ממשיכים הלאה...

"אמממ, למישהו יש רעיון כלשהו? אני פתוח להצעות." מלמל הארי מזווית פיו.
נכון, הם היו שלושה קוסמים חזקים אבל מול עדר שלם של קנטאורים, זה ממש לא הספיק.
"אני חושב שיש לי רעיון." אמר רון
"אז למה אתה מחכה?" שאל הארי. הרמיוני קפאה במקומה, חיוורת.
"שתקו שם!" צעק ביין בקולו המהדהד.
"אוקי, בספירה שלי, תרוצו." לחש רון. "1...2...3.. רוצו!"
הם הסתובבו לאחור במהירות והתחילו לרוץ כמו מטורפים. אפילו הרמיוני שהייתה חיוורת כמו רוח רפאים, רצה במהירות.
"זאת התוכנית שלך?!" התנשף הארי תוך כדי ריצה.
"טוב, לך היה רעיון יותר טוב?!" השיב רון בכעס.
ההליכה למעמקי היער קודם לכן, דמתה להם כשעות. אך עכשיו, כשהם נסים על נפשם, הריצה החוצה למדשאות ארכה דקות ספורות.

הארי ידע שהם לא יוכלו להתעתק משטח הוגוורטס, מה שאמר שייאלצו לרוץ עד להוגסמיד.
הם שמעו את קולות הדהירה של הקנטאורים מאחוריהם. מתקרבים יותר ויותר.

מותנו של הארי כבר כאב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא התכוון לעצור, ואף הגביר את קצב.
הם יצאו סוף-סוף מהיער האסור אל אור השמש, עברו את עמודי האבן הגבוהים, שלראשם חזירי בר מכונפים והמשיכו לרוץ עד לכפר הוגסמיד.
הם עצרו רק כשהגיעו לפתח החנות "הוקוס מוקוס של האחים וויזלי".


רון נשכב על המדרכה, הארי בקושי נשם והרמיוני מיששה את מותנה הכואב.
"כשנמצא את טדי ונחזור הביתה," התנשף רון. "תזכירו לי להתחיל להתאמן."
"נשתדל" ענה הארי, מנגב את אגלי הזיעה ממצחו.
"טוב, מה עם הציור, הארי?" אמרה הרמיוני, מנסה להחזיר אותם למציאות. "לא אמרת שאתה חושב שזה המקום בו טדי הרגיש בבית?"
"חכי רגע, הרמיוני. אני בקושי עומד ואת חושבת על," רון השתעל ברעש. "להמשיך?"
"נו, קדימה, פדלאה" צחקה הרמיוני והושיטה את ידה לעזור לו לקום.
"טוב מן הסתם, טדי צייר את הבית שלנו, בלונדון."נאנח הארי בשקט. "מה כבר יש לו לעשות בבית שלנו?"
הם החזיקו ידיים והתעתקו לרחוב נוקשייר.
הם התקדמו לעבר הבית ושמעו רעשים חזקים של שבירה והזזת רהיטים. הארי שכח את הכאב מהריצה הקודמת והתחיל לרוץ לעבר ביתו.
"מה, לא הספיק לך?" צעק אחריו רון.
"בוא כבר!"  צעק הארי.
הם עמדו ליד הדלת. הרעשים השתתקו.
"הארי! אתה פה?!" קולו החלש של טדי שאל מאחורי הדלת. הארי שמע קול סטירה. הוא צעק "אלוהומורה" והדלת נפרצה. הארי ראה את טדי קשור לכיסא, ואת ניל מעליו. לונה לא הייתה שם.
ניל הספיק לחייך לעברו והוא התעתק משם עם טדי.
"אוף, היינו כל כך קרובים!" התעצבנה הרמיוני.

כשנכנסו עמוק יותר לתוך הבית הרמיוני פלטה צווחה קטנה והצמידה את ידה לפיה.

רון פלט קללה.
הדירה הקטנה של הארי נראתה כאילו עברה בה סופת הוריקן. הרהיטים היו הפוכים, חלקם קרועים. המנורות היו מנופצות וחלק מהטפטים על הקירות קולפו. הספרים היו זרוקים על הרצפה, קרועים ומקומטים. הארי מיהר אל חדר העבודה שלו. בחדר הייתה כספת גדולה, שלמזלו - לא נפרצה. אבל תכולת מגירותיו – מאמרים לעבודה, טפסים, מכתבים – הייתה שפוכה על הרצפה באי-סדר.
הארי התחיל לבדוק אם כל המסמכים שלו נמצאים. הוא שמע את רון והרמיוני עולים במדרגות בעקבותיו וכשהם הגיעו, הם ראו את הארי על הרצפה, מחפש בפראות את חפציו.
"הארי," היססה הרמיוני "חסר משהו?"
לאחר בדיקה מעמיקה בחדרו, הוא מצא שניל אכן לקח משהו: את קורות חייו של הארי, כמה מסמכים על טדי ואת המסמכים על ניל.
הארי נראה מודאג אבל רון נראה משועשע במקצת. "מה ניל כבר יכול לעשות עם התיק שלו, קורות החיים שלך וכמה דברים על טדי, להכין אוריגאמי?" גיחך רון.
הארי צנח על כיסאו השבור ופתח את המגירות של שולחנו – אחת, אחת.
בראשונה היו כמה תמונות שלו עם ג'יני, וגם כמה עם הרמיוני ורון. בשנייה היו כמה ציורים של טדי. באחרונה, הם ראו שלוש מעטפות שניל, כנראה, פתח בעבורו.
למיטב זכרונו של הארי, הוא לא קרא את המכתבים הללו עדיין.
הוא הוציא אותם בעדינות מתוך המעטפות וקרא את הראשון, שהיה ממשרד הקסמים, בקול:

אדון פוטר היקר,

לפי הבחנתנו, החסרת מעבודתך למשך יומיים, בלי מכתב ובלי עקבות.
עלינו לציין שזהו חוסר אחריות מובהק וכי אתה נמצא כעת על תנאי.
כיוצא מכך, נאלצנו לנקוט באמצעים הבאים: אתה מתחייב להגיע לעבודתך בעוד
יומיים ולא, תצטרך להגיע לדיון בנוגע להמשך הקריירה שלך במשרד הקסמים.
אם לא תופיע בדיון הנ"ל, ניאלץ לפטר אותך מיידית, ואיננו רוצים להגיע למצב הזה.

על כן, אנו מצפים לראותך בקרוב בעבודה!

בברכה,

אדווין לוקורפוס, שר הקסמים.



"אני מניח שגם אנחנו קיבלנו כאלה," קימט רון את מצחו.
"אנחנו לא חוזרים, נכון?" נאנחה הרמיוני.
"ברור שלא!" אמר הארי בתקיפות. "לא אכפת לי אם יפטרו אותי. טדי לפני הכל!"

הוא פתח מכתב נוסף והקריא גם אותו:

הארי,

אני כותב לך כי אני נואש.
כל המשרד חושב שקרה לך משהו. גם רון והרמיוני נעדרים. שלחו צוות הילאים לחפש אתכם. אני ממש דואג, הארי.
אני לא מסתדר עם כל הניירת וכולם במשרד צועקים כל היום. אני בלחץ טוטאלי. בבקשה תמהר. אנחנו זקוקים לך ולרון.

אוון.

"איזה מסכן, הוא נואש לנו הארי," גיחך רון.
הארי זרק בזעם את המכתב והמשיך למעטפה הבאה. היא הייתה מג'יני:

רון והרמיוני היקרים, (הארי הניח שהיא עוד לא סלחה לו(

העניינים בבית לא טובים. גברת טונקס מסתגרת בביתה ולא מסכימה לצאת. היא לא מדברת עם אף אחד. אנחנו חוששים שאולי קרה לה משהו.
הבית כולו בדיכאון.
בנוסף לכל זה, ויקטואר לא מרגישה טוב. היא מאוד חולה בזמן האחרון, נאלצנו אתמול לקחת אותה לקדוש מנגו.
פלר כל היום בוכה, וזה מתחיל ממש לעצבן. ביל מנסה לנחם אותה אבל הוא לא מצליח.
אמא לא הסכימה שאני אשלח את המכתב הזה אבל אני חייבת.

נ.ב -
רון, קיבלנו מכתב בשבילך ממשרד הקסמים אבל לא פתחנו אותו.

אני מקווה שהכל בסדר אצלכם ושקיבלתם את המכתב הזה.

אוהבת,

ג'יני.

הארי הרים את מבטו מהמכתב ושלח מבטים לחבריו ההמומים. לאחר כדקה של דומייה, לקח הארי את תיק הפאייטים – המאוד שימושי – של הרמיוני והכניס לתוכו את המכתב מג'יני.


לבסוף נטל את המכתב האחרון. הוא בדק ממי הוא, ואז קפא במקומו.

זה היה מכתב מניל.

סורי שלקח לי הרבה זמן- המורות שלי נתנו לי פול שיעורי בית+ עבודות הגשה ומבחנים+מבדקים! זה היה חודש נוראי...

אבל, הצלחתי (בסופו של דבר)

תגיבו-תגיבו-תגיבו!!

באותה הזדמנות, רציתי להודות לרותם- שעזרה לי מאוד מאוד

ולקרן, שהייתה איתי ותמכה בי...

נ.ב- תגיבו!

הפרק הקודם