרתי
נשענתי על המחסום ועברתי דרכו בקלות.
"ואו" התנשמתי.
זה היה בדיוק כפי שדמיינתי את זה. רועש, מלא עשן, ואווירה של מתח עומדת באוויר.
אבא הופיע מאחורי, "מה זה המקום הזה?"
סובבתי אותו לאחור, אל המקום שאמא, הופ ודיוויד הגיחו ממנו עכשיו, "ברוך הבא לרציף תשע ושלושה רבעים" אמרתי.
הוא נדהם.

"לקחת הכול? יופי. אל תשכחי לכתוב לנו! אל תדאגי, למדתי להשתמש בינשופית שלך."
"יופי אמא. רק תדאגי לכתוב את השם שלי בתחילת המכתב, בלי כינויים ושטויות בסדר?"
"בסדר, בסדר"
"יופי" נופפתי להם לשלום מחלון הרכבת.
עכשיו, מה שנותר הוא לחפש תא ריק.
הסתובבתי בין התאים עד שמצאתי את ג'יני יושבת עם הרמיוני בתא. שתיהן נראו מודאגות מאוד.
"היי!" אמרתי להן.
"שלום" השיבה ג'יני.
הרמיוני רק חייכה חיוך מאולץ.
"מה קרה?" כאילו שאני לא יודעת.
הרמיוני הייתה זו שענתה "הארי ורון לא עלו על הרכבת". ג'יני טמנה את פניה בכפות ידיה.
"אוי" זייפתי דאגה "אתן בטוחות? יכול להיות – "
"אנחנו בטוחות" אמרה ג'יני.
"זה אומר שהם לא יגיעו או שיש עוד דרכים?" שאלתי. מובן שיש עוד דרכים. אחת מהן היא באמצעות מכונית מעופפת.
אוף! למה אני מוכרחה להעמיד פנים כל הזמן? למה אי אפשר לספר להם? ג'יני המסכנה...
"אני לא חושבת שיש עוד דרכים" אמרה ג'יני "אבל אולי הם יכולים לבוא דרך רשת הפלו..."
"אף פעם לא השתמשתי באבקת פלו" ציינתי "זה נשמע מעניין"
"תאמיני לי" אמרה ג'יני "זה לא"
הרמיוני הביטה בי בחשדנות "מתי בדיוק שמעת על אבקת פלו?"
"אני..." גמגמתי "האגריד דיבר על זה"
"האגריד" היא אמרה בנימה של אי אמון.
"כן, האגריד" אמרתי בהחלטיות "הוא אמר שזו אבקה שאם זורקים אותה לאש היא נהיית ירוקה ואפשר לעבור בין אחים של כל מיני קוסמים... לא?"
"כן" אישרה ג'יני, "משהו כזה."

כעבור ארבע שעות ושלוש צפרדעי שוקולד...

"תלמידים חדשים אלי!" נשמע קולו של האגריד מעל המון הראשים, "תלמידים חדשים הם אלי... לפה חדשים!"
ניגשתי אליו, "היי האגריד."
"אוה. היי חמודה. איך עברה שארית החופש שלך?" שאל.
"כמו טיל." אמרתי.
"יופי. אנחנו פה נלך דרך האגם טוב?"
"אין בעיות." אמרתי. רק שנגיע למיון כבר...

"אגאת גרייס!" קראה הפרופסור מקגונגל.
ילדה רזה ורועדת התקדמה לעבר השרפרף. "רייבנקלו!" הכריזה המצנפת.
"אדאס סטפני!"
"רייבנקלו!"
מפתיע כמה תלמידים יש לפני ברשימה...
"אנג'ל סקיי!"
רעדתי ממש. ואם היא תשבץ אותי לסלית'רין? אני אהיה שם לגמרי לבד... אבל לא. אני לא אבקש דבר. אני רוצה לדעת מה מתאים לי.
התיישבתי.
"הממ..." אמר קול קטן בראשי "אני רואה פה הרבה מוטיבציה... וחכמה... מאוד מתאימה ל –" היא התחילה לצעוק "ריי –" ונעצרה. "אני רואה... משהו נוסף..."
"מה זה?" מלמלתי.
"אומץ." אמרה המצנפת "וביטחון. ורצון להצליח, ולהוכיח את עצמך." כמעט התעלפתי מהשינוי הפתאומי. "ובכן, לאור השינוי, את נראית לי מתאימה יותר לגריפינדור" את המילה האחרונה היא צעקה.
השולחן הימני ביותר מחא כפיים בהתלהבות.
מאושרת, התיישבתי ליד אחד מהתאומים לבית וויזלי, שטפח על שכמי. "גריפינדור, אה?" הוא צחק, "מעניין לאן ג'יני תשובץ" סח לאחיו.
"ג'יני? היא לא תשובץ. המצנפת תראה אותה ותצעק 'מה עוד וויזלי אחד? אני מתפטרת' ותיעלם." צחק השני.
"תפסיק עם זה כבר." נזף בו אחיו "אתה מפחיד את הילדה, איך קוראים לך?" שאל אותי.
"סקיי." אמרתי בזמן שמקגונגל קראה ל: "סמית' זכריה"
"הפלפאף" מלמלתי.
"הפלפאף!" צעקה המצנפת.
פרד וג'ורג' הסתכלו עלי כאילו הגעתי ממאדים.

"וואו!" זעקה הרייט, אחת משותפותיי החדשות לחדר, "המקום הזה מדהים!"
מיד בעקבותיה נכנסנו אנה, ג'יני, פרימרוז ואני, צועקות בתדהמה גם כן.
"וואו!"
"מושלם..."
"גן- עדן!"
"תראו את המיטות!"
"ואת הכילה!"
"לא יכולנו לבקש טוב יותר."

תגובות למטה, דירוג למעלה...

נ.ב
אתם חושבים שאני צריכה בטא?

הפרק הקודם		הפרק הבא