גלקסיות בהתנגשות

היי לכולם. אז ככה. בעיקרון תכננתי שאת הפרק הבא אני אוסיף מחר בערב אבל שמתי לב שהפרק יצא חמישה עמודים. למי שלא הבין אני אסביר שפרק בשביל פאנפיק באורך סביר בדרך כלל הוא שלושה עמודים. כאילו עד שלושה עמודים או שלושה עמוידם וחצי - גג. אז החלטתי לפצל את הפרק לשני חלקים. את החלק הראשון אני אפרסם עכשיו ואת החלק הבא אני אפרסם מחר בערב. 

מקווה שתהנו...

למחרת היה יום שבת. קמתי מוקדם וירדתי לחדר המועדון.

באנגליה החורף מתחיל הרבה יותר מוקדם מישראל ולמרות שבקושי עברו חודשיים מתחילת שנה הטמפרטורות צנחו וגשם דפק בחוזקה על חלונות הטירה.

הבטתי באש המתפצפצת באח וחשבתי על החלום המוזר שחלמתי הלילה.

הלב שלי החל לדפוק בחוזקה ברגע שנזכרתי בהבזק הירוק. “אבדה קדברה!” הקול הגס הדהד בראשי. הצטמררתי על מקומי וקירבתי את הכורסא לאח.

"היי, מה את עושה פה לבד?” ג'יימס פוטר הופיע מחדר המדרגות המוביל לחדרי השינה של הבנים. הוא לקח את אחד הפופים וקרב אותו לידי. “היום חופש, את לא אמורה להמשיך לישון עד הצהריים?”

"ומה איתך?” שאלתי בחיוך קל. “אתה גם לא אמור לעשות את זה?”

"אימון קויידיץ',” גלגל ג'יימס את עיניו. “מאיה כנראה לא מבינה מה משמעות המושג יום שבת שגם אין בו משחק קווידיץ'.”

מאיה וויזלי הייתה תלמידה שנה שישית, ביתם של צ'רלי ולואיז (מכשפה שהכיר ברומניה) וויזלי, היא הייתה הקפטן של נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור והיא לא הייתה אחת ששווה להתעסק איתה.

"לי זאת סתם סיבה טיפשית,” אמרתי. “סתם... לא יודעת... היה לי חלום מפח – מוזר כזה ולא הצלחתי להירדם אחריו אז ירדתי לפה... זה בטח נשמע ממש טיפשי,” הוספתי והסמקתי.

"דווקא לא,” אמר ג'יימס. “בכלל לא. אבא שלי.... הוא יכול לספר לך יותר מכולם על חלומות מפחידים ומוזרים...”

"בטח...” אמרתי וחייכתי קלות. “כן... אתה צודק בקטע הזה.”

"אז על מה חלמת?” הוא שאל.

"משהו מוזר, לא הגיוני, אבל הוא בכלל לא מרגיש לי כמו חלום,” אמרתי ולפני שהספקתי לעצור את עצמי סיפרתי לו במהירות את כל החלום, לפחות מה שאני זכרתי ממנו. כשסיימתי מבוכה השתלטה עלי. שני שמשות בשמיים? ברצינות??

"את בטוחה שאת בת של מוגלגים?” שאל ג'יימס לאחר כמה רגעים ששנינו ישבנו בשקט.

"כן,” עניתי. “אבא שלי סקיב אבל אני לא חושבת שזה נקרא...”

"לא, זה עדיין נחשב שאת בת מוגלגים,” אמר ג'יימס וגרד בראשו. “את יודעת בכלל מה זה אומר הלחש הזה, “אבדה קדברה"? איך זה הגיוני שחלמת עליו אם את לא מכירה אותו?”

"אני קראתי עליו פעם, בספרים של – של ג'יי קיי רולינג. (חשבתי שזה יהיה מוזר לומר את השם של אבא שלו) אני יודעת שהוא ה..הורג,” אמרתי וקולי רעד מעט. “אבל הספקתי לשכוח אותו... לא זכרתי אותו בכלל... עד עכשיו... זה ממש מוזר.”

"היי, למה זה נראה כאילו מישהו נפטר?” נשמע קולה של אן מאחורינו. “שבת היום! חופש!! אני אעניש אתכם אם תהיו מצוברחים היום! אני מדריכה!”

"היי אן,” אני וג'יימס הסתובבנו אליה. היא עמדה בפתח המדרגות המובילות לחדרי השינה של הבנות, לבושה בפיג'מה פרוותית ורודה שעליה כתוב 'אני אוהבת אותי. אם אתם לא אני אהרוג אתכם'.

"אתה!” היא הקפיצה את ג'יימס על מקומו והתקרבה אליו. מדהים עד כמה נערה נמוכה לבושה בפיג'מה וורודה יכולה להיראות מפחידה אם היא רוצה. ג'יימס בהחלט נבהל. “מה לעזעזל אתה עושה כאן? אתה צריך להיות עכשיו באימון קווידיץ'!! אתה רוצה שבגללך שוב אנחנו נפסיד לאח שלך?? אני לא חושבת שאחרי זה אני עדיין אוכל להיות חברה שלך!!”

"בסדר, בסדר,” מלמל ג'יימס. והוא מיהר לצאת מהחור שמאחורי התמונה.

"מה זאת אומרת נפסיד לאח שלו?” שאלתי. “אלבוס לא בגריפינדור?”

"פחח,” פלטה אן נחרת בוז. “הוא בסלית'רין הפרחח. לקח זמן עד שג'יימס התאושש מזה...”

"כן, בהתחלה היית צריכה לשמוע איזה שמועות הסתובבו עליו,” אמר ניק. (חלק נכבד בהם אני הפצתי, הוסיפה אן) אבל בסופו של דבר אנשים התרגלו וזה הפסיק להיות נושא שיחה.”

"את רואה, אפילו השמועות שאת חייזרית כבר חלפו,” אמרה אן.

"השמועות שמה?” שאלתי בתדהמה. אבל ניק מיהר להעביר נושא. “ליאנה, מה דעתך לנסות לטוס על מטאטא? אני בטוח שתאהבי את זה.”

"אממ...” תחושה לא טובה שלא יכולתי להסביר התפשטה לי בבטן. “בסדר,” עניתי לבסוף ועטיתי חיוך על הפנים. “אני מוכנה לנסות.”

הפרק הקודם		הפרק הבא