סוורוס סנייפ והקונדסאים - הסיפור האמיתי

בחצות-הסוף

11:53

סוורוס חצה את המסדרון ושעט מטה במדרגות לעבר חדר המועדון בדרכו לחדרי הבנות, אבל ברגע שהחל לרוץ במעלה המדרגות המובילות לחדרי הבנות, איבדו רגליו אחיזה והוא החליק מטה אל הקרקע המרופדת.
בלב הולם, התרומם והביט מעלה. המדרגות שינו את צורתם למגלשה תלולה.
שיט! הוא בן ולא בת! איך פוטר מתכוון לעלות את זה? או אולי יותר נכון לשאול: איך פוטר התכוון לעלות את זה?
הוא שלף שרביט והדבר הראשון שעלה בראשו היה: קסם הנעצים!
בלי להתמהמה, הפנה את שרביטו לעבר תחתית נעליו ואמר את הלחש. כעת הוא היה יכול להיעזר בקוצי הפלדה הקסומים שצמחו בן רגע מתוך הסוליות. ידיו אחזו בקירות ונעליו ננעצו באבן ואז נשלפו והתקדמו, עד שלבסוף הגיע, מתנשף ומתנשם, למסדרון של הבנות.
 

 11:56

החיפוש החל.
לאורם הזהוב של הלפידים הוא בחן את השמות על הפפיונים הורודים שעיטרו את הדלתות.
איפה את, לילי אוונס? התחנן במוחו, תוך שהוא מעביר את מבטו על פפיון ורוד במיוחד על-גבי דלת מספר שלושים ושש, ואז הוא שמע לחשוש. הוא קפא על מקומו, אוזניו כרויות.
"אני אומר לך, אל תעשה שום תנועות מיותרות עם היד!"
"כן, שלא תהרוג אותה בטעות..."
זה בקע בדיוק מאחוריו, בדלת המקבילה לזו שעל ידה ניצב. שלושה דמויות מעומעמות נראו מבעד לדלת הפתוחה לרווחה. זה הם.
הוא לא חשב הרבה כשהרים את שרביטו ולחש: "שתק!" אך למזלו הרע בדיוק באותו הרגע החליט פטיגרו להתכופף כדי לגרד ברגלו, והקללה חלפה מעל ראשו בשריקה.
מבט אחד מבוהל ושני מבטים מופתעים הופנו לעברו במהירות.
"או לא!" פלט מישהו.
שתי קללות נשלחו לעברו בן רגע, הוא התכופף באחת, תוך לחישה קצרה של אקספליארמוס. לא היה לו מושג במי פגע, אבל שרביט הועף באוויר ונחת איפשהו בנקישה.
נשמעה לחישה של פטיגרו. "שיט! השרביט שלי!"
הם נעלמו לתוך החדר, ואז פוטר דיבר מעבר לקיר בשקט:
"אתה מקים רעש, סנייפ. לא כדאי שיגלו אותנו בשעה הזו במגורים של הבנות."
סוורוס לא ענה, במקום, התקדם בשרביט שלוף לעבר הדלת הפתוחה.

11:59

הוא עמד צמוד לקיר, כל כך סמוך לדלת עד שיכל לחוש את משב הרוח העדין שבקע ממנה. הוא לא צריך להלחם בהם. רק להשהות אותם. שתי דקות, רק שתי דקות...
"אולי פשוט תלך." הציע פוטר בלחישה, קיר חוצץ ביניהם.
קללה מכשילה שרקה ממש צמוד לאוזנו, מפספסת אותו. הוא שרבב את קצה שרביטו לתוך החדר ומלמל את לחש הבלבול. נשמע קול ניפוץ, והוא התכווץ במקומו. הקללה כנראה פגעה באחת השמשות.
"אתה עושה רעש, סנייפ." לחישה בהולה של בלק.
הוא שמע את פוטר מהסה את השניים האחרים ואז מדבר. "שמע, סנייפ. זה פשוט לא שווה את זה. לעצור אותנו- לא תצליח; אנחנו שלושה ואתה אחד. עוד רעש קטן עולים עלינו. אתה נמצא במגדל גריפינדור, אתה בן במגורים של הבנות, ואמצע הלילה עכשיו. אם תופסים אותך, אתה מסולק."
סוורוס השעין את ראשו על הקיר. חזו עלה וירד בהתנשמות וצווארו היה לח מזיעה. הוא ילך? אולי כן? אסור לו לאפשר מצב בו יסלקו אותו. אבל לילי, והקללה שלו, והספר... אז אולי בכל אופן לא? הוא ישהה אותם רק עוד דקה. דקה זה לא הרבה.
"אני מזהיר אותך: אתה תסתבך. תחזור חזרה. זה לא שווה לך."
הוא יחזור? לא יחזור? לא. הוא לא יחזור.
השעון המשיך לזוז, נותרו פחות משלושים שניות עד חצות.
נכון שלא הייתה לו תוכנית, אבל במצבים כאלו אין צורך בתכנונים מראש, וגם אין זמן רב לבצע אותם.
הוא ספר עד שלוש וזינק לתוך החדר, אבל לפני שהספיק לשלוח קללות לעברם, קפץ עליו פטיגרו נטול השרביט והפיל אותו לקרקע.
הוא נאבק, אבל פטיגרו היה קטן ומהיר, היה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בקצב ההיאבקות שלו. הוא ניסה לשלוח קללות לעברו, אבל לא הצליח לתפוס את הזוית הנכונה.
"ג'יימס!" היה זה בלק. "חצות!"
"לא!" התנשם סוורוס. איכשהו, במאמץ עליון, הצליח לנעוץ את שרביטו בגבו של פטיגרו, וללחוש: "פטריפיקוס טוטאלוס!"
הוא הדף את פטיגרו הנוקשה מעליו, והביט מעלה. פוטר עמד, שרביטו השלוף מכוון כבר לעבר אוונס.
"לא! אימפדימנטה!" קרן האור שנורתה משרביטו פספסה את פוטר במילימיטר. הוא נופף שוב ושלח קרן אור נוספת. פוטר הועף אחורנית בעוצמה, פגע בארון שמאחוריו ונזל לרצפה, אבל מאוחר מדי; הילה ורדרדה הקיפה את דמותה של אוונס והיא חייכה בשנתה.
"ג'יימס..." מלמלה.
זהו. הוא איבד אותה לנצח. "לא!" נפלטה צעקה מפיו. "זאת הקללה שלי!"
הייתה תזוזה באחת או שתיים מהמיטות סביבם, ופוטר התרומם באיטיות ממקומו, לוחש בבהלה: "סתום את הפה, סנייפ!"
סוורוס התרומם לרגליו. "אתה לא תגיד לי לסתום את הפה!"
נשמעו רעשים מהמסדרון.
הוא היה כל כך שבור שלא היה איכפת לו, הוא אפילו לא שם לב כשבלק ופוטר נעלמו תחת גלימה קסומה, או כשהם שיחררו את פטיגרו מהקללה שהטיל עליו והורו לו לברוח, או כשפטיגרו נהפך לעכברוש ונעלם דרך הדלת הפתוחה. הוא רק ראה את לילי אוונס, מחייכת בשנתה, מאוהבת בג'יימס פוטר. הוא רק ראה את הבגידה שלו בה, את זה שהוא בעצמו המציא את הקללה, את זה שאיבד אותה לנצח.
בכל מאה השנים האחרונות בהוגוורטס לא היה תלמיד שנתפס על כל כך הרבה עברות חמורות במכה אחת; הם תפסו אותו לבד, תלמיד סלית'רין במגדל של גריפינדור, במגורים של הבנות, הרבה אחרי השעה בה אסור לצאת מן החדרים, ובנוסף, זגוגית חלון שבורה.
כך שהוא מצא את עצמו מושעה לשארית השנה השביעית שלו, בלי ספר השיקויים, בידיעה שאוונס ופוטר יחד, ובבית עם אב שלא יכל לסבול.

☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ -  ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻- ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ -  ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻- ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ - ☺ - ☻ -

הפרק הקודם