הו אלוהים לא שוב!

ביום הקודם למשחק, הארי טס מסביב למגרש הקווידיץ' בלא תכלית כשראה את סדריק דיגורי על הקרקע, מחזיק במטאטא שלו ומסתכל על הארי.

"מרגל אחרי?" שאל הארי כשנחת.

סדריק הניד בראשו. "בקושי. וכבר ראיתי אותך משחק, זוכר?"

"אתה הולך למשחקים שבהם אתה לא משחק?" שאל הארי בהפתעה.

סדריק בהה בו. "כמובן, יעיל לדעת איך הקבוצה הנגדית משחקת. אתה בעצם אומר שאתה לא הולך?"

הארי הניד בראשו בצער. "טוב, הייתי הולך, אבל אני תמיד נעשה יותר מידי מתוסכל בכל פעם שאני מזהה את הסניץ' והמחפשים פשוט לא שמים לב. זה באמת עושה רע ללחץ הדם שלי."

"אתה תמיד יכול לצפות בשחקנים האחרים," הציע סדריק.

"יכולתי, אבל חוץ מהסיכוי שקבוצה אחת תבקיע חמישה עשר שערים יותר מהשנייה, שאר השחקנים לא באמת חשובים יותר מידי למהלך המשחק, אז אף פעם לא תפסתי את הנקודה," הודה הארי.

"ההשפעה של המחפש," צחק סדריק. "אני לגמרי מבין."

"יופי," אמר הארי בהקלה. "כל השאר חושבים שאני משוגע."

"ממה ששמעתי, אתה אכן משוגע. מעולם לא הכרנו כהלכה, נכון? אני סדריק דיגורי," מושיט את ידו.

"הארי פוטר," השיב הארי, לוחץ את ידו. "קודם טונקס, עכשיו אתה… באמת כולם כאן חושבים שאני משוגע?"

"פחות או יותר," אמר סדריק בעליזות. "אבל זה לא דווקא דבר רע, בכל אופן. הוגוורטס ועולם הקסמים בכללי היו תקועים בסטטוס קוו הרבה יותר מידי זמן והגיע הזמן שמישהו יבוא וינער את העניינים, על אף שאני בטוח שהמניעים שלך הרבה פחות אציליים."

"אז למה אתה פה?" שאל הארי. "מנסה להתאמן פעם אחרונה לפני המשחק מחר?"

"סוג של. זו השנה הראשונה שלי בקבוצה ואתה הארי פוטר ואתה טוב בתעופה בצורה לא פרופורציונאלית ולא אכפת לך לקפוץ מהמטאטא לתפוס את הסניץ' אני פשוט לא בטוח שהשפיות שלי פגועה מספיק כדי לתת לי לבצע את סוג הפעלולים שכנראה תבצע בשביל הניצחון. לנימפדורה בסופו של דבר נמאס כל כך לראות אותי מנסה צעדים שהיא זרקה אותי מהמועדון."

"וואו," אמר הארי, עיניו פעורות כצלחת.

"מה?" שאל סדריק.

"איך גרמת לה לתת לך לקרוא לה נימפדורה? אני ניסיתי שבועות ולא השגתי שום דבר." יותר כמו שנים, אבל לא צריך להזכיר את זה.

סדריק צחק. "היא הפסידה בהתערבות שנה שעברה. ולפני שתחליט לקחת רעיונות, היא נשבעה שהיא לעולם שוב לא תיתן לשימוש בשמה הפרטי להיות חלק מהתערבות."

"בגלל שהיא הפסידה פעם אחת?" התלונן הארי. "זה לא הוגן."

"פעמיים, למעשה. צ'ארלי וויזלי ככל הנראה זכה בהתערבות איתה לפני ארבע שנים ורצה את אותו הדבר."

"לעזאזל. הי, הנה באה תוכנית…"

למחרת, רון, הרמיוני ונוויל איחלו לו בהצלחה מחוץ לחדרי ההלבשה, בבירור שואלים את עצמם אם ישרוד את המשחק.

"אוי, תירגעו, חבר'ה. לא רק שסנייפ לא בא להרוג אותי והוא יהיה מספיק קרוב כדי לוודא שלא יקרה שום דבר, אלא גם שבהתחשב במה שקרה בפעם הקודמת, פרופסור דמבלדור כנראה יהיה כאן. אני אהיה בסדרגמור," הוא הבטיח להם.

"אתה חשבת בפעם שעברה שתהיה בסדר גם, וגמרת כשאתה קופץ מהמטאטא," ציין נוויל.

"אז? ניצחנו," רון והארי אמרו ביחד.

הרמיוני גלגלה את עיניה. "רק… נסה ותהיה זהיר, בסדר?"

"אני תמיד זהיר," אישר הארי כשפנה לעבר חדר ההלבשה.

"חששתי שהוא עומד לומר את זה…" אמרה הרמיוני, מביטה אחריו בדאגה.

לרוע מזלו של הארי, הוא לא מצא את הסניץ' באותה קלות של הפעם שעברה ששיחק את המשחק הזה. הוא הניח שזה הגיוני; למצוא את הסניץ' בחמש דקות היה דבר נדיר, לעשות את זה שוב באותו משחק שתים עשרה שנה מאוחר יותר (ובכן, לפחות בשבילו, בכל אופן) היה כמעט בלתי אפשרי.

הוא הסתכל לעבר המושבים וראה את רון ונוויל מתמודדים כנגד דראקו, קראב וגויל ותהה לרגע על מה כל העניין. אוליבר לא חסם בסך הכל שלושה גולים בזמן שהם הבקיעו שמונה. בסביבות הארבעים דקות לתוך המשחק, הוא שם לב לסניץ' מרחף מסביב לאזנו. מרגיש כמעט מאוכזב, הוא הושיט את ידו וקטף אותו מהאוויר. גיים אובר.

בשבועות הבאים, הרמיוני התחילה להיות ממש אובססיבית לגבי המבחנים, שהיו עדיין במרחק של חודשיים וחצי. היא ניסתה לגרום לרון, נוויל והארי  לעקוב אחר לוחות הזמנים שקבעה עבורם, אבל למרות שנוויל מצא את השיטות שלה יעילות, הארי סירב מכל וכל. מלבד העובדה שיתרון שתים עשרה השנה הציב אותו מעל לכל שאר הכיתה, אף אחד מעולם לא הכשיל תלמיד שנה ראשונה, ובהינתן כמה מתלמידי הוגוורטס המבוגרים יותר, זה בהחלט אמר משהו. למעשה, הארי לא באמת חשב שזה אפשרי להיכשל עד השנה החמישית (והוא, למעשה, אפילו לא עשה את המבחנים של השנה השנייה והרביעית, אז הם לא יכולים להיות עד כדי כך חשובים). אין צורך לומר, שהרמיוני לא הייתה מוכנה לשמוע את כל אלה, אבל לא באמת היה מה שהיא יכלה לעשות כדי לגרום להארי ללמוד, אז היא דחקה ברון פי שתיים.

ועדיין, החברים שלו כל הזמן הכינו שיעורים ונראה שכולם בטירה לומדים למבחנים, ולכן הוא בילה הרבה יותר זמן משהיה רוצה בספרייה. באחר צהריים אחד כזה, הוא דפדף בחוסר מעש בדפי קווידיץ' בראי הדורות כששמע את רון קורא, "האגריד! מה אתה עושה בספרייה?"

"מחפש משהו לקרוא?" הציע הארי. "אני מתכוון, מה עוד הוא יכול לעשות כאן, להתחיל עם מדאם פינץ'?"

"רק מסתכל," אישר האגריד.

"אם אני מנחש נכון, אתה בדיוק הגעת ממדור הדרקונים," אמר הארי כלאחר יד. "ואפילו אל תתנו בי את המבט הזה, חברה! אני מבלה כאן יותר זמן משאני ישן; אני צריך משהו להעביר בו את הזמן!"

"אתה יכולת לנסות ללמוד," הציעה הרמיוני, אבל הארי התעלם ממנה.

"אתה לא במקרה בוחן גידול דרקון, נכון?" שאל הארי בתמימות.

"רגע, אין לך למעשה דרקון, נכון?" שאל נוויל בשקט. "כלומר, זה יכול להסביר למה אתה סוגר את כל החלונות שלך ומשאיר אש באח למרות העובדה שעכשיו אביב."

"איך אתה יודע את זה? לא הלכנו לראות אותו כבר כמה שבועות," ציין רון.

"טוב, אני עוזר לפרופסור ספראוט עם החממות ותמיד אני קופץ לומר שלום להאגריד כשאני שם. בפעם  האחרונה זה היה לפני ארבעה ימים, אז…" קולו של נוויל דעך. "אז יש לך?"

"אולי…" הודה האגריד.

"זה לא יצא מהחוק לפני איזה מאתיים שנה?" שאל הארי.

"טכנית…"

"זה מיישב את העניין," אמרה הרמיוני, מכניסה את ספריה לתיק. "אנחנו הולכים לראות את זה."

למרות שרון לא רצה במיוחד ללכת ולבהות בביצת תופת בתוך אח, הוא נרגש לעשות משהו שהוא לא ללמוד ואסף במהירות את הדברים של כולם.

"אני לא מאמינה… אני פשוט לא מאמינה…"  הרמיוני מלמלה כשהם הלכו אחרי הארי חזרה לטירה. "איך הוא יכול להיות כל כך בלתי אחראי? הוא גר בבקתת עץ קטנה בלי שום אמצעי לספק סביבה נאותה ובטוחה לתינוק דרקון, שלא לציין שהם בלתי חוקיים -"

"לאן אנחנו הולכים?" קטע אותה רון.

"לא יודע לגביך, אבל אני הולך לראות את פרופסור דמבלדור," אמר הארי.

"אתה הולך לספר לו על האגריד?" שאל נוויל. כשהארי הנהן, הוא המשיך, "אבל הוא לא יכנס לצרות?"

"ככל הנראה הוא כן," הודה הארי. "אבל דמבלדור תמיד היה טוב בלכסות על דברים שקורים בבית הספר ואני בטוח שהוא יוכל להגיע עם סיבה מושלמת לכך שיש לנו דרקון תינוק בין הידיים."

"אבל האגריד סומך עלינו!" מחה רון.

"נכון," הארי הנהן. "מצד שני, האגריד, עם כל כמה שאני אוהב אותו, כמעט לגמרי חסר כל היגיון בריא ואני חושב שכולנו יכולים להסכים שהדרקון צריך לעוף מפה. אנחנו ארבעה בני אחת עשרה; זה באמת לא יכול להיות על אחריותינו. הדבר הטוב ביותר לעשות במקרה הזה זה להעביר את זה לאחריות מבוגר שידאג לזה וזה אומר ללכת לפרופסור דמבלדור. סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים. וואו, ניחוש ראשון," הוא העיר כשמשמר הגרגויל על משרדו של המנהל קפץ הצידה.

"הארי?" פרופסור דמבלדור הרים את מבטו, מופתע, כשלמשרדו פלשו ארבעה תלמידי שנה ראשונה. "גברת גריינג'ר, אדון וויזלי, אדון לונגבוטום? מה אתם עושים פה?"

הארי שם לב שלמרות העובדה שהם מעולם לא דיברו בפרק הזמן הזה (בעיקר בגלל לתלמידי השנים הראשונות לא באמת הייתה סיבה לתקשר עם אלבוס דמבלדור החשוב הנצחי, אבל גם קצת בגלל שהוא לא היה לגמרי בטוח מה לומר לבן אדם, אפילו עכשיו, שבע שנים אחרי המוות. או חמש לפני, תלוי איך מסתכלים על זה), דמבלדור השתמש בשמו הפרטי. מעניין.

"אמ, ובכן, פרופסור דמבלדור, אדוני, הארי רצה לראות אם אתה יכול, ובכן, לעזור עם בעיה שיש לנו, או שגילינו, אמ -" הרמיוני הייתה לחלוטין מובכת לדבר למנהל של הוגוורטס וראש הקסמהדרין בפעם הראשונה.

הארי החליט לגאול אותה מייסוריה. "האגריד מצא ביצת דרקון ולא נראה שהוא מבין שזה לא חוקי או בטוח בשבילו לגדל אותה, במיוחד בבית הספר. אנחנו קיווינו, מאחר שאנחנו בני אחת עשרה ואתה מבוגר אחראי, שתדאג לזה."

דמבלדור הציץ עליו מעל למשקפי חצי הסהר שלו. "אתה בטוח לגבי זה?"

הארי עצר בעד הערה שנונה. הוא באמת העדיף שלא להתעסק עם האישיות הזו, אז הוא יצטרך לעשות מאמץ רציני לכבד. "כן אדוני."

"הבנתי. ובכן, אני מוכרח לשבח אותך על שהבאת את זה ישירות אלי. רוב התלמידים, עד כמה שהתרשמתי, נוטים לדאוג לדברים כאלה בעצמם, מה שיכול להסתיים רע.  חמש נקודות לגריפינדור לכל אחד מכם על חכמתכם שערבתם מורה."

ברגע שהם חזרו למסדרון, הארי נאנח. "אוי יופי, בקצב הזה לעולם לא נאבד את גביע הבתים."

"רוב האנשים לא רואים את זה כבעיה, הארי," אמרה לו הרמיוני, מבולבלת.

"אבל אני כן כי זה גביע ההתחנפויות, זוכרת?" כשהרמיוני נענעה בראשה, הארי המשיך, "אה, כן, לא היית שם. בכל אופן, אני מאמין שגביע הבתים הוא קונספירציית בית ספר לנסות לגדל כמה חיות מחמד למורים שהם יכולים ולעודד התנהגות כזו אצל כולם. סנייפ ואני עושים כל שביכולתינו, אבל אנחנו לא יכולים לאבד את גביע גריפינדור לגמרי בעצמנו!"

הרמיוני פשוט בהתה בו. "יש לך בעיות."

הבחינות היו, כמובן, קלות עד כדי גיחוך. פליטיק רצה שהם יגרמו לאננס לרקוד סטפס לאורך השולחן והוא גרם לו לרקוד לא רק לאורך השולחן אלא גם על הרצפה, על הקיר ועל התקרה. מקגונגל רצתה שהם יהפכו עכבר למאפרה ו(לאחר שהתלונן, כתמיד, כמה לא אנושי זה להפוך יצורים חיים לחפצים דוממים)שלו היה מכוסה יהלומים. סנייפ רצה שהם ירקחו שיקוי שכחה בלא הוראות והארי עשה זאת כשעיניו באמת ובתמים עצומות. שלא לציין את איך שעשה את הבחינות בכתב. בכנות, מבחני סוף שנה של שנה ראשונה פשוט לא נכתבו לבני עשרים ושלוש, לא משנה כמה מעט הם למעשה למדו בכיתה.

בלילה בו המבחנים הסתיימו, השלישייה ונוויל (הארי אף פעם לא אהב את הביטוי הרביעייה, זה תמיד הזכיר לו תזמורת משום מה) ישבו בחדר המועדון, נהנים מהעובדה שהמבחנים נגמרו.

ועדיין, מאורעות היו כפי שהיו, והארי נאלץ להרוס את השלום. "אז," אמר הארי בתמימות. "הצלקת שלי אומרת לי שפרופסור דמבלדור בלונדון עכשיו וקווירל מנצל את ההזדמנות כשהוא לא כאן לחפש את אבן החכמים."

"מה?" רון, שהיה מנומנם, התיישב, פתאום עירני.

"אבן החכמים? יש אבן חכמים בהוגוורטס?" שאלה הרמיוני, קולה גבוה מהרגיל.

"ובכן, כן. כלומר, מה עוד את חושבת שיש במסדרון בקומה השלישית שאנחנו מוזהרים שנמות שם מוות בכאבים?" שאל הארי רטורית.

"למה שמישהו יחביא משהו כמו זה בבית ספר מלא ילדים?" שאל נוויל בהיגיון.

הארי צחק. "זו חתיכת שאלה טובה. העובדות מוכיחות שהוא עשה זאת, בכל אופן, ואני מניח שהייתי צריך לציין את זה עוד קודם, אבל אני אלך אחר קווירל אשום דבר שאתם יכולים לעשות לא יעצור אותי, אז אני תוהה אם תעדיפו לבוא איתי או להישאר כאן ולקוות שלא אהרג."

עשרים דקות לאחר מכן, אחרי שהרמיוני ניסתה כל שביכולתה לשכנע אותו להישאר או לפחות לתת סיבה טובה יותר ללמה הוא הולך, ארבעתם פנו אל מחוץ לתמונה.

"לאן אתם הולכים?" דרש פרסי. "אתם לא יודעים שכבר אסור להסתובב בחוץ?"

הארי חייך בנימוס. "או, אני יודע. פשוט לא אכפת לי."

"אנחנו כל כך הולכים להיות מגורשים על זה," רטנה הרמיוני כשעשו את דרכם לעבר המסדרון בקומה השלישית.

"אנחנו לא," הארי לא הסכים איתה. "אנחנו בסך הכל שוברים חוק אחד קטן. זאת אומרת, אולי נמות, אבל הם לא יכולים לגרש אותנו בגלל שהם טיפשים מספיק כדי לחשוב שלשים פיתיון לקוסם אפל בבית ספר מלא ילדים זה רעיון טוב. בכנות."

_____________________

"מי זה שם?" אמר פיבס, מגיח מעבר לפינה. "אני יודע שאתה שם, אפילו שאני לא יכול לראות אותך. אתה רוח או שד או פספוס מתלמד? אני צריך לקרוא לפילץ', צריך, אם מישהו מסתובב פה בלתי נראה."

"אהלן פיבס," הארי אמר בבהירות, מסיר מעליו את גלימת ההיעלמות אבל משאיר אותה לכסות את האחרים.

"פוטי?" שאל פיבס. "מה אתה עושה?"

"גורם למהומה," אמר הארי. "אני מסכן את עצמי ועוד שלושה תלמידים אחרים כל ידי התגנבות למסדרון בקומה השלישית. זה מספיק בלתי אחראי בשבילך כדי לתת לנו להמשיך הלאה?"

פיבס שקל זאת. "זה המסדרון שדמבלדור אמר שאם תלכו לידו, תמותו?"

"כן," הארי אישר.

"טוב, בסדר," הסכים פיבס. "השנוז בידינו!" קרא לפני שהתרחק.

"איה…" אמר הארי, משפשף את אפו. "אל תעזו לצחוק."

כשהם הגיעו לדלת בקומה השלישית, היא כבר הייתה פתוחה. הארי הופתע, הם עזבו שעה או יותר מוקדם יותר מהפעם הקודמת, כמה מוקדם קווירל עזב? שיהיה.

"עכשיו חברה, אל תיבהלו או משהו, אבל יש כלב ענק עם שלושה ראשים בפנים," אמר הארי בעליזות.

"יש…יש מה?" שאל רון, מבוהל.

"אה, אל תדאג," אמר הארי. " הוא נרדם כשהוא שומע מוזיקה והבאתי איתי את החליל שהאגריד הביא לי."

הארי נכנס לחדר,  חבריו משתרכים מאחוריו בחוסר רצון. הוא ניגן בחליל וצפה קודם בנוויל, אז רון ולבסוף הרמיוני קופצים דרך דלת הסתרים. ואז הוא, עדיין מנגן, קפץ בעצמו, תוהה בחוסר מעש איך לכל הרוחות הם יצאו אחר כך. אה נכון, זו לא הייתה הבעיה שלו, אלא של רון והרמיוני.

כשנחת, הוא גילה שנוויל כבר נפטר ממלכודת השטן. הארי הניח שטוב שיש איתם הפעם גאון בתורת הצמחים. אחרי הכל, זה שצמח מנסה להרוג אותך היה די מביך.

הם עברו לחדר הבא ומצאו מאות מפתחות מעופפים וכמה מטאטאים ישנים. "כן, אני אהיה עם זה," אמר הארי, לקח את הנימבוס 2000 מכיסו וביטל את הכיווץ שלו.

"אתה לוקח את זה לכל מקום?" שאלה אותו הרמיוני בספקנות.

"כן," הארי הנהן.

"בנים…" היא מלמלה, נותנת בו מבט נגעל.

הארי המריא, ושתי דקות לאחר מכן הוא תפס את המפתח ונחת. הוא הכניס אותו לחור המנעול והתעלם לחלוטין מהשתיקה המעריצה מאחוריו. אז הוא היה, ככל הנראה, השחקן הטוב ביותר בכל בריטניה. הוא היה אחרי שנים של אימונים, לא הכל היה כישרון טבעי (לא שהם ידעו את זה).

ואז הם הגיעו ללוח השחמט. הארי נאנח. הוא שנא שחמט. הוא גם היה גרוע בזה להפליא, כנראה יותר גרוע מרון בן האחת-עשרה, אז באמת לא היה מה לעשות מלבד לשבת ולחכות שהמשחק יסתיים. כשזה קרה ורון שוב שכב מחוץ על הרצפה (ברצינות, זה כאילו רון היה מזוכיסט או משהו כזה), הרמיוני, נוויל והארי מיהרו לחדר הסמוך, מנסים לא לחשוב יותר מדי על הדם שנשפך מראשו של רון. .

הוא היה בסדר קודם, הוא יהיה בסדר עכשיו, ניסה הארי להרגיע את עצמו. זה לא היה מאוד מנחם.

הם עברו בחדר עם הטרול מחוסר ההכרה והמשיכו לחידת השיקויים של סנייפ. שלושתם קראו את החידה של סנייפ (למרות, באמת, האם זה לא היה הגיוני שסנייפ פשוט יגיד לפרופסור דמבלדור איזה בקבוק זה ואז לא ייתן לאף אחד אחר שום רמז?) והרמיוני התחילה ללכת במעלה ובמורד המעבר, מקישה על בקבוקים וממלמלת לעצמה. הארי שמח כששם לב שהוא הבין איזה בקבוק זה איזה, שלוש דקות תמימות לפני שהרמיוני עשתה זאת. זה באמת השתלם לפעמים להיות עם נקודת פתיחה של תריסר שנים יותר כשמתעסקים עם מישהי מבריקה כמו הרמיוני.

"אז, אממ… ככה. אולי יהיה מספיק בשביל שניים מאיתנו כדי להתמודד מול קווירל, אבל בהחלט לא לשלושתנו. אני נכנס, כמובן, ואני מנחש שלא תאפשרו לי היכנס לבד, אז אני מציע אבן, נייר ומספריים."

אחרי ניסיון להסביר לנוויל איך לשחק, הרמיוני בחרה במספריים ונוויל (שלא ממש תפס את העניין) בחר אבן. הרמיוני, שחשבה על זה יותר מדי כרגיל, החליטה שנוויל לא יבחר אבן פעמיים ברציפות ולכן בחרה שוב מספריים. לרוע המזל, נוויל אכן בחר להמשיך עם האבן והיא נשלחה חזרה כדי להתמודד עם רון ודמבלדור.

"למרות שניצחתי, הרמיוני מקבלת את העסקה הטובה יותר," רטן נוויל.

"הו תתעודד, זה יהיה כיף," אמר הארי לנוויל, ושפך חצי מהבקבוק לידיו.

"כיף? כיף? התמודדות מול מורה מרושע, זה מה שאתה נהנה ממנו?"

"כן," הארי הנהן.

"הרמיוני צודקת, יש לך בעיות."

הארי קרן לפני שרוקן את שאר הבקבוק.

הייתה לי השראה כללית היום.

הפרק הקודם		הפרק הבא