צפוי לא צפוי / פיק פורום

הימים עברו מהר, מהר מדי.
משום מה ליאל וירין לא דיברו בכלל, וזה גרם לי להגיש רע, רע מאוד.
ליאל היא החברה הכי טובה שלי, אני תמיד איתה, לא משנה מה. כל הזמן יושבת לידה, ובחופש הגדול אנחנו מבלות ביחד.
אבל ירין היה עד לא מזמן חבר טוב מאוד שלי, גם. תמיד סיפרתי לו הכל, הוא ידע להרגיע אותי, ועכשיו, טוב... זה קצת יותר מורכב.
טוב, ידעתי על ליאל. וזה הכאיב לי. לא ידעתי מה אני רוצה. לא ידעתי את מי אני רוצה.
זה נהיה יותר ויותר קשה, לא הצלחתי לשלוט בזה.
ליאת וניר הסתדרו נהדר.
מה שהיה די מדהים מצד ניר, כי רק לראות אותו מתנשק גרם לי להלם שעד עכשיו לא פג. האמת שבחיים לא דמיינתי אותו מתנשק, וכשזה קרה, זה היה... וואו.
בוקר אחד, לאחר שקמתי, שמעתי את ליאל מדברת מתוך שינה:
"ירין..." היא אמרה, אבל בקול מוזר. לא בקול האוהב הרגיל שלה, נראה לי ששמעתי שנאה בקול הזה. קמתי מהר מהמיטה, ידעתי שירין כבר קם, ולא היה לי מה לעשות בחדר חוץ מלשמוע את החברה הכי טובה שלי ממלמלת שהיא מאוהבת בחבר שלי.
ירדתי למטה, אבל ירין לא היה שם. ניר היה.
"הי," אמרתי מתיישבת בכבדות לידו.
"הי..." הוא אמר, חולם.
"מה קרה?" שאלתי.
"סתם... היה לי חלום...מוזר."
הוא אמר את זה בכל מופתע. טוב נו; ניר.
"רוצה לספר?" אמרתי, אבל רק מתוך נימוס. האמת שבזמן האחרון לא חסר לי דברים על הראש. כשרמוס גילה שאני עם ירין, טוב הוא די... נפגע.
"אבל למה?" הוא שאל, כמעט בוכה
"אני ממש ממש מצטערת רמוס." אמרתי בשקט, לא מסתכלת עליו וחופרת בין ידי.
"אני לא מבין. זה בגלל הקונדסאים? בגלל שאני בגריפינדור. דנה אני לא מבין."
לא עניתי. זה היה קשה מנשוא.
"אני באמת מצטערת, רמוס." אמרתי בשקט. "אני לא רציתי שזה יהיה ככה."
הוא שתק. חיבקתי אותו חיבוק אחרון, חיבוק מכאיב, גם לי וגם לו. ואז הלכתי. ידעתי שאני עוד אוהבת אותו, אבל הייתי חייבת להחליט. וסלית'רין תמיד בראש שרימת העדיפויות.
שמעתי אותו נאנח מאחורי, אבל לא הסתובבתי.
"חלמתי על מישהי מ...האפלפאף." אמר ניר במעט גועל, ובשקט. אבל מספיק חזק כדי להעיר אותי מהזיכרון.
"האפלפאף?" חזרתי.
"כן. נראה לי שקוראים לה... דור. אני חושב."
"דור מהאפלפאף? כן, אני לרוע המזל מכירה. מה פתאום חלמת עליה? היא הדבר הכי קופצני שאני מכירה. ואני מכירה." אמרה בביטחון.
"דנה," הוא נאנח. "את לא ממש עוזרת."
"אופסי." אמרתי, עושה תנועת נעילה על הפה כדי לומר שאני שותקת.
הוא גיחך.
"וזה מוזר. כי באמת אוהב את ליאת...." הוא נאנח.
שתקתי. מה עוד יכולתי לעשות?
גם הוא שתק. וזה עדיין לא עזר.
"אני יכולה?" לחשתי.
הוא הנהן, שוב מגחך.
"טוב, ניר." התחלתי, כפסיכולוגית המנסה להסביר למטפל שלה למה הוא צריך כדורים. "תתאפס!" צרחתי פתאום, והוא קפץ. "ליאת! לא דור, לא הגר, לא כלום. רק ליאת. היא הדבר הכי מדהים שיש. תחשוב עליה ולא על אף אחת אחרת! אל תהיה כמו-" נעצרתי ואז שתקתי.
"כמו מי?" הוא המשיך.
"לא משנה."
"נו, דנה."
"אל תהיה כמוני."

******

ירין התקרב אלי, מחייך את חיוך הצד שלו , החיוך שגרם לי לקפוא במקום, החיוך שגרם ללבי להפסיק לפעום. החיוך הזה! איך הוא לא שם לב שהוא רוצח אותי מבפנים. הוא התקרב יותר ויותר, לא אומר כלום רק מחייך. חיכיתי לו. ניסיתי להתקרב גם, אבל הייתי תקועה במקום. לא יכולתי לזוז. ואז דנה הגיעה. היא הלכה לעברו של ירין, מחייכת גם היא. ואז ירין כבר לא ראה אותי. הוא הסתכל עליה, בהערצה. באהבה. הוא הסתובב לכיוונה. הוא אליה, אבל יותר מהר, כאילו ממהר לגעת בה, להיות איתה. ניסיתי לצרוח את שמו, אבל כלום לא יצא. ניסיתי שוב ושוב, אך בכל פעם שפתחתי את פי, הוא התקרב יותר ויותר לדנה. התייאשתי. נאנחתי בעודי אומרת את שמו. שנאתי אותו. שנאתי אותו על זה שהוא לא ראה שאני אוהבת אותו. יותר מדנה. יותר מכל דבר. שהוא חשוב לי, ושבניגוד לדנה, אני יודעת מה אני רוצה. את מי אני אוהבת.
קמתי בבהלה. שמעתי רעש מהצד. וזאת לא הייתה דנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא