בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

זכרתי במהלך כל הריצה עכשיו תחת השמש הקופחת של שינויי האקלים למרבה האירוניה את כל מה שאפולו החדש אמר, שלאלים באמת לא אכפת מהילדים שלהם, ואת מה שמגנוס צ'ייס אמר,(קרוב משפחה שלי? רק עצם המחשבה על זה עשתה לי כאב ראש רציני) כי יש להם אולי אלפי ילדים, ואולי כי האלים שמוקים. כמעט צחקתי לזכרונות הקריאה האלה, כמעט. באמת המשכתי לרוץ בבהלה, והתנחמתי בזה שזאת הסיבה שאתנה או האדס או מי שזה לא היו לא הראו את פניהם אפילו גם עכשיו, עם המפלצת יובל. ' טקטיקת חירום, טקטיקת חירום! ' חשבתי לעצמי בלב עכשיו. ' טקטיקת חירום ' היה לרוץ בבעתה לרוב לחדר המורים. יובל לא העיזה אפילו לצאת מהארון לפני הבית ספר כחנונית, כנראה כי היה לה מוניטין אמיתי. כלומר, לשפד אותי. הלב שלי הלם לי בגרון למחשבה על זה. טוב, אז או…לברוח מבית הספר למרות השומר. ברחתי בסוף מבית הספר כשאני לא מסתכלתי על השומר - עוד טקטיקת חירום, כמו שקראתי לזה, כדי שהוא לא יזהה את פניי אחר כך. יובל נעצרה בכניסה משום מה. נעצרתי גם מסוחררת כולי כשאני תוהה למה במעורפל ובכאב ראש מהשמש. טוב, אז אולי אני לא בת אפולו. ילדי אפולו אמורים להיות שזופים טבעית ולא לחטוף כוויות שמש. שתיתי בצל מהבקבוק הענק שלי. שמחתי כל כך על החוכמה שלי לשים אותו במקרר. ברור שכשהייתי קטנה יותר, והעזתי להתגאות בזה, יובל מיד אמרה שהיא שמה את שלה במקפיא, ולא במקרר, אבל זה נראה כל כך מאולץ, שלא ממש האמנתי לה. גם לא ראיתי שום בקבוק כזה.

עכשיו הבנתי כמה זה נכון שהיא מפלצת. הריח שלי כבת אתנה כנראה טעים במיוחד. ואמא שלי היא ההגנת ה ' גייב המסריח ' שלי. כמו שקראתי לזה. החרם הזה גרם לי תמיד להתגונן על עצמי. אפילו בלב. אז…אבא שלי…אמיץ, כי הוא התחתן איתה? לא העזתי אפילו לחשוב על זה. זה היה כל כך אכזרי. כדי להגן עליי? אבל למה הייתי כל כך חשובה? יובל לא הופיעה בסוף מולי. ידעתי שהיא מצפה שהיא תראה אותי בבית הספר שוב למחרת. אבל אני נדרתי עכשיו נדר בלב. האלים אמיתיים. אני לא צריכה יותר לחזור לכאן. הלכתי. תפסתי אוטובוס לעיר הקרובה. קניתי שם ציוד טיולים בכרטיס האשראי לנוער שלי. ואז אוכל ומטען מיוחד לפלאפון ועוד דברים ניידים כאלה. אחר כך צעקתי לשמיים. "אתנה! אם את אמיתית, תראי את עצמך אליי! היום התמודדתי מול המפלצת הראשונה שלי! תעשי את זה, אם יש לך אומץ!" צעקתי לשמיים עם דמעות של כעס וידיים קמוצות לאגרופים. ידעתי שגם להתגרות לאלים זה מעשה מטופש. אבל תמיד הייתי יוצאת דופן בהחלטות שלי. הלכתי לישון באוהל החדש שלי בכעס כמו חתולה כועסת. להפתעתי חלמתי על ינשוף לבן שהתרוצץ מולי. "אמא," אמרתי לו בחלום, אבל הוא הסתכל עליי לרגע. 

הרגשתי מגוחכת מזה שדיברתי לינשוך, והתחלתי שוב לבכות. אבל אז הינשוף הפך לאישה נאה. נרתעתי. האישה לבשה לבן, ונראתה כל כך, כל כך גאה ואוהבת אותי. זה מיד גרם לי לעמוד. תמיד נרתעתי מרגש האהבה. "ג'ויי אהובה שלי. אין לך מושג כמה - " אתנה התחילה להגיד, אבל אני מיד קטעתי אותה. "את גאה בי? אוהבת אותי? כן, כן, בואי נדלג על החלק הזה שבו את מתרצת ארבע עשר וחצי שנים של העדרות ותגלי לי כבר מה לעזעזל את עושה פה כבר!" צעקתי. האישה אפילו לא העזה להראות נפגעת למעני אפילו. להפך. היא נתנה לי את הינשוף שקודם הסתכל עליי. הוא היה חמוד, אבל לא הייתי במצב רוח לחמידות כרגע. משכתי באף כשהוא הסתכל עליי במבט התמים שלו. "אז את חושבת שאני אתנה?" האלה שאלה אותי ברוך עדיין וליטפה את ראשי. "אולי זה הגיוני. עד לא מזמן, במחנות החצויים, אפילו לא היו מודעים לקיומי." קפאתי למילים שלה. "אז את…אלה…זוטרה." לחשתי. "בגלל זה לא באת אליי." האלה הנהנה. "נעים להכיר אותך סוף סוף. אני מתנצלת. את צודקת. אני היא מטיס." "מי זאת?" שאלתי, אולי בחוצפה, אבל הייתי בדמדומים של כעס והלם מוחלט מכך שכל המחשבות שלי על כך שהאלים באמת גם אמיתיים גם במציאות המטופשת והמיותרת שלי גם עדיין.

היא התיישבה לידי עם הינשוף. הינשוף הקטן והגור עבר בינתיים להתרוצץ בינינו, אם כי, מהניסיון שלי עם אלים, כמו שפרסי נהג לומר, ידעתי שזה בטח בכלל לא ינשוף, אלא איזה חצויי מסכן שאמא שלי הפכה אותו אליו. ריחמתי עליו בכל מאודי. "אמא של אתנה." מטיס אמרה. "זאוס בלע אותי, ואז אתנה יצאה מתוך שנינו." רשמתי לעצמי למחוק מעצמי את המידע הזה איך שגיליתי אותו עכשיו. מטיס צחקה למראה ההבעה שלי, כנראה. "כן. אני מניחה שזה לא משהו שנעים לדעת." היא הודתה. "אתן…אתן…כל כך דומות." לחשתי. האלה ליטפה את שיערי, שהיה חלק בדיוק כמו שה. אף פעם לא ישבתי עם מישהו שכל כך דומה לי במראה שלי, ושכל כך אוהב אותי, ובכנות. זה גרם לי שוב לבכות. מטיס חיבקה אותי. "זה כי אנחנו אמא ובת. נכון, מעולם עדיין לא דיברתי עם אתנה, אבל…" היא השתתקה. "מה הכוחות שלי?" שאלתי בשקט ונשענתי על אמא שלי. אמא שלי החדשה, האלה מטיס. חייכתי חיוך מטומטם. "אני קשורה גם למים," מטיס אמרה לי. "האם את לא אוהבת מים?" "מאוד מאוד," הודיתי. היא חייכה. "אבל…אני גם חכמה מאוד…וכולם תמיד פונים אליי בעצות." אמרתי בשקט. "זה כי את ביתי," אמרה מטיס. "את בת מטיס הראשונה." "יש," אמרתי בכעס. מטיס צחקה בשקט.  ואז היא הרצינה שוב כשהיא ראתה שאני רצינית. אבל זה רק גרם גם לי להתחיל לצחוק. צחוק הוא דבר מדבק. כשגם היא צחקה שוב, הפסקתי, פגועה. "בואי נתחיל לדבר." היא אמרה בשקט וברוך.

הערת הכותב:

כל מ שמרגיש/ה שהוא עובר/ת חרם, בבקשה אל תישארו עם זה לבד.

אתםן יכולים היום לפנות בגוגל לאתר סה"ר, או לער"ן, או ל ' עמותת עלם,' או אפילו למזכירות וליועצ/ת שלכםן ולבקש לעבור בית ספר בשיא המהירות. אל תעשו כמוני שלא דיווח כלום(:

וחיכה לסוף י"ב כדי לקבל אומץ לדבר

חוץ מזה, כרגיל,

הערות? דיעות? הארות לגבי הפרק? רעיונות מה יקרה בהמשך?

הפרק הקודם		הפרק הבא