עולם מקביל

חברים תתרגשו (או שלא תתרגשו אם אהבתם את זה) זה הפרק האחרון מנקודת המבט של רון

אם אהבתם את זה ואתם רוצים עוד תכתבו פה בתגובות!! ואולי אני אוסיף עוד פעמים כאלה (וגם מנקודת המבט של הרמיוני...)

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג

תהנו❤

נדרשו להם כמה שניות להתרגל לאור השמש, שהיה חזק יותר מהאור הצהבהב בגרינגוטס.

"קדימה, למדאם מלקין - זה הכי קרוב לכאן," אמרה מקגונגל, והוויזלים הלכו אחריה בדממה עד שהגיעו לפתח החנות שמעל דלתה התנוסס שלט שהודיע: "גלימות לכל עת - בהנהלת מדאם מלקין".

הם נכנסו מבעד לדלת העץ אל חדא לא קטן ולא גדול, בעל רצפה בצבעי שחור ולבן ותקרה לבנה קמורה. בצד החדר עמד הדלפק - שולחן חום נמוך שלידו נחו כמה שרפרפים ומאחוריו עמדה גברת שנראתה מעט מבוגרת.

היה לה שיער חום בהיר וקצר, משקפיים מרובעות שחורות, ועיניים בצבע דבש. היא לבשה גלימה כסופה כהה ועל ראשה חבשה כובע קוסמים תואם בצבע כסף מנצנץ.

"מה אתם צריכים?" שאלה.

"גלימות להוגוורטס," ענתה מקגונגל, "בשבילו," היא החוותה בראשה לעבר רון. הגברת, ככל הנראה מדאם מלקין, יצאה ממקומה מאחורי הדלפק ודידתה לכיוונם.

"עמוד על השרפרף," אמרה לו וגררה שרפרף אחד מכיוון הדלפק למרכז החדר. רון טיפס עליו, והיא שלפה מכיס גלימתה סרט מידה והחלה למדוד אותו.

"בסדר," סיימה לבסוף, והלכה לכיוון הדלפק, בזמן שכמה גלימות החלו לתפור את עצמן במידות מדויקות עבור רון. הוא ירד מהשרפרף, והתקדם עם הוריו ועם מקגונגל לעבר הדלפק.

"שלוש גלימות עבודה פשוטות שחורות... גלימת חורף שחורה אחת עם אבזמי כסף... כן, כל זה יעלה לכם שתי אוניות וחמישה גוזים," אמרה מדאם מלקין, ומולי הוציאה את הארנק ושילמה לה את הסכום הדרוש. בדיוק אז, הגלימות היו מוכנות. מדאם מלקין ארזה אותן בתוך שקית לבנה והגישה אותה למולי, והארבעה יצאו מהחנות.

"לאן עכשיו?" שאל ארתור, ומקגונגל ענתה:

"אוליבנדר, זה ממש פה." ואכן, לא עברו דקות אחדות והם הגיעו.

החנות של אוליבנדר הייתה די צרה, לא במיוחד מוארת, וחום מחניק שרר בה, על אף שכל החלונות היו פתוחים. אף מוכר לא נראה ליד הדלפק. מקגונגל התיישבה על כסא בירכתי החדר.

"איפה ה- המוכר?" שאל רון.

"אני כאן, אני כאן..." הוא שמע פתאום קול צרוד של איש מבוגר. הקול בקע מאחורי אחד המדפים.

רון הספיק להסתכל על החנות סביבו בזמן שאוליבנדר הגיח מהכיוון שממנו נשמע הקול, ודידה לעברו. זה הי מקום צר שמשני צידיו התנשאו ארונות-מדפים שעליהם סודרו קופסאות צרות בצבעים שונים. היה משהו בזה שהזכיר לרון חנות נעליים - רק שבחנות נעליים, הזכיר לעצמו, בדרך כלל יותר מואר, יש יותר מרחב, והקופסאות יותר רחבות וגדולות. וגם- חשב בבהלה כשראה את אוליבנדר - המוכר נראה פחות מלחיץ.

לאוליבנדר היה שיער שחור פרוע ועיניים אפורות כהות. הוא לבש גלימה ארוכה שחורה, והיה לו מראה מסתורי ומפחיד.

"עמוד פה ואל תזוז יותר מדי," אמר. רון ציית בחשש מה, ואוליבנדר שלף סרט מידה שמדד בעצמו כל מיני מידות של רון: המרחק בין אצבעותיו, המרחק בין כתפו לפרק ידו, ועוד כמה דברים שרון תהה לשם מה הם חשובים - כמו המרחק בין נחיריו ודברים דומים - אבל הוא לא העז לשאול.

לאחר כמה דקות, סרט המידה נפל על הרצפה כמודיע שהוא סיים את עבודתו. אוליבנדר הסתכל עליו ואז על רון, ואז פנה אליו:

"ובכן... הממ... טוב, קח לך את זה בתור התחלה. כן, נסה אותו. ואם הוא לא יהיה הנכון אז תנסה אותו, או אותו..." והוא הלך לכיוון אחד המדפים ושלף ממנו כמה קופסאות. הוא הניח את כולן על הדלפק, והגיש אחת מהן לרון.

"28 סנטימטר, קשיח מעט, עץ אלון וקשקש של ת'סטראל," הוא אמר. "פשוט תן לו הנפה."

רון לקח את השרביט מידיו, והניף אותו באוויר. לא קרה כלום.

"לא, לא זה," אוליבנדר לקח את השרביט והניח גם אותו על הדלפק.

"אז אולי זה. עץ אלה ושערה מראשה של ויליה. 30 סנטימטר, ניתן לכיפוף." רון הניף גם אותו, וקול פיצוץ נשמע, ועשן יצא מקצה השרביט. רון נבהל, אבל אוליבנדר רק אמר: "אז גם לא זה. אם כך, נסה אותו." והוא הביא לו שרביט שלישי.

"עץ במבוק ועלה של אצה, 25 סנטימטר, גמיש."

השרביט הזה גרם לתקרת החדר להיעלם. רון נבהל עוד יותר מקודם - אבל אוליבנדר, שוב, נשאר רגוע למדי. בהינף שרביט הוא החזיר את התקרה למצבה הקודמת, ואז פנה אל רון:

"אם כך, נסה את זה," והוא שלף שרביט נוסף ממדף שנמצא בחלקה הימני של החנות. "עץ ארז ונוצה של היפוגריף, 24 סנטימטר, קשיח." רון הניף אותו. פתאום השרביט זהר באור כתום, וירה זיקוקים וניצוצות לאוויר.

"הו, בהחלט כן... זה השרביט!"

"וכמה הוא עולה?" שאלה מולי.

"שבע אוניות. עם אחריות לשנה," אמר אוליבנדר. מולי שילמה, והם יצאו מהחנות.

הם הסתובבו עוד כשעה וחצי בסימטת דיאגון וקנו לרון את כל הדרוש לו לתחילת לימודיו בהוגוורטס. לבסוף, כשיצאו מהרוקח (הם קנו אצלו סט בקבוקים), רון שאל:

"יש פה איזו מסעדה או משהו? כבר נהייתי ממש רעב..."

"למען האמת, לא ממש... הכי טוב שיש פה זו הגלידה של פלוריאן פורטסקיו," ענתה מקגונגל.

"איפה היא נמצאת?" שאל ארתור.

"בואו," אמרה מקגונגל והובילה אותם במעלה הרחוב נעד שהגיעו. הם נכנסו ונעמדו בתור.

"טוב, אני אלך לי ואשאיר לכם קצת פרטיות. אחזור כדי לקחת אתכם בחזרה לביתכם בעוד... נגיד שעה בערך?" מולי הינהנה, ומקגונגל נופפה להם לשלום ויצאנ מהחנות. שלשות הוויזלים חיכו עוד כרבע שעה עד שהגיע תורם.

"מה תרצו?" שאל המוכר החביב שעמד מאחורי דוכן הגלידות.

"אני אקח תות ווניל," אמרה מולי.

"בשבילי רק שוקו," אמר ארתור.

"כמה טעמים לקחת?" שאל רון את הוריו.

"אתה יכול לבחור לך שלושה טעמים..." ענתה מולי.

"אז נראלי שאלך על תות, שוקו ובננה," הוא פנה אל המוכר, שמיהר להכין להם את מה שביקשו, ומולי שילמה, והם יצאו אל החצר והתיישבו בשולחן שהיה פנוי. לאחר כמה דקות, הגיעו עוד זוג הורים וילד שנראה בערך בן גילו של רונלד, ולא מצאו שולחן פנוי. הם התלחששו ביניהם, ואז האם פנתה אליהם:

"סליחה, אפשר לשבת לידכם?"

"בטח," אמרה מולי, "רונלד, תפנה להם מקום..."

הפרק הקודם		הפרק הבא