ויהי בימי שפוט הפלישתים

"אחוזת בסדר?"

"איני יודעת. אנחנו צריכים מקום מחסה."

"נחפש את עלי. הוא מכיר אותי. הוא ידע מה לעשות."

"טוב. ואיפה ננוח בינתים?"

"ידעתי איננה מספקת כדי לדעת זו."

היא הינהנה. "נשארו לנו מעט מים?"

"אין. הבה ונשאוב מים." הם שאבו מים, ויאמר אדם: "נשקה החמורים קודמה. כי הם הלכו כברת דרך,ולהם זכות הבכורה."

"צודק," ענתה והעלתה נאד מים מהבאר.

"ומה אחר?"

"נקטוף ירקות מהאדמה, שיהיה לנו מה לאכול." היא הגישה לו את הנאד אחרי שסיימה עם החמורים.

"ברצינות גמורה? יש עוד מאכלים בשילה. דומני שבאתי עימי מעט שקל כסף קשיטה בשקל הקודש."

"לא היה לי זמן לארוז צידה, ואני מתביישת לבקש מאחרים."

"אזי תלווי ממני."

"אדוני רחום מאוד." ענתה בצניעות.

"בבקשה. ועכשיו לאן-"

הוא השתתק מסיבה לא מוסברת, עד שקרא בחרדה: "הצילו נא! אל הרואה!הביטי שרה אחורנית!"

שרה הביטה אחורנית, וכמעט נפלה, בין השאר מצעקת אדם: "פלישתים!" המשיך לשאוג. "אל הרואה!"

"החמור!" צעקה.

"היכן הוא? ומה עם אימך?"

"היא ישנה! אינה יודעת דבר!"

"ואחוזת? מה עימו? ומה אמרת בנוגע לחמור?"

"החמור קשור לעץ. אחוזת- איני יודעת!"

"אצא לחפשו. או...שנשאל באורים ובתומים."

"מה שאדוני אומר. אמהר לקחת החמור."

"המשכן נמצא לא רחוק. נלכה. חבשי החמור, ונגיע."

"כדברך," קדה וחבשה את החמור, ולאחר רכיבה קלה הגיעו אלי המשכן.

"עלי! עלי!" קראתי בחצר.

"כן אחי?" נשמע קולו הזקן והצלול.

"חייבים אנו אותך, עלי הכהן!"

הפרק הקודם		הפרק הבא