טדי לופין והילד המקולל

מוכנים? יום חמישי מתפרסם הפרק הבא והאחרון (:

"הארי, אתה בסדר?"
הארי לא ידע איפה להתחיל. אבל זה כבר לא היה חשוב. באותו רגע, משהו גדול וכסוף נפל דרך החופה אל רחבת הריקודים. שופע חן ובוהק נחת השונר בתוך קבוצת רוקדים המומים. כל הראשים נפנו אליו, בעוד הקרובים אליו קופאים במקומם באמצע ריקוד בתנוחות מגוחכות, אז נפתח פיו של הפטרונוס והוא דיבר בקולו החזק, העמוק והאישי של קינגסלי שאקלבוט:
"משרד הקסמים נפל. סקרימג'ר מת. הם באים."
הכל נראה מטושטש, כמו בהילוך איטי. צליל פעפוע של התעתקות נשמע לשמאלו של הארי, הארי הספיק להציץ ולראות רעמת שיער בצבע טורכיז בשרביט שלוף, ראה הארי את טדי, לראשונה מאז שברח מהמחילה בלילה שבו הגיע.
הארי והרמיוני קפצו על הרגליים ושלפו שרביטים. רבים רק החלו לקלוט שקרה דבר-מה מוזר: הראשים עדין פנו לעבר השונר הכסוף בעודו מתפוגג.
הארי הבין מיד עם הגעתו של טדי באמצעות התעתקות – הכשפים המגינים שהוטלו על המחילה הותרו.
טדי הספיק לעבור את רון שרץ לעבר הארי והרמיוני, כמעט ולא מבחין בו, מגיע להוריו בשרביט שלוף צועק "פרוטגו!"
ואז הארי ראה דמויות חדשות בקהל, בברדסים ובגלימות; נראה שגם לופין וגם טונקס הבחינו בטדי וכמוהו הרימו את השרביטים וקראו בצעקה "פרוטגו!".

"אל תירו, זה אני, רמוס!"
"אוי, תודה לאל," אמרה הרמיוני.
"תראה את עצמך!" הארי קרא.
לופין נע קדימה אל אור העששיות, ידיו עוד מורמות מעל לראשו בתנועה כניעה.
"אני הוא רמוס ג'ון לופין, אדם-זאב, מוכר לאחדים בשם החיבה ירחוני, אחד מארבעת היצרנים של מפת הקונדסאים, נשוי לנימפדורה, המוכרת לרוב בשם טונקס, ואני הוא שלימד אותך לייצר פטרונוס, הארי, שבמקרה שלך לובש צורת אייל."
"נו, בסדר," אמר הארי, והנמיך את שרביטו, "אבל הייתי צריך לבדוק, לא?"
"בתור המורה שלך לשעבר להתגוננות מפני כוחות האופל, אני בהחלט מסכים שהיית צריך לבדוק. רון, הרמיוני לא הייתם צריכים למהר כל-כך להוריד את הכונונות."
הם ירדו במדרגות בריצה לקראתו. עטוף בגלימת מסע שחורה עבה, הוא נראה מותש אך שמח לראות אותם.
"בואו איתי למטה, יש לי המון מה לספר, ואני רוצה לדעת מה קרה איתכם אחרי שעזרתם את המחילה."
"יש אוכלי-מוות בחוץ." אמרה הרמיוני.
"אני יודע. נאלצתי להתעתק במדויק על המדרגה העליונה כדי שלא יראו אותי." אמר לופין, שולף בקבוקי ברצפת מתוך גלימתו.
הרמיוני הדליקה אש באח וכולם התיישבו.
"הייתי מגיע לפני שלושה ימים, אבל הייתי צריך קודם לנער את אוכל-המוות שעקב אחרי. באת לכאן ישירות אחרי החתונה?" שאל לופין.
"לא," אמר הארי. "רק אחרי שנתקלנו בשני אוכלי-מוות בבית קפה ברחוב טוטנהם קורט."
לופין שפך על עצמו את רוב הבירצפת.
"מה?"
הם סיפרו לו מה קרה, וכשסיימו הוא נראה מודאג נורא.
"איך הם יודעים לדעת? ולמה אוכלי המוות לא מצליחים להיכנס לכאן?" שאל הארי.
"לגבי השאלה השניה, זה בגלל שלחש הפידליוס של דמבלדור עדיין מגן על הבית. עדיין מיקום ונראות הבית נשמרת בסוד. גבי השאלה הראשונה... יש משהו שטד טוען ואני מתחיל לחשוש שזה נכון."
"מה, שהוא הבן שלך?" אמר הארי ביובש.
"הוא טוען שמשרד הקסמים שם טאבו על שמו של וולדמורט, שכידוע רק המתנגדים הכי חזקים לו הם אלו שמבטאים את שמו בצורה גלויה. הטאבו עובד לפי כך שמשרד הקסמים מאתר את המיקום בו נעשה השימוש, מוריד את הכשפים המגינים וככה הוא מוצא את המתנגדים לו. הייתי בטוח שהוא משקר, אבל זה נראה שזה באמת כך. אתה זוכר אם אמרת את שמו של וולדמורט?" אמר לופין, מתעלם מהעקיצה המוסוות של הארי.
"טוב, די ברור שטדי בסופו של דבר לא שיקר. באמת אמרנו את שמו של וולדמורט, כמה וכמה פעמים אפילו בזמן שהיינו ברחוב טוטנהם קורט וגם כאן. איך לחש הפידליוס עומד עדיין אם ככה?" אמר הארי.
"זה בגלל שאת הלחש דמבלדור הפעיל, ולא משרד הקסמים. את הפידליוס לא ניתן להוריד, גם לא באמצעים שעומדים לרשות המשרד." אמר לופין.
"ספר לנו מה קרה אחרי שעזבנו. לא שמענו כלום מאז שאבא של רון מסר לנו המשפחה שלו בסדר."
"טוב, קינגסלי הציל אותנו," אמר לופין. "הודות לאזהרה שלו, רוב האורחים הצליחו להתעתק משם לפני שהגיעו."
"אלה היו אוכלי-מוות, או אנשי משרד הקסמים?" קטעה אותו הרמיוני.
"גם וגם, אבל למעשה זה כבר היינו-הך," אמר לופין. "היו בערך תריסר, אבל הם לא ידעו שהיית שם, הארי. ארתור אומר שיש שמועה שהם ניסו לענות את סקרימג'ר ולהוציא ממנו מידע על מקום המסתור שלך לפני שהרגו אותו. אם זה נכון, הוא לא הסגיר אותך."
"וטדי?" שאל רון. "הוא באמת הגיע לחתונה, זה באמת היה הוא?"
"כן, טד הופיע אחרי שהפטרונוס התפוגג והציב הגנות על המחילה. לא נראה שהן עזרו במיוחד, כל הקללות שטד מכיר לא היו שונות מהקללות שחברי המסדר מכיר. אוכלי-המוות מקבלים גיבוי מלא ממשרד הקסמים הם משתמשים עכשיו בקללות וכשפים אכזריים בלי חשש שיזהו אותם.
אוכלי-מוות ערכו חיפוש במחילה – מלמעלה עד למטה, הם מצאו את הרול, אבל לא רצו להתקרב אליו יותר מדי – ואת אלה מאיתנו שנשארו במקום הם תיחקרו במשך שעות. הם ניסו להשיג מידע עליך, הארי, אבל, כמובן, איש מלבד חברי המסדר לא ידע שהיית שם."
"גם טדי?" שאלה הרמיוני בחשש.
"כן," ענה לופין ביובש. "הוא טוען שנפגע בכתף בלחש סקטומספרה, נפער חור גדול במרכז הכתף שלו. בעיניי זה נראה כמו גזרור מהתעתקות."
הארי נראה כועס והרמיוני קצת מתוחה.
"ובאותה שעה שהם הרסו את החתונה," המשיך לופין מתעלם ממבטיהם, "אוכלי-מוות נוספים ברחבי מדינה פרצו לכל הבתים הקשורים למסדר עוף החול. אף אחד לא מת, אבל הם לא היו עדינים. הם שרפו את ביתו של דדאלוס דיגל, אבל כידוע לכם הוא לא היה שם, והם הפעילו קללת קרושיאטוס על המשפחה של טונקס – ושוב, בניסיון לברר לאן הלכתם אחרי שביקרתם אצלם. כולם בסדר; נסערים, כמובן, אבל חוץ מזה בסדר."
"אוכלי-המוות הצליחו לעקוף את כל לחשי ההגנה?" שאל הארי.
"כן, אם טד הצליח לעבור בין כשפי ההגנה ולהגיע לבית של ההורים של טונקס ביתר קלות, זה לא הייתה אמורה להיות בעיה קשה ליתר אוכלי-מוות מיומנים."
"מה עשה שם?" שאל רון.
"הוא טען שהגן עליהם. שידע שהם הולכים להיות מותקפים." אמר לופין.
"אבל אתה לא חושב ככה?" שאלה הרמיוני בהיסוס.
"שלושת אוכלי-המוות שהיו שם ברחו ברגע שהגעתי. אני חושב שהוא לא סיפר להם שהוא נחשף ורק רצו להראות סיפור כיסוי כמי שהביס אותם." אמר לופין.
"ואתה לא חושב שהוא באמת עזר להורים של טונקס?" שאל הארי כלא מאמין.
"שלושה אוכלי-מוות מיומנים ואכזריים על נער אחד? זה נראה לי לא סביר. ומיד לאחר שעונה במשך שעות? הוא מיד התעתק מהמחילה לבית הוריה. כישרוני ככל שיהיה. אפילו בשיאי אני לא בטוח שהייתי מחזיק מעמד." אמר לופין.
"הוא כבר לא נער, הוא צריך להיות בן עשרים ושתיים לפחות. הוא לא ילד, הוא הילאי!" אמר רון. רוגז קל נשמע בקולו, "אני מאמין לו."
"ומה עשית כשראית טוב, שוב גירשת אותו?" של הארי.
"בדיוק כך." אמר בתקיפות לופין.
שתיקה קצרה ולא נעימה השתחררה בין הארבעה.
הייתה זו הרמיוני שהעיזה להפר אותה, על מנת למנוע את השתיקה הזו. "הם טורחים בכלל לספק תירוץ לזה שהם מענים אנשים רק כדי למצוא את הארי?" שאלה וקולה קיבל נימה נשכנית.
"טוב," אמר לופין מהסס, "אין טעם להסתיר את זה ממך, בכל מקרה אתה תגלה."
לופין שלף עותק מקופל של הנביא היומי.
פרצופו של הארי נמרח על גבי העמוד הראשון ועליו נמרחה הכותרת:

מבוקש לחקירה על נסיבות מותו של אלבוס דמבלדור
"ההפיכה הייתה פחות או יותר חלקה ושקטה. הטענה היא שסקרימג'ר התפטר ובמקומו מונה פאיוס ת'יקנס שמושפע תחת קללת האימפריוס. לא שזה משנה, הוא היה בן דודו של אוכל מוות ידוע לשמצה ותומך קרוב של וולדמורט בסבב הראשון. כשהוא נהרג רבים האמינו שפאיוס יקח את מקומו." אמר לופין.
רון והרמיוני קראו מיד את הכתבות מן העיתון בקול.
"למה אתה מתנכר לטדי?" שאל הארי לפתע.
רמוס הביט בפליאה בהארי. רון והרמיוני חדלו מהקריאה והביטו פעם בהארי ופעם ברמוס.
"אתה לא תבין." אמר בשקט.
"אז תסביר." הארי ניסה להיות רגוע.
לופין רק שתק.
"טונקס באמת בהיריון?" שאלה הרמיוני בהיסוס, נראה שהיא מתחבטת בשאלה הזו זמן מה.
לופין הנהן.
"איזה יופי!" קראה הרמיוני.
"מזל טוב!" בירך רון.
"ברכותי," אמר הארי.
לופין חייך חיוך שנראה כמו כאב.
"הארי, אני אבין אם לא תוכל להגיב, אבל לחברי המסדר יש רושם שדמבלדור הטיל עלייך משימה."
"זה נכון," השיב הארי, מנסה להבין לאן נוטעת השיחה. "וגם רון והרמיוני יודעים מה היא, והם באים איתי."
"תוכל לספר לי מה טבעה של המשימה?"
"אני לא יכול, רמוס, מצטער. אם דמבלדור לא סיפר לך, נראה לי שגם אני לא יכול."
"זה מה שחשבתי שתאמר," אמר לופין מאוכזב, "אבל אולי בכל זאת אוכל להיות לך לעזר, אתה יודע מהאני ולמה אני מסוגל. אוכל להצטרף אליכם כדי לספק לכם הגנה. לא תצטרכו לשתף אותי בכל הפרטים של מה שאתם עושים."
"ומה עם טונקס?" שאלה מיד הרמיוני, טרודה.
"מה איתה?" שאל לופין בקול קר.
"מה איתה? אתם נשואים, זה מה! איך היא תרגיש אם אתה תצטרף אלינו?" אמרה הרמיוני.
הארי פתאום הבין את רוח השיחה.
"טונקס תהיה בסדר גמור," אמר לופין. "היא תישאר בבית הוריה."
"רמוס," שאלה הרמיוני מהוססת. "הכל בסדר... אתה יודע.. בינך לבין – "
"הכל בסדר גמור, תודה." קטע אותה בתקיפות לופין.
הרמיוני הסמיקה.
"אז מה אתה אומר?" שאל לופין את הארי.
"רק לשם ההבהרה –" אמר הארי, כעס עמד בקולו, "אתה טוען שהבן העתידי שלך הוא אוכל-מוות מחופש שרוצה לענות כל רע לך, לאשתך ולשאר חברי המסדר. ובו זמנית להשאיר את אשתך ההרה לבדה חסרת הגנות, וכל זה בשביל לצאת למסע איתנו?"
"טונקס תהיה בטוחה בבית הוריה." חתם רמוס בקול שגבל באדישות.
"הרגע אמרת בעצמך שההגנות נפרצו בבית של ההוריה שלה!" צעק עליו הארי.
"הארי, אני בטוח שג'יימס היה רוצה שאבוא איתך."
"טוב," פתח הארי בחוסר סבלנות, "אני בטוח שאבא שלי, כמוני, היה רוצה לדעת למה לכל הפחות אתה לא מתכוון להישאר עם אשתך והבן שלך. אל תשתמש עליי בסחטנות רגשית, רמוס! אבא שלי מת כשהגן עליי ועל אמא שלי בגופו! אל תעז להגיד לי שהוא היה אומר לך לנטוש את שלך! מילא זה להתכחש לבן אחד, אבל לברוח ולא להכיר באחר? ולמקרה ששכחת, זה אותו אחד! אני עדיין לא מבין למה אתה לא מוכן להכיר בו."
הצבע בפניו של לופין אזל, נראה שהטמפרטורה בחדר ירדה בעשר מעלות.
רון הסב את מבטו ועינייה של הרמיוני נעות הלוך ושוב בין הארי ללופין.
"אתה לא תבין," אמר שוב לופין.
"אז תסביר!" זעק הארי.
"זוכר את חג המולד האחרון? כשהוא ניגש אליי ואמר לי שהוא גדל עליי במחשבה שאני גיבור?" אמר לופין, והוא נראה נזעק, מהורהר.
"כן." אמר הארי בטון חתום, לא מבין לאן הוא חותר.
"גיבור!" צעק בזעם לופין, "גיבור!" הוא חזר על עצמו, הוא היה נראה כמו חולה נפש. "לא הייתי אמור להתחתן עם טונקס. עשיתי את זה בניגוד לשיקול דעתי, לא חשבתי מספיק על ההשלכות באותה עת."
הוא זינק על רגליו, כיסאו נפל אחורנית, הארי הבחין לראשונה מאז שהכירו, את צילו של הזאב על פניו האנושיות.
"איך ילד יכול לומר עליי שאני גיבור? אתם לא מבינים מה עשיתי לאשתי ולבני שלא נולד? בכלל לא הייתי צריך להתחתן איתה. הפכתי אותה למנודה! הרסתי לה את החיים ועוד יותר לבני שלא נולד.
אתם ראיתם אותי אך ורק בין חברי המסדר או תחת הגנתו של דמבלדור בהוגוורטס! אתם לא יודעים איך רוב עולם הקוסמים מתייחס ליצורים כמוני! כשהם מגלים מי אני, על המחלה שלי, הם בקושי מדברים איתי! אתם לא רואים מה עשיתי? איזה הורים רוצים שבתם היחידה תתחתן עם אדם-זאב? המתחזה הזה... והתינוק – התינוק – "
לופין ממש תפס בשערות ראשו ומשך קצוות שיער רבות. "יצורים מהסוג שלי לא מתרבים בדרך כלל! הוא ייצא כמוני, אני משוכנע בזה – ואיך אוכל לסלוח לעצמי, כשאני ביודעין הסתכנתי בלהוריש את המחלה שלי לילד תמים? ואם, בדרך נס, טד צודק וליקנתרופיה לא עובר בתורשה, והוא לא ייצא כמוני, מצבו יהיה יותר טוב, עשרות מונים יותר טוב, בלי אבא שבגללו הוא יצטרך תמיד להתבייש!"
"רמוס," אמרה הרמיוני, דמעות בעינייה, "אל תגיד את זה – איזה מין ילד יתבייש בך?"
"אני לא בטוח, הרמיוני." אמר הארי. "אני הייתי מתבייש בו. אבל בדבר אחד אתה צודק. כשאתה מציג את זה ככה, טדי באמת מתחזה – איך אחד כמוך יכול להיראות בעיניו גיבור?"
הארי כעס, הוא לא ידע מעין מגיע הזעם שהרגיש בגופו, אבל אותו זעם הקים אותו על רגליו. לופין נראה כאילו הארי הכניס לו אגרוף.
"איזה עוד תירוץ אתה מוכן לספק לעצמך כדי להוכיח שאתה פשוט לא יותר מפחדן? אתה באמת מוכן לנטוש את המשפחה שלך כדי לצאת איתנו לאיזו הרפתקה?" אמר הארי.
"איך – איך אתה מעז?" אמר לופין. "זה לא עניין של משיכה ל – לסכנה או לתהילה אישית, איך אתה מעז להעלות אפשרות – "
"לא, אני פשוט חושב שאתה פחדן. מעולם לא דמיינתי שאתה, מי שאמור היה להיראות כבן אדם הכי אחראי, הכי אמיץ – מי שלמד איתי להילחם בסוהרסנים, לא יותר מפחדן עלוב!" אמר הארי.
לופין שלף את שרביטו כל-כך מהר, שהארי בקושי הספיק לגעת בשלו; קול נפץ חזק שמע, והוא הוטח לאחור כאילו ספג אגרוף; כשהתנגש בקיר המטבח והחליק על הרצפה, הוא עוד הספיק לראות את זנב מעילו של לופין הנעלם בדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא