All the Young Dudes

הירח המלא הבא עבר כמו הראשון. הפעם הזאב בבירור נהיה חסר מנוחה, כי רמוס התעורר עם כמה שריטות עמוקות.

"הן מתרפאות מהר עם קצת חומר חיטוי," הוא ייעץ למדאם פומפרי, שדאגה לו בבוקר.

"ומהר יותר עם קסם," היא חייכה, בנפנוף שרביטה. החתכים נסגרו כמעט מיד. 

רמוס בהה, נדהם. "אתה יכולה להיפטר גם מהצלקות?" הוא שאל בלהיטות. 

היא הנידה בראשה בעצב. "לא, רמוס, לא מאלה, אני מצטערת."

"זה בסדר." הוא נאנח, מתלבש לבית הספר. הפעם הוא הביא בגדים להחלפה והשאיר אותם במנהרה מחוץ לצריף כדי לא לחזור בבוקר למגדל הפעם. הוא יפגוש את הילדים האחרים בשיעור הראשון, וייתן להם לתהות איפה הוא היה.

"אתה לא חייב ללכת היום לבית הספר," אמרה מדאם פומפרי. "לא אם אתה עייף מדי. אני יכולה לכתוב לך פתק."

"אני רוצה ללכת," הוא ענה. "זה לא כזה נורא, באמת."

פומפרי הסתכלה עליו בעיניים רציניות. "לא כזה נורא לבינתיים. אני חוששת שהשינויים אולי יתחילו לגבות ממך מחיר ככל שתגדל."

"זה אומר שטיפלת בילדים כמוני?" הוא רצה לשאול כבר המון זמן, אבל לא היה בטוח איך.

"לא, יקירי, אתה תלמיד הוגוורטס הראשון שאני מכירה ש…"

"ננשך?"

"שננשך," היא הסכימה בתודה. "אבל אני מבטיחה שאני יודעת מה אני עושה. קראתי המון על הנושא."

"את מתכוונת שיש ספרים? על אנשים כמוני?"

"טוב, כן," היא נשמעה מופתעת. היא התיישבה על המיטה כשהוא סיים להתלבש. "תוכל לשאול אחד מהם, אם תרצה?"

הוא חשב על זה, ואז נענע בראשו.

***

השיעור הראשון שלהם היה שינויי צורה, אבל מקגונגל לא נתנה לו ריתוק על זה שלא הכין שיעורי בית - היא בבירור החליטה להקל עליו יותר באיזור הירח המלא. אבל היא כן הכריחה אותו להבטיח שיכין אותם לשיעור הבא, והוא הסכים, מקווה שהוא נשמע כנה. ג'יימס, סיריוס ופיטר בילו חצי מהשיעור בלנסות למשוך את תשומת ליבו. אבל הוא התעלם מהם עד שמקגונגל איימה להפריד את ארבעתם.

כשהלכו במסדרון בדרכם ללחשים, רמוס ידע שלא היה לאן לברוח. זו היתה הליכה של חמש דקות.

"אז? איפה היית?!" פלט סיריוס, הולך משמאלו.

"שום מקום," הוא ענה, מנסה למהר.

"נו, קדימה," ג'יימס הפציר בו, מתחיל ללכת מימינו. "ספר לנו! זה היה אותו המקום שהלכת אליו בחודש שעבר?"

"אולי."

"היית בריתוק שוב?" פיטר שאל, מתקשה להישאר בקצב. 

רמוס קילל את עצמו על כך שלא חשב על זה - ריתוק היה יכול להיות הכיסוי המושלם. "לא."

"אז איפה- "

"תיזהר, חצוי דם!"

רמוס היה עסוק מדי בלהתחמק משאלות בשביל להסתכל לאן הוא הולך, ונתקל בסנייפ, שהגיע ממעבר לפינה וחסם את דרכו. הוא ניסה לדחוף אותו עם כתפיו בכוח. "תיזהר בעצמך, סניוולוס."

סנייפ לא זז, ודחף אותו בחזרה, מולסיבר מופיע משמאלו, מתנשא באיום מעל הילדים הקטנים יותר. "אני יודע שאתם פרצתם למעונות שלנו בלילה ההוא," הוא סינן. "כולכם."

"כן? תוכיח." ג'יימס גיחך, משלב את זרועותיו.

שפתיו של סנייפ התעקלו. "אני לא יכול, עדיין. אבל אני אוכיח. אני אחזיר לכם בקרוב, אני מבטיח."

"אנחנו משקשקים מפחד," סיריוס ענה, נשען על הקיר כאילו היה משועמם. "עכשיו, תוכל לזוז?"

"הרעיון שלך, נכון, בלק?" סנייפ משך את המילים. "או שלך, פוטר? זה חייב להיות אחד משניכם. לפטיגרו אין את האומץ, וללופין היקר שלנו כאן בבירור את השכל…"

רמוס קמץ את אגרופיו. הוא יכל לראות את ידו של סנייפ על השרביט שלו - סוורוס כנראה ידע כל מיני סוגים של קללות. ג'יימס לימד את רמוס אחת או שתיים, אבל הוא היה יותר מדי עיוור מזעם כדי לזכור אחת מהן עכשיו.

"תמשיכו בדרככם, נעריי," קול גבוה נשמע פתאום במסדרון. זה היה פרופסור פליטיק, שיצא מהכיתה שלו כדי לבדוק על מה העיכוב. "סוורוס, אתה תוקע את המסדרונות, וארבעתכם אמורים להיות בשיעור שלי עכשיו. בואו."

רמוס הרגיש נסער ועצבני לשאר שיעור לחשים, שבדרך כלל היה השיעור האהוב עליו. הוא כלל יותר עבודה מעשית עם השרביט שלו מאשר קריאה או כתיבה, ובדרך כלל הוא הצליח יותר אפילו מג'יימס וסיריוס. היה לו קשה להירגע, והוא ירה את הכריות שלו מסביב לכיתה כמו קליעים, במקום להניע אותן בזהירות דרך החישוקים שפליטיק תלה מהתקרה.

הם עבדו על לחש הרחפה כבר כמה שבועות, ופיטר היה היחיד שעדיין התקשה. לדעתו של רמוס, הבעיה של פיטר היה מחסור בדמיון. ג'יימס וסיריוס היו מלאי ביטחון עצמי; והוא כבר הבין שביטחון עצמי היה כל מה שצריך כדי להצליח ברוב הלחשים הפשוטים. רמוס באופן כללי היה מסוגל להצליח בכל משימה אם היא נראתה פשוטה מספיק. מצד שני, פיטר דאג לגבי כל דבר. הוא קרא שוב ושוב את ספרי הלימוד, מנסה להעתיק את התרשימים המסובכים, במקום פשוט להעתיק את מה שפליטיק הראה להם.

"אני מצפה מכולכם להיות מסוגלים להרחיף את הספר הזה עד סוף השבוע," פליטיק אמר בסוף השיעור. הספר היה ענקי, בערך חצי מהגודל של הפרופסור הקטנטן, ונראה שגבר מבוגר יתקשה להרים אותו. "אז תגיעו מוכנים למבדק קצר של היכולות שלכם."

פיטר נאנק בזמן שהם אספו את הדברים שלהם והתכוננו לעזוב.

רמוס הצליח להירגע עד ארוחת הצהריים, אבל עדיין התקשה בשליטה בקסם שלו גם אחרי הצהריים, ושמח שנשארו להם רק שיעורי תורת הצמחים ותולדות הקסם. הוא תהה אם זה היה המזג שלו - שתמיד היה חם - או הירח המלא. הוא תמיד היה מלא באנרגיה אחרי שינוי, אפילו לפני שידע שהוא יכול לעשות קסם. עכשיו השרביט שלו רטט ביד שלו. הוא ניסה 'לומוס' מהיר בתא שירותים בין השיעורים, וכמעט עיוור את עצמו.

אולי הספר שמדאם פומפרי ציינה יוכל לגלות לו עוד על זה, אבל עכשיו הוא כבר לעולם לא יידע. אולי יש עוד ספרים בספרייה, אבל הוא לא בדק. הוא ידע את המילה, ויוכל לאיית אותה אם הוא יתרכז מאוד. אבל הוא לא העיז. רמוס חי בפחד שאם הוא יכתוב את המילה, או יגיד אותה בקול, איכשהו כולם יגלו את הסוד שלו. והיה עדיף פשוט לשמור דברים כאלה לעצמו.

***

יום חמישי, 7.10.1971

היה עוד יותר חשוב לשמור לעצמו את הסודות שלו עכשיו, כי היתה על רמוס השגחה עכשיו. מצד מקגונגל, שעדיין הרימה גבה כשהיא ראתה שהוא לא כותב סיכומים, מצד מדאם פומפרי, שתמיד ניסתה לגרום לו לעצור במרפאה לבדיקה זריזה, ומצד סנייפ, שעדיין היה זועם על כך שלא הצליח לברר איך תקרית האבקה המגרדת קרתה. רמוס אולי היה יכול לסבול את כל זה, אילולא היה אדם רביעי שצפה בו.

זה שעקב אחריו היה הרבה יותר מתוחכם, הרבה פחות ישיר במעקב שלו, אבל בכל זאת מורגש. סיריוס. בהתחלה רמוס חשב שהילד השני היה פשוט רועש - חלק מהמאפיינים שהוא חלק עם ג'יימס. הם היו חייבים לדעת הכל על כולם. הם סיפרו לרמוס ופיטר בלי הפסקה על עניינים של אחרים - אבא של זה וזה לא התקבל לעבודה במשרד לפני שנים, ובגלל זה יש לו את הלכלוך הזה על הכתף; דודה-רבא של מירנדה ת'ראפ נחקרה פעם על שימוש לא חוקי בשיקוי אהבה, ועכשיו אף אחד במשפחת ת'ראפ לא שתה תה; פרופסור סלגהורן ידע על אומנויות האופל הרבה יותר ממה שהוא גילה, ומועדון הסלאג-סלבז היה ידוע לשמצה בקוסמים האפלים בעלי השפעה שיצאו ממנו.

כמובן, הם לא ידעו על רמוס כלום, ובהתחלה הוא הניח שזו היתה הסיבה שסיריוס צפה בו ככה. אבל הוא אף פעם לא שאל שאלות ישירות, ואם הוא הסתקרן לגבי המשפחה של לופין או הילדות שלו, זה היה עניין אישי שג'יימס לא חלק. ג'יימס צפה באנשים רק לעיתים נדירות, רמוס הבחין בכך - הוא העדיף שאנשים יצפו בו.

אף אחד אחר לא הבין, למרבה המזל. סיריוס היה חשאי מהבחינה הזו. רק מדי פעם רמוס הצליח לתפוס אותו צופה בו בתשומת לב עם העיניים הכחולות העמוקות האלה. אפילו לא היתה לו את הבושה להסיר ממנו את מבטו כשנתפס - רק לרכך את הבהייה שלו לחיוך ידידותי, שרמוס הרגיש מחויב להחזיר לו.

ביום חמישי הזה הם סיימו את שיעורי הבית שלהם בחדר המועדון של גריפינדור - טוב, ג'יימס סיים את שיעורי הבית של רמוס, כשסיים את שלו. הוא הציע לעשות את זה בתמורה לכך שרמוס לימד אותו את לחש ה'אובסופקייט', ולמרות הגאווה שלו רמוס הסכים. הוא ממש לא רצה עוד ריתוק עם מקגונגל, וג'יימס היה טוב בחיקוי כתב יד של אחרים.

סיריוס סיים את החיבור שלו, וכבר כתב שבעה סנטימטרים נוספים על השימושים של זבובים בשיקויי שינוי צורה - בצירוף תרשימים. היו ספרים פרוסים על כל השולחן שהם תפסו לעצמם, וגם קסתות דיו וגלילי קלף. פיטר ניסה להרחיף תפוח ולקלוע אותו לתוך פח במרחק מטר בערך מהם. עד כה הוא הצליח להרים אותו לאוויר, אבל אז הוא התנדנד ונפל בחזרה שוב.

מותש, פיטר העביר את אצבעותיו בשיערו ובדק בספר שלו.

"אתה תקלוט את זה, פיט," ג'יימס מלמל, לא מרים את מבטו מהחיבור של רמוס. "אל תוותר."

"אני מנסה," פיטר יילל. "אני בטוח שאני לא עושה את התנועה נכון… הספר אומר להשתמש ב'תנועה חלקה ומעוקלת', אבל אני לא בטוח…" הוא נופף בידו באוויר.

רמוס הניד בראשו. "זה לא ככה," הוא אמר בבוטות. "זה כמו האות S על הצד. תראה." הוא ביצע את הלחש, מרים את התפוח באוויר ומעיף אותו לתוך הפח בקלות.

"האות S, אתה בטוח?" פיטר עיקם את פניו. הוא כיוון את שרביטו לכדור נייר מקומט שהיה על השולחן. "ווינגרדיום לביוסה!" הוא קרא, מנופף את ידו באותה צורה כמו לופין. הנייר התרומם, קצת רועד, ואז עף בצורה פחות מרשימה לתוך הפח, פוגע בצד שלו ואז נוחת לתחתית, ליד התפוח. פיטר פער עיניים ובהה. "עשיתי את זה!" הוא התנשף. "צורת S, למה לא פשוט אמרו את זה בספר?!"

"כל הכבוד, פיט," ג'יימס אמר, מרים את מבטו ומחייך. הוא הסיר את המשקפיים שלו ושיפשף את עיניו. "אתה צריך להיות מורה, רמוס."

לופין נחר בבוז, מסתכל הצידה בביישנות. 

ג'יימס המשיך, "אני תכף מסיים עם זה, אני רק צריך לבדוק משהו - אתה יכול להעביר לי את תיאוריית הקסם?"

רמוס הרגיש צמרמורת במורד עמוד השדרה שלו. מנסה לא להיכנס לפאניקה, הוא הסתכל על ערימת הספרים שג'יימס הצביע עליה. אחד מהם בטוח היה על שיקויים - היתה קדרה על הכריכה. ולגבי השאר לא היה לו מושג. נראה לו כאילו האותיות הזהובות והכסופות על הכריכות התחלפו וזזו. היה יותר טוב פשוט להרים אחד, אפילו אם זה היה האחד הלא נכון? הוא הסתכל על ג'יימס נואשות, שקרא שוב את מה שכתב. פיטר היה עסוק בלהרחיף עוד כדורי נייר ולא שם לב לרמוס. הוא הסתכל למטה שוב, נושך את שפתו.

סיריוס כיחכח בגרונו בשקט ונשען על השולחן. הוא הצביע באצבע המורה שלו על אחד הספרים, בלי להסתכל על רמוס. זה היה ספר גדול עטוף בעור שחור שרמוס זיהה במעורפל.

"תודה," ג'יימס אמר, בהיסח הדעת, חוזר לעבודתו. סיריוס המשיך כאילו כלום לא קרה. רמוס הרגיש את לחייו מתלהטות.

הפרק הקודם		הפרק הבא