אנחנו מסתבכים בצרות(תעמידו פני מופתעים)

למחרת עשינו מסע צללים נוסף עם גברת אולירי (שהתאוששה בשינה בת יומיים, אחרי המסע צללים שלה, במקום שניקו יותש, ובשתיית נקטר ובאכילת חטיף כלבים ענק.) לגן דמטר באולימפוס, למרות שהיה לה גם בעולם האנושי גן שהוקדש לה. אבל רצינו את הגן שהיה ממש שלה. גברת אולירי מיד התחילה לנחור, ובוודאי גם לחלום על קרברוס, אז ירדנו ממנה, תרתי משמע, ליטפנו אותה לתודה, ניקו השאיר לה חטיף כלבים ענקי לידה שיהיה לה כשהיא תתעורר, והלכנו לדמטר. היא הייתה ליד העץ. כמה עצים. נעצרתי. "לפני שאתה שואל, מוח אצה, גם אני רואה פה כמה עצים," אנבת' ניבאה את השאלה שלי, שעמדה להיות, ' רגע, אם יש פה אלפי עצים, איך אנחנו אמורים לזהות את העץ שלנו? ' "בואו נשאל את דמטר איפה העץ, ובינתיים נחפש עצי רימונים שנראים קסומים." אנבת' אמרה. הנהנו. ניקו לחץ את ידו של וויל במתח והלכנו לאלה. היא הסתכלה עלינו במורת רוח, ובמיוחד על בן האדס. "שלום שוב. אני רואה שאתה כבר לא טבול בנהר סטיקס." האלה הלבושה בשמלה ירוקה מקושטת בפרחים אמרה לי, בזמן שאני ניסיתי שלא להקיא למראה הנשי מדי הזה. מצמצתי. "מה?" שאלתי. "זאת הפעם האחרונה שבה נפגשנו," נאנחה דמטר. "רגע לפני הקרב בקרונוס. אתה והנער הזה," היא הצביעה על ניקו, שהסמיק וזז באי נחת ובלי להסתכל על וויל, "דרשתם מאדוני האדס רשות לבקר בסטיקס. ועכשיו אני רואה שכבר פג בך הקסם הזה." בלעתי רוק במתח. היא צדקה. 

"נכון," אמרתי. "אבל כשהגעתי לרומא החדשה, יונו, אה, לך היא הרה, אני מניח, הכריחה אותי לטבול בנהר הטיבר של רומא החדשה, והוא הפיג את הקסם. אבל לא בשביל זה באנו. לא הפעם. באנו בשביל משהו אחר." אמרתי בשקט והצבעתי על אנבת', לסמן לה להתחיל לדבר. היא הנהנה וכרעה לאלה. "אנחנו צריכים רימון ויהלום." אמרה אנבת'. 

בזמן שאנבת' והאלה דיברו, ניקו ואני ישבנו. וויל שוטט באולימפוס בקרבת מקום. "הכל בסדר איתך ועם אנבת'?" ניקו שאל אותי. חייכתי אליו בעייפות. "זה בולט, מה?" שאלתי והוא הנהן במבוכה. "כן. היא סתם כועסת עליי עוד בגלל הרה, שנעלמתי לה לשמונה חודשים." אמרתי. "אה." ניקו אמר ושפשף את עיניו. דחפתי אותו בעדינות בידי. "ואיתך ועם וויל? אני רואה שגם הוא זועף." אמרתי בשקט. ניקו נהיה מודאג. הדשא סביבו השחיר וקמל. "אנחנו מדברים על מערכות יחסים?" הוא שאל אותי. צחקנו. "כן. אז מה קורה!" שיהקתי. "כלום," מלמל ניקו והסמיק. "אתה הסתרת מאיתנו משהו קודם איתו," אמרתי. ניקו נראה אומלל. הוא קרע דשא בידיו.  "כן. זה…זה רק…" הוא העיף מבט לאחור ואז לאנבת'. הוא רכן לעברי. "וויל סיפר לי שאנחנו יכולים להתחתן. הסכמתי מיד, כמובן, אבל אני מתחיל לחשוב שמיהרתי מדי. אני בקושי מרגיש מוכן לדברים…זוגיים. אז…" "יש לכם עוד המון זמן עד החתונה," גיחכתי וטפחתי לו על הכתף. "אתה לא מבין," ניקו כעס, ולרגע נשמע כמו פעם שוב, ומיהרתי להפסיק לצחוק ולטפוח לו על השכם.

"לכם. אתם לא צריכים לדאוג. המצב באמריקה שוב מורכב לזוגות גאים. וגם בעולם. אני פשוט…ניסיתי לבדוק את זה גם לבד. אני…אני כנראה עדיין בהלם מזה שאני יכול להיות…" הוא הסמיק ונשם עמוק בכוח. "זאת הצוואה של ג'ייסון, אני יודע. גיי. אז בדקתי. לבד. כיביתי את המחשב מיד מרוב הלם, בשם טרטרוס, ברגע שראיתי עוד זוג בנים. אני…" הוא פרץ בבכי והשתעל. חיבקתי אותו. "אני מפחד." ניקו לחש. הנהנתי ושמתי לו ידיים על הכתפיים. "כשאהבתי אותך…זה היה נורא." ניקו אמר והשפיל מבט. "אני מצטער." לחשתי. ניקו הניד בראשו והעיף זבוב בלתי נראה בידו. 

"אין לך מה. אתה לא אשם. אני אשם. אני מטומטם. מפחד כמו אידיוט מלאהוב דברים." הוא משך באף וניגב את עיניו. שתקתי ושמתי לו יד על הכתף. "אולי הוא צדק," ניקו לחש. "אני פחדן." "הוא לא צדק," אמרתי ברוך. החלפנו סיפורים. ידעתי על קופידון. "הוא סתם בריון מתעלל. אתה הבחור הגיי הכי אמיץ שאני מכיר." ניקו חייך אליי חיוך עגמומי. הוא צחק ברעד. "זה מה שאמרתי לריינה עליך. ועליה." "ניסית לאהוב אותה." הבנתי. ניקו נאנח. "וזה היה הניסיון האחרון." הוא אמר. הוא יבב ונהיה ירקרק עכשיו. חיבקתי אותו שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא