בולים מקומטים

ביל שלי,

אתה עכשיו במרפאה, אני יושבת לצידך.

אתה חיוור, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים, והפרצוף היפה שלך....

אוי, הפרצוף היפה שלך!

הוא הרוס.

אבל זה לא משנה לי.

כל עוד תישאר איתי, אני מבטיחה שאסלח לך.

רק...

רק תישאר איתי.

היה איתי.

עד שהשגתי אותך, אני לא יכולה לאבד אותך שוב!

לא...

לא ככה!

לא בכלל!

אל תאבד לי, ביל.

אני אוהבת אותך.

בבקשה.

אל תלך.

יש לי עוד כל כך הרבה שדברים שאני צריכה לומר לך...

כמו:

אהבתי אותך מהרגע הראשון שנפגשנו.

את שיערך האדום, את האופי האמיץ...

את היופי והאופי.

את הכל.

היית מושלם.

אתה עדיין.

למרבה הפלא, לא באמת אכפת לי איך אתה נראה.

אכפת לי רק אם תחיה.

בבקשה תחיה.

אם לא בשביל עצמך, בשבילי.

כי אם תמות, לחיים שלי לא יהיו שום משמעות.

אל תמות.

תבטיח לי, ביל.

אל תמות.

פלר סיימה את המכתב, דמעות מכתימות אותו.

היא קימטה אותו ברוגז.

״הוא לא ימות! הוא לא ימות!״ צווחה.

מאחוריה, לא ראתה זוג עיניים חומות ואהובות נפתחות.

הפרק הקודם		הפרק הבא