רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 7: האמת על פרנק ואליס לונגבוטום – חלק א'

"תנו לי לעבור", אמרה מירטל, אפילו שהיא לא ממש הייתה צריכה. כמובן שכולם היו מסכימים מיד – אף אחד לא אוהב שרוחות רפאים עוברות דרכו.

"את מחזיקה משהו?" שאלה ג'יני והתבוננה במירטל לאחר שזו שלפה מקפלי גלימתה השקופה.

סימני שאלה צצו בפניהם של הסובבים.

"א-" התחיל הארי לגמגם אך מירטל השתיקה אותו.

"אני יודעת מה אתה חושב!" היא שילחה בו מבט חודר, "וכן, רוחות רפאים כן יכולות להחזיק דברים, כרוח, אני יכולה לבחור עם העצם שנוגע בי יעבור דרכי, או שיהיה גשמי מבחינתי. בגלל שאנחנו נמצאים בין שתי העולמות אנו בוחרים בכל רגע נתון אם העצם שנוגע או פוגע בנו שייך למימד שאנו נמצאים בו, או לאו."

"אני ידעתי את זה", אמר רון באיפוק, "עם כל הדברים האלו שפיבס השליך עלינו... הארי, באמת".

"שקרן" אמרה הרמיוני בחצי חיוך

"אולי תתנו לי לסיים?" מירטל העירה בעצבנות, "יש לי דברים יותר טובים לעשות, אתם יודעים".

"כן, כן, בסדר", הרגיע אותה הארי ונרתע לאחור מהחפץ שנדחף אל ידיו.

"קח", אמרה מירטל.

הארי הביט בזעזוע בחפץ שאחז בידיו.

"מה זה, הארי?" שאלה הרמיוני והרכינה את ראשה כדי להשיג מבט יותר טוב בחפץ.

"זה נראה כמו מראה", העירה ג'יני שעמדה על קצות אצבעותיה, "נכון, הארי?"

"מאיפה השגת את זה?" הארי התעלם מן השאר ופנה בנמרצות אל מירטל, "הוא נתן לך את זה?"

"כן, האיש עם הברדס, אתה אף פעם לא מקשיב לי?" היא קראה.

"אתה יודע מה זה?" רון הביט ישירות אל הארי בבלבול.

"זהו?" הארי המשיך להתעלם מחבריו, "זאת ההודעה?"

"זה לא מספיק?" אמרה מירטל בקולה האופייני, "הוא לא היה ידידותי במיוחד".

"לא הייתי קורא לזה בדיוק 'הודעה'", העיר רון בציניות. הרמיוני שילחה בו מבט משתיק.

"אפשר לראות את זה?" הוא הוסיף, קרא להארי ונמתח כדי להגיע לחפץ.

"אז אני אלך עכשיו..." הודיעה מירטל באיטיות ונופפה בידה, "ביי, הארי".

"מה את מתכננת לעשות עכשיו?" שאלה ג'יני בחביבות, למרות שלא חיבבה את יתר תשומת הלב שמירטל הקדישה להארי.

"או, את יודעת, יש לי משימות משלי..." הפטירה בהתנשאות ויצאה לדרכה.

זמן רב אחרי שמירטל הלכה, הארי עדיין החזיק את החפץ חזק בידיו, בוהה בו בעיניים חלולות. הזכרונות עדיין היו טריים במוחו והחפץ רק עירער אותו יותר.

"זה החצי השני..." מילמל לבסוף, והקפיץ את רון והרמיוני. הוא לא סיפר להם מעולם על מתנתו של סיריוס.

"על מה אתה מדבר, הארי?" דרשה הרמיוני לדעת.

"זה החצי של סיריוס", הוא אמר בעייפות והניח את החפץ על השידה, "הוא רצה לדבר איתי ככה, זה לא היה עליו כשהוא..."

הארי נשבר, זה היה יותר מדי.

"אז איך זה כאן?" שאל רון, "מי הביא אותו?"

הארי ניגש אל מזוודתו ושלף את המראה שלו, הוא הסיר את עטיפתה והביט בשברים שנשארו מהמתנה שקיבל מסריוס, כאשר בשנה החמישית ללימודיו זרק את המראה בחוזקה לתוך הארגז שלו, והיא נשברה. זה היה מעט אחרי שסנדקו נרצח. הרי הביט במראה שהביאה לו מירטל, ושוב בשברים.עדיין לא ניתן היה לטעות, הן היו זהות.

השלושה ישבו והביטו דקות ארוכות במראות. אף אחד לא העז לבטא את מחשבותיו.

"למה היא הביאה את זה?" קרא הארי בקול חנוק, הוא לא שכח איך חשב, לרגע אחד, שיוכל שוב לדבר עם סיריוס, אך כעת  התבדה. סיריוס לא אחז במראה השנייה וכעת הארי החזיק בשתיהן. לא נותר לו אלא להצטער שלא פתח את החבילה אז, כשרק עברה לרשותו. הוא היה צריך לבטוח יותר בסיריוס, כפי שהוא בטח בו.

"אני מניחה שאלך עכשיו, כבר מאוחר מאוד", אמרה הרמיוני ויצאה מהחדר.

הארי רק עצם את עיניו לרגע ובלי משים לב כבר היה בוקר.

הדלת נפתחה בחדות.

"אתה יודע שאחרי פרד וג'ורג', להסיר את כישופי הנעילה שלך זה דבר פעוט..." אמרה הגברת וויזלי, "במקומך הייתי מנצלת את זמני לעשיית דברים יותר שימושיים".

"ידעתי שהייתי צריך לתת להרמיוני לעשות את זה..." סינן רון מבין שיניו.

השניים התעתקו אל הקומה התחתונה והשאירו את הגברת וויזלי למעלה. הארי המשיך את דרכו למטה דרך המדרגות, לאחר שהתעתק בטעות קומה אחת מעל. "או... הגעת סוף סוף, מה עיכב אותך?" רון, הרמיוני וג'יני היו כבר ישובים מסביב לשולחן עם צלחותיהם.  רון קרא בעיון את הנביא היומי.

"תראו מה זה", הוא קרא והצביע על הכתבה בעמוד הראשון, "עד שהגענו לגיל שבו סוף סוף מותר לנו לעשות קסמים מחוץ לכותלי הוגוורטס, אז לכולם מותר!"

"תסתכל על הצד החיובי", אמר הארי שרפרף על הכתבה, "לפחות עכשיו לא נצטרך לעשות רשיון להתעתקות..."

"כן, גם זה משהו", נאנח רון ושיחק במזלגו, נזכר בכאב איך השאיר מאחור חצי גבה בטסט ההתעתקות. המקום עדיין מעקצץ לו מדי פעם.

"אני חושבת שזה מאוד חשוב", אמרה הרמיוני, "עכשיו כשוול..כשוולדמורט מסתובב חופשי". היא גמגמה ובלעה את רוקה.

"הנה, אני רוצה שתקחו את זה בדרככם אל אוגוסטה ונכדה, משפחה מסכנה שכמותם", הגברת וויזלי נכנסה אל החדר והושיטה לרון חבילה ענקית, עמוסה בכל טוב. הארי הבחין בשרווליו של סוודר המציץ החוצה.

"אמא! עכשיו אמצע הקיץ!" קרא רון שהבחין גם הוא בשולי הסוודר המשתרבבים.

"פשוט טרגדיה, מה שקרה שם..." היא המשיכה את סיפורה, "הם למדו כמה מחזורים מתחתי ומתחת ארתור, ממש התחלחלתי כששמעתי מה קרה להם. אבל הילאים באותה תקופה היו מאוד פופולאריים והיה ביקוש רב מצד התלמידים להתקבל למשרה זו".

הגברת וויזלי מחתה את דמעתה וזירזה את הנערים לסיים את ארוחתם. "קדימה, קדימה, אתם לא רוצים לאחר, הגברת לונגבוטום היא לא אישה סובלנית, תצטרכו להשתמש במפתח מעבר. קינגסלי כבר סידר זאת, מאחר ואינכם יכולים להשתמש באותן דרכי מעבר- קל מאוד לעקוב אחרי דברים מהסוג הזה לאורך זמן".

הרמיוני הניפה את שרביטה ושלושת הצלחות התרוקנו, נוקו למשעי והוחזרו לארון הכלים.

"תודה, חמודה", אמרה הגברת וויזלי, "התוכנית היא שתלונו שם במשך שבועיים ואז משם תוכלו להמשיך לאן שתרצו".

"אאוץ', אימא", אמר רון לאחר שהיא כמעט חנקה אותו בחיבוק אוהב.

"זה לא בשליטתי", התייפחה הגברת וויזלי, "אני יודעת שאתם כבר גדולים והכל ושהתמודדתם עם סכנות הרבה יותר גדולות מכפי גילכם, אך זאת הפעם האחרונה שאני אראה אתכם בזמן הקרוב, ולא תוכלו לשלוח ינשופים, כי הם קלים ליירוט..."

היא תפסה את שני הנותרים וחיבקה גם אותם.

"אני יודעת שאין לי זכות להגיד לכם מה לעשות, אבל בבקשה היו זהירים", היא מחתה את דמעותיה ומשכה באפה.

"בסדר", אמר הארי, נבוך.

דלת הבית נפתחה ודרכה נכנס האדון וויזלי.

"הגיע הזמן שתלכו", אמרה הגברת וויזלי, "ארתור הגיע".

האדון וויזלי הפגין הרבה יותר איפוק מאשר אישתו. "שמור על עצמך בן", הוא מסר לרון, "הארי, הרמיוני..."

האדון וויזלי כחכח בגרונו ולחץ את ידיהם.

"אם כך, אז אני משער שזו פרידה", הוא הוסיף, "מפתח המעבר מחכה לכם בחוץ, הוא בצורת עציץ".

"קחו איתכם את הכריכים האלו, לכל צרה שלא תהיה", מסרה לידיהם הגברת וויזלי חבילות נוספות.

הארי ניצל את הרגע. כשכולם היו עסוקים בריבים על מי יקח איזה כריך, תפס בידה של ג'ני והוביל אותה בדממה לחדר צדדי.

"כבר אמרתי לך את זה לפני כמה חודשים", התחיל לגמגם.

"אל תוסיף עוד", אמרה ג'יני וחיבקה את הארי, הפחד היה ניכר בעיניה שאולי לא תראה אותו שוב.

הארי לא רצה ללכת, הוא רצה להישאר שם לנצח ולא להרפות, הוא נשק לראשה ואמר: "אני חייב ללכת".

"ביי..." היא אמרה בקול מתמשך ועקבה אחריו החוצה.

השלושה התמקמו סביב העציץ המוזר והחזיקו ידיים, ידה המנופפת לשלום של ג'יני הייתה הדבר האחרון שהארי ראה לפני שהרגיש משיכה בקורקבנו ומצא את עצמו בסחרחורת מתמשכת.

"שלום לכם", נוויל כבר חיכה להם שם כשהופיעו. כולם עמדו על רגליהם מלבד הארי שנאחז בדשא. הוא מעולם לא אהב מפתחות מעבר.

"היי, נוויל", אמר רון, "מה, זה הבית שלך?"

"לא..." אמר נוויל ועזר להארי לקום, "לא, זה היה מסוכן מדי למקם אותו בבית שלי".

"זה רחוק?" שאלה הרמיוני וסוככה על פניה מפני השמש המסנוורת.

"לא בדיוק", אמר נוויל והצביע, "זה קצת יות-"

הארבעה השתתקו והתבוננו בדמות לא מוכרת החולפת על פניהם, ניכר היה שהיא כלל לא הבחינה בהם.

"וינגארדיום לביוסה!" קרא רון וכל החבילות ריחפו באוויר עוקבות אחר שרביטו. "מה? זה כבד!" ענה בתגובה למבט המרוגז שהרמיוני תקעה בו.

"אנחנו לא רוצים שום תשומת לב אלינו!" סיננה מבעד לשפתיה.

"לא, זה בסדר", אמר נוויל, "זו סביבה של קוסמים, ובאזור הזה כמעט אף אחד לא גר".

"אז לפחות תנמיך אותן", היא אמרה לו.

"עדיף שנתקדם", אמר נוויל והוביל את הקבוצה במעלה השביל.

"אני מקווה שהוא יודע לאן הוא הולך, כי לי אין מושג קלוש איפה אנחנו נמצאים", סינן רון, לאחר מספר דקות של צעידה ארוכה ומפותלת.

"זהו, אנחנו כאן", הכריז נוויל, "הנה הבית שלי".

הבית שניצב מולם היה עתיק יומין ומפואר למדי. הוא היה מרשים בגודלו ובמראהו.

בפתח הבית חיכתה אישה מעוררת יראה. היא הייתה עדיין בגלימת הלילה שלה, אך לא היה מקום לטעות, זו הייתה סבתו של נוויל.

"הגעתם!" היא אמרה בקול מוזר, "נוויל כל כך חיכה לכם".

נוויל הסמיק והשפיל את מבטו.

"שלום, גברת לונגבוטום", אמרה הרמיוני באותו חיוך מנומס להפליא, שתמיד הצליח להמיס כל מורה שעמד מולה.

"תודה, חמודה", אמרה הגברת לונגבוטום והזמינה אותם להיכנס.

"רון, אתה יכול כבר להוריד אותן", הוסיפה הרמיוני, "רון, רון!" צעקה.

"אה?", רון בהה בגברת לונגבוטום ארוכות, וכלל לא שם לב שהשאיר את החבילות מרחפות באויר.

הוא הוביל את כל החבילות לקדימה, עד שנחתו היישר לתוך זרועותיו, "אימא ביקשה למסור לכם את זאת".

הגברת לונגבוטום לקחה את החבילה והניחה אותה על הדלפק.

"נוויל, היכן הנימוסים שלך?" היא הוסיפה, "אתה לא מראה לחבריך את הבית?"

"אה, אתם רוצים לראות את הבית?" נוויל הסמיק, וניכר היה שהוא נבוך מהסיטואציה.

"סיור יהיה נחמד", גם הארי חש באי-נוחות מסוימת, ורצה להתרחק ככל האפשר מהסבתא. כעת הבין למה נוויל פחד ממנה כל כך.

"הייתי רוצה להראות לכם קודם את החממה שלי", אמר נוויל, "אם זה מעניין אתכם", הוסיף בהיסוס.

"כמובן", עודדה אותו הרמיוני.

"אה, באמת?" התפלא נוויל, "טוב, בואו אחריי".

הוא הוביל אותם אל חצר הבית והציג בגאווה את מבנה הזכוכית הקטן.

"כאן יש –" הארי שמע את נוויל ממלמל סדרה של שמות ארוכים ומסובכים שלא הצליח להבין . "גידלתי אותם לגמרי לבד!" נוויל אמר בגאווה, "רציתי להראות אותם לפרופסור ספראוט, אבל אני מניח שגם אתם שמעתם שבית הספר נסגר".

"כן", אמרה הרמיוני בעצב.

נוויל הוביל את החבורה ברחבי החממה הקטנה, תוך מתן הסברים נלהבים על סגולותיו של כל צמח וצמח.

"זה מאוד מרשים, נוויל", אמר הארי.

"תודה", ענה נוויל, מוחמא. הם חזרו לרחבת הבית ומשם המשיכו לתחנה הבאה.

"זהו חדר הספרייה", נוויל הכניס אותם לחדר מרשים ומלא עד אפס מקום בספרים עבי כרס.

קריאת תדהמה נפלטה מפיה של הרמיוני, "אפשר?" היא שאלה. עינייה נצצו באושר.

"אנחנו יכולים להשאיר אותה כאן", אמר רון בצחוק, "היא אפילו לא תשים לב שנצא".

"אני לא יודע בקשר לזה..." נוויל התייחס לעניין ברצינות.

"לא סיפרת לנו אף פעם שאתה גר בבית כזה גדול", אמר רון וטפח על שכמו של נוויל.

"אתם יודעים, זה לא משהו מיוחד", אמר נוויל, "הו, הנה טרבור הבן!"

"הבן?" שאל הארי בפליאה.

"כן, הקטן כאן נולד לא מזמן", סיפר נוויל ואסף לידיו את הצפרדע הקטנה שמיהרה להימלט מהמקום.

"ומה החדר הזה?" שאל הארי.

"אה", אמר נוויל ונשך את שפתיו, טרבור הבן הצליח להימלט, "זה החדר הישן של אבא שלי".

"אני מצטערת", אמרה הרמיוני.

"לא זה בסדר, באמת", אמר נוויל בקול חנוק, "פשוט, מחר...מחר יהיה יום הנישואים שלהם..."

הארי הצטער ששאל, הנושא ללא ספק הכאיב לנוויל.

"בואו, אני אראה לכם את החדר שלי", אמר נוויל בקצרה. הארי שמח על שינוי הנושא.

"אה, אני מצטער על זה", הוא העיר, החדר היה מבולגן למדי, "אל תדאגו, אני אסדר את זה".

נוויל ניסה לבצע כישוף סדר מהיר, אך הניסיון, כמובן, נכשל. הוא תקע את עיניו ברצפה בבושת פנים, מנסה להסתיר את הסומק שעלה בלחייו.

"אל תדאג, נוויל", אמרה הרמיוני בעדינות. היא ידעה שאם תבצע את הכישוף בעצמה נוויל יהיה מאוכזב אף יותר, "זה בסדר".

הארי זיהה בפינה תמונה של הוריו של נוויל, לפני הטרגדיה, מחייכים אל הבאים.

נוויל התיישב על מיטתו וארגן כיסאות לשאר, "סבתא שלי מתייחסת אלי הרבה יותר טוב. אחרי שקרה מה שקרה, היא הייתה מזועזעת".

"כולנו היינו", אמר רון.

"כן", אמר נוויל בשקט, "תרצו להתכבד, אולי?"

"הבאנו לך מתנה, ליום ההולדת", אמרה הרמיוני והגישה לו חבילה קטנה מצופה זהב, בדיוק כמו האריזה שבה הגישו להארי את מתנתו שלו.

"היי, תודה", אמר נוויל ופתח את האריזה בהתלהבות, בפנים נחה לו אריזה של דשן, מזן מיוחד. "איך השגתם כזה?"

הארי לא התעמק בשיחה, הוא התבונן מסביב, ולפתע צדה את עינו תמונה שהייתה מונחת על הספרייה. זו הייתה תמונה שכבר ראה בעבר, מודי הראה לו אותה. התמונה של מסדר עוף החול המקורי.

נוויל קם כדי להניח את המתנה בקופסה מהודרת ששלף מאחת המגירות. ככל הנראה, בקופסה זו נהג לאחסן את כל מתנותיו.

הארי התבונן ממקום מושבו והבחין בעטיפות דרובלים ריקות שמילאו את הקופסה, בנוסף לספרון ושתי ערכות שחמט.

היה רגע של שתיקה.

"סבתא שלי לא יודעת שאני שומר אותן", אמר נוויל בשקט, "אבל אימא שלי הביאה אותן".

"יש בתוך הדשן ברכה", ניסתה הרמיוני לעודד את רוחו והצביעה אל עבר המתנה, "צריך רק לחשוף את זה".

"אה...אפרציום ?" שאל נוויל.

"לא", "רביליו".

נוויל הצביע בשרביטו על הקופסא עם המתנות ועטיפות המסטיקים שלו, וקרא "רביליו". כמו שהארי חשב, מתוך הדשן ריחף פתק קטן עם ברכה ליום הולדתו של נוויל. האחרון הסתכל על הרמיוני וחייך חיוך של תודה, ואז קרה דבר מוזר כאשר נוויל התקרב אל הקופסא.

"מוזר, אף פעם לא הבחנתי בכך בעבר!", אמר נוויל בפתאומיות, וקפא על מקומו, "תראו מה התרחש אחרי הלחש!".

כל הארבעה בהו בעטיפות בתדהמה. מולם, על הנייר הפשוט, החלו להופיע אותיות ומילים, רק מחכות שיום יבוא ומישהו יגלה את סודן.

הפרק הקודם		הפרק הבא