אמילי פוטר *ננטש*

אני יודעת שלא המשכתי כבר המון זמן, וחלק בטח חשבו שנטשתי אבל אני כבר עכשיו הזהיר שלפעמים אני פתאום לא אפרסם פרק מלא זמן ובמקרים כאלו, פליז תזכירו לי.

אז בעצם הסיבה שלא המשכתי הרבה זמן היא שפשוט הרגשתי נורא בלחץ ואני לא טובה במצבי לחץ כאלה......אז לקחתי הפסקה מהפאנפיק הזה. (אם מישהו פה קורא גם את הפאנפיק שלי שנקרא: כשכוחות שונים מתאחדים......אני לגמרי לא בטוחה האם אני אמשיך את הפאנפיק ההוא אי פעם.) וכתבתי משהו אחר שגם ממנו לקחתי הפסקה ועכשיו אני חוזרת עם כוחות מחודשים ואם אני שוכחת לגמרי תחפרו לי. גם ככה אין לי חיים.

נ.מ. הארי:

מרגע שפגשתי את אמילי, לא הבנתי יותר כלום. הכל נעשה כל כך......מעורבל ו.....מעורפל. אני רק הייתי בהלם ממה שקורה.

באותו היום, דמבלדור בא אל הדרסלים ופשוט אמר לי שיש לי אחות. ככה סתם. הוא גם אמר שהוא לא סיפר לי כדי שלא אפתח תקוות הרי היא אף פעם לא ענתה.......

ואז הוא לקח אותי אליה ועשינו קניות בסמטת דיאגון וכל זה..... אבל זה פשוט היה מעורפל. הדבר הנורמלי הבא שהצלחתי לקלוט היה כששמעתי קול קורא לי. "והנה הארי פוטר המפורסם," אמר לי מישהו מאחורי ואני הסמקתי.

שנאתי כשדיברו עליי ככה. הייתי מעדיף לא להיות באור הזרקורים, הייתי מעדיף להיות מאחורי הקלעים. "שמעתי עלייך המון. יש גיבור אחד שהייתי ממש ממש רוצה שתפגוש, אבל טוב, הוא לא כאן כרגע. אז אתה ואחותך-" "-היא לא אחותי,"

אמרתי.

אמילי הבהירה לי בפירוש שאנחנו לא אחים עד שהיא תחליט שאנחנו כן. "היא אמרה שהיא תחליט כשניהיה ואני בקושי מכיר אותה...." אמרתי. זה ממש הביך אותי, וגם ראו את זה עליי. אבל הייתי חייב להגיד את זה.

כנראה שזה הפגם היסודי שלי, שאני לא מצליח לשמור רגשות בפנים. "אחים זה אחים. וזה לא משנה איך מרגישים בקשר לזה. אתם קשורים בדם" אמר האיש. החלטתי סוף סוף להסתובב והבנתי שהוא קנטאור. "רגע, אתה קנטאור."

אמרתי לפתע. "כן, יש בעיה?" הוא שאל בהרמת גבה "לא....אבל.....למה אתה לא ביער האסור עם כל שאר הקנטאורים?" שאלתי בתהיה. "הארי ידידי, אנא תבין זאת. אני לא כמו שאר הקנטאורים. אתה מכיר את סיפורי המיתולוגיה?"

שאל. "אממ...לא. אבל חברה טובה שלי," התחלתי להגיד "והיא בת מוגלגים דרך אגב," המשכתי "מכירה את המיתולוגיה. היא הכי טובה בשכבה, והיא קוראת מלאא" אמר הארי, בעודו מגזים את המילה.

"אני חושב שהיא תסתדר טוב מאוד עם אחת החניכות של המחנה. אני מקווה שתביא אותה בפעם הבאה, כן?" שאל כירון. "כמובן. ואני אביא גם את רון." אמרתי במהירות. "מצויין, עכשיו בבקשה תעבור לביתן הרמס ותיזהר מכל דבר שהאחים שוד מציעים לך."

הזהיר אותו כירון. "אל תדאג, יש לי ניסיון כבר מהתאומים וויזלי." אמרתי בחצי חיוך נזכר בכל תעלוליהם של פרד וג'ורג' וויזלי. "והנה עוד שילוב שצריך להפגש," אמר כירון בייאוש. "בעצם, זה דווקא שילוב שמאוד כדאי לא ישתלב. אנחנו ניהיה בצרות צרורות אם כן."

אמר כירון,שהבין את מה שאמר לאחר שנייה וחצי של מחשבה.

רצתי לעבר ביתן הרמס, אחרי ששאלתי חניך איפה זה.

ברגע שהגעתי, נפעמתי. כל הביתן היה עם מלא חניכים. 30 לפחות.

"קבוע או לא ברור?" שאל חניך עם שיער חום וזיק בעיניים כשהארי נכנס לביתן. "אממ....לא ברור?" שאלתי בבילבול. "לפי הסימן על המצח שלך, אני מנחש שאתה בן זאוס וזאוס שוב אפר את השבועה." צחק הנער בעל השיער החום.

"יש לי שני הורים. אבל הם מתים." התרסתי לעברו, הלכתי לקצה החדר ופרשתי את שק השינה בו.

"רגע!," זינק הנער ממקודם לעברו של הארי. להארי לא היה מושג איך הוא הצליח למצוא אותו בין כל האנשים. "אתה אחד מאלה, נו.......אלה ש......עושים קסמים! ורוכבים על מטאטאים! אתה בטח הארי, הקוסם המפורסם!" אמר הנער בהתלהבות.

"אני טום. נעים להכיר!" אמר הנער והושיט את ידו בשביל שאני אלחץ לו את היד. אבל אני מצידי רק נאנחתי. זה כבר ממש התחיל לעצבן אותי שיש לי כל כך הרבה מעריצים.

טום, שהבין שהארי לא מתלהב מלפגוש אותו, החליט ללכת ולעזוב אותו לנפשו.

****

בפעם הבאה שהייתי מודע לעצמי, שמעתי קול תשואות וגל של קריאות שנבעו מהרחבה שבמרכז המחנה. אני יצאתי החוצה בשביל לראות מה גורם למהומה כשלפתע הקנטאור ניגש אליי, שוב פעם.

"הנה אתה הארי! בדיוק התכוונתי לקרוא לך! זה הנער שרציתי שתפגוש." אמר הקנטאור והצביע על נער בעל שיער שחור פרוע, לא פרוע כמו שלי אבל בכל זאת פרוע, ועיניים כחולות כים. הנער נראה כבן 17 או משהו כזה....

"תודה מר....." התחלתי להגיד וחיכיתי שהקנטאור סוף סוף יגיד את שמו "כירון. ורק כירון." ענה הקנטאור שהתברר ששמו הוא כירון.

"אוקיי, כירון. אז....מי זה?ולמה הוא כל כך......גדול??" הנער בן 17 חייך. "האמת שהתכוונתי גם לשאול למה אתה כל כך קטן...." אמר הנער בעודו מגחך.

"הארי, תכיר את פרסי ג'קסון. הוא חצוי שעבר דברים איומים, כמוך." אמר כירון והחווה אל הנער ששמו היה פרסי. "מה הנער הזה כבר עבר..." שאל פרסי בלעג.

"אני איבדתי את ההורים שלי בגיל שנה, קוסם נוראי ניסה להרוג אותי, אני גר אצל משפחה לא הכי.....איך נגיד את זה........נחמדה. ניצחתי בסיליסק בגיל 12 והצלתי ילדה, והשנה קוסם פושע בשם סיריוס בלק,

ניסה להרוג אותי. ואז התברר שהוא בכלל לא הרשע האמיתי בסיפור הזה ושהוא הסנדק שלי ו....." אמרתי ואז נעצרתי כשקלטתי שמה שאמרתי ההיה קצת השתחצנות. "מצטער. אתה בטח עברת דברים גרועים ממני." אמרתי בבושה עצמית ענקית.

"האמת שגם אתה עברת יחסית הרבה לגיל 13....." "14 עוד חודש" תיקן אותו הארי. "וואלה?? בעצם אתה בגיל של הייזל, וכמעט בגיל של ניקו." אמר פרסי, שהבין שהארי כבר לא כל כך קטן.......

"פרסי?? מה הולך כאן??" שאל נער עם משקפיים זהובות צלקת באזור השפה ושיער בלונדיני. "היי! אח לאחוות המשקפופרים! תן כיף!" קרא ג'ייסון ברגע שראה אותי והתחיל לחפור לי על מספרים וכל מיני ענייני משקפופרים.......

אבל זה דווקא עניין אותי. האמת שתמיד רציתי לדבר על זה עם מישהו, אבל אף פעם לא היה לי עם מי.

הערב הגיע מהר, ועדיין דיברתי עם ג'ייסון על מלא דברים. היה בנינו קשר מיידי.

"וואי, כבר ערב? הזמן עובר מהר כשנהנים...... אתה בא, אחי?" שאל אותי ג'ייסון. "לאן?" שאלתי בבילבול "למדורה. נו אתה בא?" שאל והתחיל להתקדם.

"אוקיי......." עניתי, עדיין מבולבל.

ג'ייסון הלך לעבר מדורה שבערה בצבעי מדורה חזקים ביותר.

"אה!" עניתי כשסוף סוף הבנתי. "זה מחנה אז בערב תמיד יש מדורה! אבל......מה עושים במדורה??" שאלתי את ג'ייסון. "תגיד, אתה צוחק?? אתה אף פעם לא היית במדורה??" שאל ג'ייסון בהלם מוחלט בעודו נוגס במרשמלו שלו.

"לא.....אבל למה כולם מצחקקים?" שאלתי כששמתי לב שכל מי שישב סביבי ציחקק. "היי! למה אתם מצחקקים??" שאלתי אותם, בעודי טיפה עצבני. 

"יש....לך......את.....סימן......ההיכר........של......זאוס" ענה לו אחד החניכים בין ציחקוקים רועשים ביותר. פתאום כל המחנה שישב סביב המדורה, צחק.

קמתי ונעמדתי. כבר נמאס לי מכל הציחקוקים האלו. "דיי כבר!!" צעקתי.  לפתע כולם הפסיקו לצחוק והתחילו להשתחוות. הייתי המום. למה שישתחוו........לי? "כרעו ברך לכבוד אמילי פוטר והארי פוטר, נצרי זאוס!" צעק כירון.

ואז שמתי לב שיש לי ברקים קטנטנים מעל הראש.

טוב, לכל פרק יש גם סוף. אפילו שיחד איתכם גם אני מבואסת שזה נגמר. היום אני כנראה אשאר ערה עד 00:00 בגלל שמחר......תופים, תופים, תופיםםםםםם אני חוגגת 11!

(בתאריך עברי. התאריך הלועזי שלי הוא ביום רביעי)

נ.ב.: הפרק מוקדש לאפריל מאי, שמגיבה בכל פרק והזכירה לי להמשיך לכתוב. ולקוראת וכותבת הארי פוטר, שבזכות התגובה שלה מהפרק הקודם הצלחתי לכתוב את ההתחלה.

 הפרק הבא יהיה מוקדש ל3 המגיבים הראשונים (אם יהיו)

הפרק הקודם		הפרק הבא