החותם המשולש

ג'וני זכר את אמה אומרת משהו על זה שיש מפלצות ביער. זה לא עצר בעדו מלברוח לשם בכל מקרה.

הוא הרגיש את הבטן שלו מתהפכת בכאב בזמן שהוא פילס את דרכו בין העצים. הוא אפילו לא ידע למה הוא מרגיש כל כך גרוע. עד לפני שבוע הוא אפילו לא ידע שאלים קיימים, למה פתאום אכפת לו כל כך מזה שהוא לא חצוי?

אולי בגלל שהם גרמו לו לחשוב שהוא משהו שהוא לא. או אולי בגלל המבטים שהוא קיבל משאר החניכים כשדמטר ונמסיס נעלמו. הוא שנא להיות במרכז תשומת הלב.

בסופו של דבר הוא התיישב מתחת לשני עצים גבוהים וקבר את הפנים בברכיים. לאף אחד לא אכפת מזה שהוא ברח, אחרת כבר היו באים אחריו. לא אכפת להם ממנו, כי הוא בסך הכל בן תמותה מוזר שלא חשוב לאף אחד.

פעם נוספת הוא תהה לעצמו למה כל כך אכפת לו מזה שהוא לא חצוי.

ג'וני הושיט יד ונגע בדשא בעדינות. דמטר, הא? מעניין מה הוא יכול לעשות עם הכוחות של דמטר, אלת הצמחים… זה נשמע מטופש.

הוא עדיין עומד לישון עם לוקאס בביתן הרמס? או שאולי הוא ישן בכלל בביתן של דמטר או נמסיס? אבל איזה מהם? או, מה שכנראה נכון, הם בכלל לא רוצים אותו יותר במחנה והוא לא ישן בשום מקום.

נו, טוב. זה לא שהוא מאשים אותם. בטח לוקאס ישמח לשמוע שהם עוזבים סוף סוף.

ואם כבר מדברים על החמור…

"ג'וני?"

ג'וני הרים את ראשו ופגש בעיניים הכחולות של לוקאס. הוא הביט מאחורי כתפו של חברו, אבל לא היה שם אף אחד. ג'וני לא ידע למה הוא קיווה למצוא שם את אמה.

"מזל טוב," מלמל ג'וני באומללות. "אנחנו חוזרים הביתה."

"באמצע הלילה?" לוקאס נשמע מזועזע. "אתה מטורף?"

ג'וני לא יכל שלא לגחך. לפחות לוקאס מתייחס אליו כמו תמיד, ולא חושב שהוא מוזר או משהו.

הוא צפה בחברו כשהוא התיישב לצידו של ג'וני. לוקאס אף פעם לא אהב לשבת על הרצפה, או על האדמה. הוא זז בחוסר נוחות לפני שהצליח להתמקם ונעץ את עיניו הכהות בג'וני. "זה באמת מפריע לך כל כך?"

ג'וני משך בכתפיו. הוא ידע שזה מטומטם, ולכן העדיף לא לענות.

"אם הייתי במקומך," המשיך לוקאס, "היה מפריע לי יותר העובדה שהביכו אותי בפומבי. ולא שחבורה של מטורפים הם לא ההורים שלי."

ג'וני דחף אותו את המרפק. "איך אתה עדיין חי עם כל הזלזול הזה?" הוא שאל בצחוק.

לוקאס הוציא לו לשון, וכמעט נפל הצידה כשג'וני דחף אותו בחוזקה. לוקאס צחק וניקה לכלוך בלתי נראה מכתפו.

"לך לא אכפת מי ההורה האלוהי שלך?" שאל ג'וני בשקט.

החיוך נמחק מפניו של לוקאס. הוא נשאר שקט במשך זמן כל כך ארוך, שג'וני כבר היה בטוח שהוא לא עומד לענות, אבל אז הוא פתח את הפה. "אני יודע כבר מי ההורה האלוהי שלי."

ג'וני פער את עיניו. "מה? איך? מתי?"

לוקאס משך בכתפיו, אבל נראה שהוא לא ממש רוצה לדבר על זה. "אני יודע כבר הרבה זמן. אמא שלי סיפרה לי."

ג'וני עשה את החישוב בראשו. אם לוקאס הגיע לבית היתומים כששניהם היו בני שמונה… זה יוצא שבע שנים לפחות שבהן לוקאס ידע. שבע שנים לפחות שבהן לוקאס הסתיר ממנו את זה.

"ידעת כל הזמן הזה שאתה חצוי? למה כל כך רצית ללכת מפה?"

עיניו של לוקאס קדרו. "אני לא רוצה את החיים האלו. אני לא רוצה שיאכלו אותי מפלצות, או שאלים מטורפים ירדפו אחרי, או שחצויים אחרים ינסו להרוג אותי. גם אתה לא רוצה את החיים האלו."

ג'וני לא ענה. ככה החיים של לוקאס נראו לפני שהוא הגיע לבית היתומים? זאת הסיבה שהוא מעולם לא הסכים לדבר על העבר שלו?

"למה אתה מספר לי עכשיו?" שאל ג'וני בסוף.

"בשביל שתבין שאתה לא מפסיד כלום בזה שאתה לא חצוי," נשף לוקאס בכעס. "הם כולם שם במחנה משחקים את עצמם צדיקים. כאילו שזה נהדר להיות חצוי. הם בסך הכל בובות של האלים."

אבל איך לוקאס יודע כל כך הרבה על האלים? הוא היה רק בן שמונה כשהוא הגיע לבית היתומים, וג'וני היה שם לב אם מפלצת הייתה מנסה להרוג אותו. הסיפור שלו פשוט לא היה הגיוני.

"אז מי ההורה שלך?" שאל ג'וני לבסוף.

לוקאס העיף בו מבט חד כל כך, שג'וני הצטער על ששאל. "מה זה משנה? זה לא משפיע על מי שאני. זה לא צריך להשפיע על מי שאני."

"זה אומר שלא תספר לי?"

לוקאס לא ענה. הוא הפנה את מבטו, פניו עדיין קודרות וקרות, ואז קם מהאדמה והושיט את ידו אל ג'וני. "בוא. כדאי שנחזור למחנה לפני שההרפיות יאכלו אותנו."

•••

לוקאס השאיר את ג'וני בבית הגדול, ואז מיהר לחזור לביתן הרמס בתקווה לא להיתקל בדרך בהרפיה אוכלת אדם.

זה היה המקום שבו ג'וני ישן מעתה והלאה, מסתבר. הבית הגדול. לפחות עד שידעו מה לעשות איתו. או עד שהוא ולוקאס ילכו משם. כנראה האופציה השניה תקרה קודם.

הפריע לו שלוקאס לא ישן איתו הלילה. הפריע לו אפילו יותר לדעת שהוא חולק את הבית הזה עם אל שיכור, איש סוס, וחבורה של טומנוסים. הוא היה היחיד בבית הזה שלא היה בחלקו חיה. לפחות עד שהוא יעצבן את מר ד' ויהפוך לדולפין.

"צר לי שלא יצא לנו לדבר קודם," אמר כירון, שעד אז סידר את החדר שהם שכנו בו בשביל שיתאים לשינה. להפתעתו של ג'וני באמת נשמע מתנצל.

ג'וני משך בכתפיו. הוא לא הבין איך הפגישה בניהם הייתה משנה משהו.

"אתה רוצה שנדבר עכשיו?" שאל הקנטאור.

ג'וני שקל לרגע לשאול את כירון על השיחה שלו עם לוקאס. כירון נראה חכם, כאילו הוא יכיר את כל החצויים בעולם. יכול להיות שהוא מכיר גם את לוקאס? לוקאס באמת זיהה אותו בארוחת הערב הראשונה שלהם במחנה…

ג'וני היה צריך לתת לעצמו סטירה מנטלית בשביל לא לשאול. זה לא יהיה נחמד מצידו, ללכת ככה מאחורי הגב של לוקאס. אם לוקאס לא מוכן לדבר עדיין, אז ג'וני לא ילחץ. ואם הוא לא יהיה מוכן לדבר אף פעם…

נו טוב, הם בכל מקרה עומדים לחזור לחיים הרגילים שלהם מחר.

"אני עייף," אמר ג'וני במקום.

כירון הנהן בהבנה ופנה לצאת מהחדר, אבל השתהה בכניסה. "תקרא לי אם תצטרך משהו?"

ג'וני הבטיח לו, וכירון יצא וסגר מאחוריו את הדלת. ג'וני נשאר עכשיו לגמרי לבד.

הוא שאל את עצמו למה כירון מנסה להיות כל כך נחמד אליו. הוא לא היה אמור מעולם להגיע למחנה הזה - דמטר ונמסיס אמרו בעצמן שאסור היה להכניס אותו פנימה. למה כירון - או אפילו מר ד' - עדיין לא גירשו אותו החוצה?

הוא גם שאל את עצמו איך הוא יצליח לישון הלילה בחדר לבדו. הוא מעולם לא עשה את זה. מאז שהוא זוכר את עצמו היו לו שותפים לחדר, ובמיוחד לוקאס. הוא לא היה רגיל לשקט הזה.

הוא עצם את עיניו וניסה להתעלם מתחושת הבדידות שאחזה בו. מחר הוא יחזור לבית היתומים. זה לא משנה כמה מרי תכעס עליהם, או איך היא תעניש אותם על זה שהם נעלמו. הוא יחזור הביתה.

ופעם נוספת מחשבותיו של ג'וני נדדו אל אותו ילד מסתורי שנעלם ביום שג'וני הגיע. אדמונד. מעניין איך הוא מת. מעניין אם גם הוא רצה לחזור הביתה לפני שהוא מצא את סופו.

מעניין איך קורה מצב שילד נעלם ונמחק מעל פני האדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא