על ספת הפסיכולוג

תחשבו שלרולינג לא היה תגובות על הארי פוטר, היינו נתקעים רק עם הספר הראשון ואז לעולם לא היינו יודעים שסנייפ הוא גיבור. אז אם להארי פוטר הגיבו קל וחומר לי, לא ככה?

"הו סיריוס, אני שמח שבאת" אמר הארי לכלב השחור והאימתני שנכנס לחדר היועץ "בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות שאני חייב לחלוק עם מישהו לגבי העבודה החדשה כאן בהוגוורטס"
"בסדר, הארי" נבח הסיריוס
"אני מרגיש שלא הצלחתי לעזור לאף אחד מהמטופלים שלי, משום מה... מירטל נעלבה ממני, סנייפ רק שונא אותי יותר ומודי, או מי שזה לא היה, עדיין לא ממלא קיסריה" אמר הארי בעצב "היחיד שאולי הצלחתי איתו זה דובי שבאמת כבר פחות מחזיק ממני כ'אדונילי הנערץ' אלא יותר כ'זה שחייב אשפוז דחוף בקדוש מנגו-בננה'"
"אני מבין, הארי" התכרבל סיריוס למרגלות הכורסה עליה הארי שקע.
"אני דווקא לא מבין!" נאנח הארי "הרי יש בי את כל התכונות הכי מתאימות לפסיכולוג. אני סבלני ומתחשב, חברותי ומצחיק, עדין ורך וכמובן תמיד רגוע ומוכן לשמוע הכול..."
"אבל הארי-" כשכש סיריוס בזנבו
"שתוק סיריוס! אתה לא רואה שאני באמצע לשפוך את הלב ואתה ככה קוטע אותי? איפה הנימוס הבסיסי שלך?" זעם הארי "אה, נכון. אני גם מאד מנומס והטאקט שלי בשמים."
"נכון, הארי, אבל..." סיריוס נבח בקול צרוד
"אבל מה, סיריוס? מה אתה רוצה?" הארי התחרפן
הכלב התרגז "אבל אני לא סיריוס. אני בלטריקס לסטריינג' ואני אנימאגוסית לא רשומה של כלב ובאתי לחסל אותך!" היא עצרה לנביחה זועמת "אבל טוב לדעת שגם סיריוס הוא אנימאגוס של כלב, זה בהחלט מסביר כמה דברים..."
"ובשביל המידע הכל כך חשוב הזה היית צריכה להפסיק את המונולוג המרגש שלי?" הטיח בה הארי "טוב, צאי לי עכשיו מהחדר. צריך להגיע אלי מטופל."
"עוד לא סיימתי איתך..." חשקה בלטריקס את שיניה ויצאה באוזניים שמוטות מהקליניקה.
אחרי שלוש דקות בערך נשמעו כמה דפיקות קלות על הדלת.
"יבוא" קרא הארי
הרמיוני נכנסה בזריזות והתיישבה על הספה הורודה שממול הארי.
"הו הרמיוני, אני כל כך שמח שהחלטת לבוא להתייעץ איתי." חייך הארי בחום.
"די כבר, הארי. מה רצית? למה קראת לי לכאן?" גלגה הרמיוני עיניים "רק אל תגיד לי ששוב פעם אתה רוצה להעיר לי על איזה בעיה מטופשת שאתה חושב שיש לי בגלל הגאונות שלי?"
"נראה לך?!" צחק הארי "בשביל זה הייתי קורא לך?! הרמיוני, תזכרי שלפני זה שאני פסיכולוג מפורסם וצנוע אני קודם כל חבר טוב שלך."
"תודה רבה." חייכה הרמיוני "אם כך, במה העניין?"
"ובכן..." לגם הארי מכוס התה שלמולו "רציתי להעיר לך על איזה בעיה מטופשת שאני חושב שיש לך בגלל הגאונות שלך."
"אתה לא אמיתי..." נאנחה הרמיוני.
"בהחלט כן." אמר הארי "הרמיוני, הבעייה שלך היא שאת לא מסוגלת לא לענות לשאלות או לתקן טעויות. איך את רוצה שיהיו לך חברים אם את כל הזמן מעירה להם על שאומרים 'שלוש' ולא 'שלושה' ?"
"מה זאת אומרת איך אני רוצה שיהיו לי חברים?" התפלאה הרמיוני "אני רוצה שהחברים שלי יקבלו אותי כמו שאני וישמחו בכך שאני מתקנת את הטעויות שלהם."
"כמו שאמרתי..." הארי היה מתוסכל "השאלה ששאלתי על 'איך את רוצה שיהיו לך חברים' היא שאלה רטורית, הרמיוני. זה שאלה שאת לא אמורה לענות עליה." לגימה נוספת מספל התה הרותח "את לא שמה לב שאת לא מסוגלת שלא לענות על שאלות רטוריות?"
"לא, אני לא שמה לב, הארי"
"גם זו הייתה שאלה רטורית, הרמיוני."
הרמיוני נעמדה והתמתחה "נו, הארי. במקום לדבר על כל ההערות המציקות שאתה אומר שאני אומרת. יש לך איזה דוגמא טרייה מהשבוע האחרון?"
"כן, בטח" ענה הארי.
*פלאשבק*
פרופסור מקגונגל: בוקר טוב תלמידים, אני מתארת לעצמי שכולם הכינו את שיעורי הבית?
הרמיוני: לא, המורה...
מקגונגל: מה זאת אומרת. הרמיוני, לא הכנת שיעורי בית?
הרמיוני: אני הכנתי, אבל לא כולם. נוויל לא הכין.
מקגונגל: זה נכון, נוויל?
הרמיוני: ברור שזה נכון, המורה. את חושבת שאני משקרת?
מקגונגל: למה לא הכנת שיעורי בית, נוויל?
נוויל: פשוט סבתא שלי חולה בנשנשת...
הרמיוני: זה בכלל לא פשוט, נוויל. נשנשת היא מחלה מסוכנת שהרגה עשרות אם לא מאות קוסמים.
מקגונגל: העניין הובן, זה בסדר הרמיוני.
הרמיוני: זה ממש לא בסדר, פרופסור. הנשנשת היא מחלה קטלנית עבור קוסמים זקנים כמו סבתא של נוויל, היא בטח מלאה פריחה בכל הגוף.
רון: אוי, הרמיוני. פשוט תסתמי.
נוויל: זה ממש לא פשוט רון. אתה לא יודע שהרמיוני לא מסוגלת לסתום לרגע?
הרמיוני: ברור שהוא לא יודע את זה כי זה לא נכון. כל אדם מסוגל לסתום את הפה לרגע, רגע זה פחות משניה. ליותר מרגע זה כבר סיפור אחר ...
-צלצול-
מקגונגל: סוף סוף. זה נכון מה שאומרים שהצלצול הוא בשביל המורים. צאו להפסקה ילדים.
הרמיוני: אבל המורה הצלצול הוא בעיקר בשביל התלמידים כמובן הרי-
*סוף פלאשבק*
"הבנת הרמיוני?" אמר הארי
"ספציפית המקרה הזה..." גמגה הרמיוני
"תאמיני לי, הרמיוני, אני לא אומר לך את זה כי זה מעצבן אותי" הארי היישיר אליה מבט "להפך! אני כן אומר לך את זה כי זה מעצבן אותי!"
"מה?" הסתכלה עליו הרמיוני בבילבול.
"הרמיוני, את יודעת מה אני חושב?" חייך הארי
הרמיוני ענתה בזריזות "לא, הארי. אני לא יודעת מה אתה חושב, אני לא טרלוני."
"שאת חייבת לעבוד דחוף על היכולת לזהות שאלות רטוריות" הוא נאנח "את לא מבינה כמה זה חשוב."
"אתה צודק"
"תודה רבה, הרמיוני. סוף סוף."
"אתה צודק, אני באמת לא מבינה כמה זה חשוב. זה חשוב בדרגה של לצבור נקודות בית? זה חשוב בדרגה של לא לעצבן את סנייפ? זה חשוב בדרגה של להגיש את השיעורי בית בזמן?" שאלה הרמיוני.
"אני לא הולך לענות על השאלה הזאת" פיהק הארי
"למה? כי היא רטורית?" כווצה הרמיוני גבות
"לא ממש" ענה הארי "אבל אם אני אענה עליה אני פשוט אתפוצץ"
"זה ממש לא יהיה פשוט אם תתפוצץ" הזדקפה הרמיוני בחדות
"אוקי, הרמיוני. נכנעתי. הייתי ממשיך להסביר לך בכיף אבל-"
הרמיוני כמובן תיקנה אותו "זה ממש לא נראה לי שאתה עושה כיף מכל הטיפול הזה."
"בסדר. אני פשוט חייב עכשיו להילחם עם בלטריקס לסטריינג' שנובחת מאחוריך." הצביע הארי על הכלבה השחורה שנצבה מאחורה זועמת ומזילת ריר
"אוקי, לחלקנו יש דברים חשובים יותר לעשות" אמרה הרמיוני ויצאה לעשות שיעורי בית בשיקויים.
הארי נאנח, ניגש לבלטריקס וכיוון עליה את השרביט "הלך עליך בלטריקס, אקספליאר-"
"הארי, הארי, מה אתה עושה?" נבחה בלטריקס ברוגז "זה בכלל אני. סיריוס. אבל טוב לדעת שבלטריקס היא אנימאגוסית של כלב, זה בהחלט מסביר כמה דברים..."
"אוי, אני חייב להתפטר דחוף" אמר הארי וקפץ מהחלון

הפרק הקודם		הפרק הבא