איילין פרינס מס. 2

(כל הזכויות שמורות לג'יי ק'יי רולינג) 

שוב זו העלה מחדש - אז חלקים חוזרים אחד על השני!

קוקוורת'. רק מהשם של העיירה רעד עבר בגבה של פרופסור מינרווה מקגונגל. היא הרגישה כאילו רק אתמול היא דפקה על דלת של משפחת אוונס בצד השני של העיירה, על מנת לספר להם על לילי ועל העתיד שטמון לה בבית הספר הוגוורטס'. 

היא ידעה כי עמיתה לעבודה, פרופסור סנייפ גדל גם כן בעיירה זו. היא מעולם לא הבינה את השנאה התהומית שלו למקום הזה.היא לא הבינה מדוע הוא תיאר את המקום כל כך קודר, נטוש ו… 

כששמעה את נקישות עקביה על הרחוב הראשי מרוצף במרצפות עקומות היא הבינה. 

לילי פוטר, גרה בצד החדש של העיירה, היפה והמטופח שהיווה רק חלק קטן מהעיירה. מינרווה האיצה את צעדה, לופתת את שרביטה חזק יותר. 

המקום לא בישר טובות. במקום ערוגות פרחים מטופחות, העצים צמחו בזוויות משונות, אפילו יותר מעצי ערבה. במקום ירוק בוהק של דשא, היא יכולה לראות משהו חסר חיים מבצבץ מהאדמה. למרות שעת הבוקר, שום קרן שמש לא חדרה את מחסה העננים. 

זה לא היה הכל - כל הבתים היו חיוורים, מתקלפים וחסרי חיים בצורה דומה. רוב החלונות היו סומים ומגופים. רוב הזכוכיות היו שברורות בנוסף לכך. אף גינה לא הייתה מטופחת. אף עמוד תאורה לא עמד זקוף, כמו עצי הערבה הם היו מקומטים. יותר מחצי - שכבו שבורים על הרצפה. 

פרופסור מינרווה מקגונגל, עצרה להסדיר את נשימתה מול הבניין שלפי הבנתה היה בית היתומים. אם לא הכתובת העקומה שעליו - היא לא הייתה מצליחה להבין כי זה יעדה. עצבנות קרסמה בה.  בדרך כלל סוורוס היה זה שעסק בקוסמים ומכשפים צעירים מבתי יתומים. אך הוא עצם העובדה שהוא גר בעיירה הזו, העמידה אותו בסכנה להתגלות כקוסם, אם היה לוקח את פרינס. לכן - היא התנדברה לעשות את הדבר במקומו. 

אלוהים שישמור, מסכנה איילין פרינס… חשבה מינרווה. הנערה, איילין דצמבר פרינס, הייתה חידה. מעט מאוד היה ידוע עליה במשרד הקוסמים וברשומות של הוגוורטס, ומה שכן - היה זוועתי. הוריה השכיחו את זיכרונה באמצעות שיקוי, וזרקו אותה לבית היתומים לפני שלושה או ארבעה חודשים. השמועות שהגיעו אליה  - לא היו יותר מעודדות 

דמבלדור הסדתר עם טום רידל, ניסתה להרגיע את עצמה, נסתדר גם איתה מינרווה הנהנה בראשה. איזה מחשבות נהדרות. 

פרופסור מקגונגל נשמה עמוק, ודחפה את שער הברזל החלוד.   פרופסור סנייפ התרעם לא פעם על פתיחת בית היתומים בעיירה.הוא תיאר את הנהר המטונף שעבר בקצה העיירה כלא תאים לשחייה, וחסר דגים. לא היה תיאטרון, בית קולנוע או שדרת חנויות מפוארת שיכלה לספק איזושהי תעסוקה לילדים. הדבר היחיד שהיה להציע למקום זה לפי דבריו - ספרייה עם שלושה ספרים, וגן משחקים חלוד.  סוורוס תיאר במילותיה עד כמה למטופלים שם לא אכפת מהילדים, ואלו עושים בלגן, רק בשביל שיזכרו שאלו קיימים. 

בהוגוורטס', היה קשה להאמין שקיים מקום כל כך נורא לגדול בו. אך סוורוס, שהיה ידוע ביכולתו להגזים, לא עשה זאת הפעם. אולי אפילו לא העריך מספיק את זוועת המקום. 

מינרווה עיקמה את אפה. מה שזה לא היה - זה לא היה נעים. 

מינרווה דפקה על הדלת, רעף נפל מאחורי הבית, מטח צבע מתפורר ירד מהדלת. 

מבית היא שמעה צרחות ובכי. 

אני רק צריכה לקחת אותה, אני לא צריכה להתעמת עם אף אחד. הרגיע את עצמה, מרחמת על הילדה שלא מכירה יותר ויותר. 

את הדלת פתחה אישה ישנונית, בברור מזכירה משעממת. 

"האם את פרופסור מקגונגל?" שאלה. קולה הצורמני היה גועלי. "אכן כן," אמרה. האישה הזמינה אותה להיכנס. המצב בתוך הבית היה קצת יותר טוב, ושורר חיים.  ילדים נבזיים רצו במסדרונות - צועקים ומרביצים אחד לשני עד זוב דם.  חדר משחקים קטן וישן שטפטים התקלפו בפינותיו הכיל צעצועים וספרי ילדים. אף אחד מהם לא נראה סובל מרעב. המטפלות שישבו וצבעו את ציפורניהן בלק,  לא ניסו להפריד את הקטטה ורק צעקו מילות גנאי.
המזכירה הובילה את פרופסור מקגונגל במעלה המסדרון הישן, תחת רגליהם חורקים קורות עץ. שם  הם ניגשו לחדר מס. 7. 

המזכירה הרעידה את הדלת כל כך בחוזקה מספיקה להוריד אותה מציריה. 

"מספיק עם הטרלול שלך איילין!" צרחה מזכירה. 

"מה עשיתי הפעם?" צעקה נערה מתוך החדר. בברור רק העירו אותה, והיא לא הייתה מרוצה מכך.

"אמרנו לך כמה פעמים לא לנעול את הדלת!" איילין קפצה מהמיטה, ופתחה את הדלת בקלות.

"את מה בדיוק נעלתי?" היא שאלה בקול רך וחלק כמשי. המזכירה העיפה לה סטירה. מקגונגל התכווצה. איילין, אפילו לא התנוענעה הוא הנידה עפעף. היא הרימה גבה - כאילו מאתגרת את המזכירה לסיבוב שני.

"קומי ותסדרי את עצמך." אמרה לבסוף מזכירת בית היתומים העירוני בקוקוורת'. "ותסדרי את הדברים שלך - מאמצים אותך." הוסיפה ובצעדים רמים התרחקה מהדלת, מובילה את פרופסור מקגונגל במעלה המסדרון לקומה השלישית. איילין הספיקה לטרוק מאחוריה את הדלת. "בגיהנום יהיה יותר טוב מפה." שמעה מקגונגל את איילין לוחשת. 

בקומה השלישית הייתה רק עוד דלת אחת. שעליה הייתה תלויה מראה קטנה עם כיתוב, "סדר את הופעתך".  

מינרווה , שמעה אין סוף פעמיים  סוורוס מתלונן על סיגריות מוגלגיות. הוא רטן בקולי קולות, וניפח את האמת.  כרגיל היא הייתה בטוחה, שידידה מגזים כפי שנטע לעשות. אולם - באותו רגע היא ידעה בדיוק על מה  הוא מדבר. הצחנה ששטפה אותה הייתה כל כך חזקה, שאף רכיב שיקוי וקסם שהתקלקל לא היה רע כל כך. 

וחוש הריח המפותח של סוורוס, הזדעזעה מקגונגל , בשבילו זה הרי גרוע פי כמה וכמה. 

"שלום פרופסור מקגונגל," בירכה אותה המנהלת. היא הייתה בעלת פנים קרפדיים ושיערה התלתלי היה מסודר בזנב סוס גבוה. שיניה היו צהובות - כשחייכה עליה חיוך מתוק מזביע. "אני ברטה רקטין, מנהלת בית היתומים. לפי המכתב של פרופסור דמבלדור, הבנתי כי אתם רוצים להעביר אליכם את פרינס." היא צחקה בקול גבוהה נורא לא פחות מהמראה שלה. 

"אכן, ברטה." אישרה מקגונגל בקול קר. ברטה כיבתה את הסיגריה בין אצבעותיה לתוך מאפרה, והוציאה חבילת דפים ממעמד מסמכים מבולגן שעל שולחן עבודתה. 

"סגרתי עם דמבלדור את כל הפרטים - את רק צריכה לחתום בשמו ולקחת את המופרעת מפה." אמרה בהתרגשות. 

"לפי הפרוטוקול את צריכה לבדוק את זהותי." אמרה פרופסור מקגונגל, ונטלה ממנה את העט. 

המנהלת צחקה.

"אני אתן את המופרעת הזו לכל מי שמעוניין." קולה התקשח בבת אחת  ודפקה על השולחן עם ידה הפנויה. לפי הריח, כוס קפה התהפכה היכן שהוא, ולפי הריח - זו לא הייתה כוס קפה טריה. "אתם לא מתארים מה אתם מביאים על עצמכם." 

מיד לאחר שמינרווה חתמה על הטופס - המנהלת פרצה במנולוגת, שחיכה לפרוץ ממנה כמה חודשים טובים - 

" גאוותנית, אגואסטית, אלימה ונוטה לסרקזם עם תופעות מוזרות שקורות סביבה לפחות פעם אחת בשעה.ידעתי כי היא מופרעת מרגע שהגיע תחת חסותי. ילדה בת 10, בלי זיכרונות, שלא יודעת מי הוריה, שביום אחד התעוררה עטופה במעיל גברי על מדרגות הבית הזה עם תעודת לידתה. ולא מספיק זה - " המנהלת עצרה לקחת נשימה. 

"את יכולה לדבר איתה, ואז היא פשוט נעלמת ומופיעה על אחת הגגות, מאחורי פחי זבל או בסמטאות בצד השני של העיירה. אם היא עצבנית, דברים נשברים, מתעופפים לכל עבר או משנים את צורתם. כמה כוסות היא הרסה בכך שהם הפכו לעכברים חיים!

"פעם אחת, היא חזרה בית הספר מבלי לשים לב כי שובל ארוך של חולדות מסודרות  בשורה יפה וארוכה, הולכות אחריה ועוד היום רודפות את בית היתומים! היא מצליחה לכבות או להדליק עמודי רחוב בכוח המחשבה - " 

באותו רגע הדלת נפערה וילדה רוגזת עמדה בפתחה.  היא והנהלת בחנו אחת את השניה שניה ארוכה. 

"שבי, מכשפה". ירקה המנהלת, ופנתה להדליק עוד סיגריה.
"אני לא נכנסת לצחנה שלך." אמרה איילין, באותו קול שקט וחלק כמשי. מקגונגל בחנה את מה שהיא צריכה להתמודד איתו. כמה שהיא דומה לסוורוס, חשבה לעצמה באירוניה. עורה הדק וצהבהב כנייר ישן, וכיסה את עצמותיה הבולטות מאי אכילה מספקת. שערה היה שחור ושמנוני הסתיר למחצה את תווי פניה החדים והרזים כמו וילונות כהים בהלוויה. אפה היה נשרי ועקום, בולט לצד שיניה העקומות מעט ועיניה הקטנות והשחורות. נציגה למופת של בית סיליז'רין. 

אחרי חצי דקה של התעסקות עם מצית, היא זרקה אותו בכעס על איילין שתפסה אותו בתנועה חדה. 

"תעשי ככה שהסיגריה תדלק." צרחה המנהלת - 

"אני לא עושה כלום, גברת רקטין." קולה היה רך כמשי, אך היא אפילו לא ניסתה לכסות את השקר שלה. אלבוס הזהיר את מקגונגל כי פרינס עלולה להיות מכשפה חזקה - עם כל השמועות על כך שכל הזמן קורה משהו מוזר סביבה. אך היא לא תיארה לעצמה כי פרינס גילתה כיצד לשלוט על יכולות הקסם שלה, לפחות עד מידה מסויימת. היא הדליקה את המצית בלי שום בעיה וזרקה אותו חזרה למנהלת. הוא סירב להידלק בידיה. 

"מיס פרינס," אמרה פרופסור מקגונגל, באותו קול שהייתה מדברת איתו עם תלמידים, נוקשה בצורה מכובדת, "פרופסור מינרווה מקגונגל, סגנית המנהלת של בית הספר הוגוורטס'." הציגה את עצמה והושיטה לה יד ללחיצה. איילין לחצה אותה, במבט מכבד ויותר - אם כי לא אמרה דבר. עורה היה קר יותר מקרח.

"לפני שתאשימי את הילדה בעוד תופעות בלתי אפשריות," אמרה וקמה על רגליה," אני לוקחת אותה מפה". 

"בהצלחה - " אמרה המנהלת , וזרקה זוג מספריים על הילדה, שתפסה בצורה מיומנת ויצאה מהמשרד בכזו מהירות, כאילו התעתקה משם. 

פרופסור מקגונגל עקבה אחריה במהירות, במסדרונות דרך המבואה עד שיצאה לרחוב מועדת על צעדיה. פרינס, התנשפה בקולות כבדים כשיצאו אל הרחוב, נושמת בשקיקה את האוויר הצח. אחרי מספר שיעולים - הילדה התייצבה והתיישרה. מקגונגל הכירה התנהגות הזו - סוורוס הגיב כך על כל ריח חזק שלא היה קשור בשיקויים. 

רגע לאחר מכן, איילין הסתובבה וזרקה את המספריים, בכזו חוזקה, שהם נתקעו בקיר עד ללולאות הפלסטיק. 

"עלמה פרינס, האם זה כל הדברים שלך?" השקית זבל שהחזיקה פרינס הייתה קטנה למדי - 

"כן," היא אמרה בקול צרוד. "אפשר לעוף מפה?" שאלה והעיפה מבט לחוץ ברחוב. מינרווה הנהנה והובילה אותה לרחוב. 

הן לא הספיקו להתרחק יותר מעשרה צעדים לפי שפרינס התקפלה בכאב ומראשה פרץ שטף דם. 

"היי - מכשפה!" צעק נער נבזי וחבריו הצטרפו בצחוק. הנבזיים. התיעוב העמוק הופיע בעיניה של פרינס, גרם לפרופסור מקגונגל לשגת ולתת לילדה לטפל בסיטואציה כאות נפשה. 

"מה אתה רוצה, סמית?" צעקה חזרה. 

"מה אימצו אותך?" שאל, בקולו קנאה חזקה. 

"לא - עומדים לשרוף אותי היום בכיכר הראשית. בשעה אחת. מזומן לבוא." קולה נטף ארס. מקגונגל הסתכלה בדאגה על עוד ועוד נערים נבזיים שיצאו מבית היתומים והקיפו את הרחוב. לעומתה, פרינס הייתה רגועה, כאילו מדובר במשהו יומיומי. 

"כן - שמענו כיצד המנהלת צרחה את המוזרות שלך. תודה על ההזמנה" אמר, ופרינס חייכה חיוך שלא יכול לבשר טובות. 

"בגללך יש פה הרבה בעיות, מטורללת !" צעק נער אחר והתקדם מספר צעדים פעמים. "את צריכה לשלם עליהן לפני שתעל…" הוא לא גמר את המשפט. הוא מעד והסתובב להסתכל על מה. אבן מהמדרכה שינתה את מקומה ברגע האחרון. מקגונגל הסתכלה על פרינס בדאגה- הילדה כישפה בצורה מודעת לחלוטין כשפים שתלמידים לומדים רק החל משנה השלישית. 

"מה עשית עכשיו?" הוא פנה עליה. היא משכה בכתפיה. מקגונגל הופתעה כשהבינה - איילין יודעת שאסור שידעו על הכוחות שלה. 

עשרת הנערים פרצו לפתע בריצה, ומקגונגל כמעט הוציאה את השרביט שלה, אך לא היה בכך צורך. הנערים לא התקדמו, ולאחר מכך, הם החלו להתרחק עוד ועוד, עד שרעש של פחים מתהפכים לא סימן על הגעתם ליעד.

"עלינו למהר - " אמרה פרופסור מקגונגל וכיוונה את פרינס בכוח פיזי קדימה. פרינס לא שברה את קשר העין הישירה שלה - עד שלא נכנסו לכיכר הראשית ומיד לאחר מכן לקופות של הרכבת. הרכבת ללונדון יצאה עוד חמש דקות. 

מקגונגל הושיטה לה ביסקוויט. 

"זה היה מרשים למדי." אמרה בהערכה. פרינס משכה בכתפיה.

"תודה. אולי הגזמתי הפעם". גיחכה. לא צריך להסביר לה שהיא מכשפה - היא שולטת על הקסם שלה בצורה הזויה לתלמידה שעוד לא יודעת שהיא מכשפה. 

"איפה המכשפה הזאתי?" הן שמעו נער אחד אומר. 

"אני אהרוג אותה!" אמר אחר. 

איילין סגרה את עיניה, ומגונגל הסתכלה עליה בסקרנות.

הילדה החלה לשרבט על מכנסה, צורות מסובכות, קו אחר קו. נשמתה של מקגונגל נעתקה. זה לא יכול להיות!

 הקולות של הנערים ההשתתקו לרגע אחד, ואז פנו בצעקות לחלק האחר של העיירה שוכחים שרצו להתפרץ לתחנה. 

מקגונגל הייתה מסוחררת כאשר עלתה לרכבת אחרי איילין פרינס. האם יהיה צריך אהיה לעלות את איילין שכבה? שניים?! חשבה בזעזוע. 

מינרווה מעולם לא ראתה תלמיד מתשמש ברונות עתיקות לפני שמגיע להוגוורטס. נוסף על כך, היא מעולם לא ראתה תלמיד, או מורה המסוגל להשתמש ברונות עתיקות רק במודעות. זה היה מספיק קשה עם שרביט. 

מקגונגל הושיבה את איילין בתא שלהם, וציוותה עליה לא לזוז. איילין נעצה מבט בחלון וליטפה עכברוש שהוציא את ראשו מהמעיל שלה.

מי שלא מחק את הזיכרונות שלה, פספס חלק מאוד גדול בה. היא יודעת היטב מי היא. בברור הוריה לימדו אותה ללכשף. תהתה, כשעמדה בתור בקרון אוכל.

אולי זה…מחשבה התגנבה למוחה. לא זה בלתי אפשרי. ניסתה לנער את זה ממה. 

אך למה לא בעצם? הסיכה כשקיבלה את אכול ופנתה לקרון שלהם. 

סוורוס יוכל להגיד בוודאות… החליטה. אין צורך להדאיג את הילדה בכך כרגע. 

למזלה, כשחזרה המכשפה הצעירה ישבה עדיין במקומה. העכברוש נעלם - ולמקגונגל הייתה תחושה שהוא גם לא יחזור ויעשה הרבה מאוד כיף עם הנוסעים ברכבת בזמן הקרוב. 

"בבקשה - " הושיטה לה כריך וכוס תה חם וחזק. 

"תודה." אמרה איילין בשקט.  

מינרווה מקגונגל ציפתה שאיילין תתנפל על האכול,  כי היה ברור כי מעולם לא היה לה מספיק אוכל כפי רצתה. אך איילין, שתתה את כל התה, ורק אז החלה לאכול. היא אכלה לאט, וסיימה רק חצי כריך לפני שהודיעה שהתפוצצה. ליבה של מקגונגל נחמץ. 

לפחות בהוגוורטס היא תתרגל לאכול כמו שצריך. 

"טוב -" אמרה מינרווה ברשמיות, והושיטה לה את המכתב. איילין נטלה אותו ביד ארוכת העצבעות שלה, הפכה אותו כמה פעמים, שוקלת את הכובד שלו, ובכנה לפרטי פרטים את חותמת השעווה האדומה עם סמל בית הספר. "תקראי בקול." 

"עבור העלמה איילין דצמבר פרינס, חדר מספר שבע, קומה שנייה, בית היתומים העירוני בקוקוורת'." פניה לא גילו הפתעה, או אי נעימות.
היא פתחה את המכתב בתנועה חדה, כאילו פתחה מכתבים רבים בחייה. ושלפה את שתי חתיכות הדפים. 

"בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות,

מנהל: אלבוס דמבלדור (מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי מאגוורמפ עליו, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

עלמה פרינס היקרה, אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. 

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ. 

שנת הלימודים מתחילה בראשון בסטפמבר. אנא שלח ינשופך לא יאחר מה31 ביולי. 

בכבוד רב, 

מינרווה מקגונגל, 

       סגנית המנהל." 

היא ישבה כמה שניות בשקט לפני ששאלה: 

"איפה אני אמורה למצוא ינשוף?" 

"אשלח אותו עבורך כשנגיע ללונדון". ענתה, מופתעת משאלה שבדרך כלל לא מעסיקה משפחות שמגלים שיש להם מכשפה בבית. 

"פרופסור," אמרה איילין ונאנחה. בברור תקשורת עם בני אדם, לא היה החלק החזק שלה. "אני נורא שמחה שהודעתי לי את הבשורה המשמחת הזאת." 

מינרווה ישבה וניסתה לפענח את נימת קולה של איילין - היא הייתה רצינית למדי וסרקסטית למדי, והיא לא ידעה לאיזה משני הכיוונים היא באמת נוטת. הכירותה עם סוורוס, שדיבר באותו גוון קול, ממש לא עזרה לה לפנח זאת. 

"אך זה לא משהו שמפתיע אותי - זה כמו לחכות לציון של מבחן שאתה יודע שענית על כל השאלות נכון. אין לי זיכרונות, אך כן שמרו לי על ידע מסויים - תמיד ידעתי שאני מכשפה, בצירוף עם תחושות בטן נורא חזקות שלי - ידעתי פשוט יבוא ויקחו אותי לפני אמלאה אחת עשרה". 

מקגונגל הנהנה באיטיות. 

"זה אותו סוג ידע שהבהיר לי שאסור שידעו על כך," הרימה את ידיה, לבהיר את כוונתה," אך זה התחיל לצאת מכלל שליטה, לא משנה עד כמה ניסיתי לרסן את זה. 

"וגם המטומטים האלה - אני פוחדת להודות במה שחשבתי לעשות להם. הם היו פוצעים אותי, כולאים אותי בפינה בפינה. היו פעמים - שחשבתי שאו שהם יהרגו אותי, או שאהרוג אותם. בנס ניצלו על ידי עוברי עורך יותר מפעם אחת". הותדה. 

המבט בעיניה היה מרחוק, מבוייש וכאוב. היא לא הייתה גאה במה שעשתה, היא ידעה בדיוק מה יהיו ההשכלות של מעשיה עליהם. מנימת קולה, היה כי היא ברור כי הייתה מוותרת על הקסם שבה אם היו עוזבים אותה לנפש. 

כאשר תמוין לבית - היא לא תהיה בסליז'רין. 

איילין השתתקה  והחלה להקפיץ עלה שהוציאה מהמעיל שלהף באוויר. הוא התעופף, התהפך, והתגלגל ברחבי התא. מקוגונגל בזמן הזה, שקעה עמוק לתוך מחשבותיה. בניגוד לנהלים הרגלים, יהיה צורך להקצות למיס פרינס מורה שישמור עליה. להשאיר ילדה כל כך חזקה לבד, יהיה מסוכן, אפילו בידי טום, בפונדק מלא קוסמים. 

כשהעלה שיעמם אותה, היא הכניסה אותו לאחד הכיסים, הצטנפה עמוק יותר לתוך המעיל הגברי. ליבה של מקגונגל התכווץ. המבט שבו איילין הסתכלה על פרופסור מקגונגל, היה כשל אישה בוגרת, ולא של ילדה. 

"איך שם, בהוגוורטס?" שאלה אותה.

מינרווה הרגישה הקלה, כאשר החלה לדבר. היא לא הרבתה במילים כשלא היה בכך צורך, אך השקט ששרר בתא העיק עליה בדרך מוזרה. פרינס הקשיבה בפרטי פרטים למילים המתורגלות שלה לגבי ארבעת הבתים והמייסדים, המקצועות שמצפים לה, וכיצד העולם הקוסמים בנוי. 

בניגוד למשפחות של מוגלגים, פרינס לא שאלה הרבה שאלות. אצל מינרווה התחזקה התחושה שאיילין באה ממשפחה של קוסמים, ותחושת דחיפות לפגוש את עמיתה המומחה בשיקויים התחזקה יותר ויותר. 

מקגונגל גם הסבירה לה עומד לקרות בחודש הקרוב, אך איילין כלל לא התרגשה. בגיהנום יהיה יותר טוב מאשר פה… הבהיר היטב את הנקודה למה לאיילין לא היה אכפת לאן היא הולכת. 

אך מקגונגל שמה לב שהוקל לפרינס לשמוע כי בית הספר דאג לה לציוד הנדרש ללימודים.  

ארבעת השעות ברכבת נגמרו, כאשר ירדו בתחנת הרכבת פנדינקטון. מקגונגל הלכה לאט יותר מקצב הליכתה הרגיל בסביבת מוגלגלים, על מנת להקל על איילין. אך - איילין התמודדה היטב עם כמות האנשים הגדולה, ובמיומנות הקדמה אחרי המורה. 

מקגונגל הרגישה טיפה לא במקום עם הלבוש הקוסמים שלה, אך ידעה גם אם הייתה מתלבשת כמו מוגלגית, המבטים שהיו מופנים כלפיה לא היו פוחתים. עד כמה שניסתה - היא מעולם לא הצליחה להבין את האמנות העדינה הזו. 

הרחוב, היה הומה פחות, ושתיהן התקדמו במהירות לעבר פונדק הקלחת הרותחת.  איילין לא התעניינה בשדרות החנויות, או במכוניות או בכל דבר אחר שלא היה בקוקוורת. 

לבסוף מקגונגל עצרה אותה בין שתי חניות, אחת של דיסקים, וקונדיטוריה, לפני שדחפה את איילין לתוך הפונדק. 

"פונדקת הקלחת הרותחת," הודיעה, "הבית שלך לחודש הקרוב." מבטה של איילין היה ריק לחלוטין. 

"אהו - מינרווה!" קרא טום, ורכב מעבר לדוכן לחבק אותה. היא החזירה לו משהו דומה. 

"זו איילין פרינס, טום." הציגה את איילין. זו הרימה את ידה בביישנות. 

"אדאג לה כפי שאני דואג לכל אורחי." אמר טום. "האם תרצו משהו?"
"ארוחת צהריים לאיילין תהיה רעיון נהדר." אמרה, "אך אני צריכה לרוץ. יש לי הרבה דברים נוספים לסדר." 

"כמובן." 

היא הסתובבה אל איילין, "תתנהגי יפה."  

"כמובן, פרופסור." אמרה איילין בגוון שדמה לסרקזם בצורה חשודה. 

***

"סוורוס!" קראה מקגונגל, כשראתה את עמיתה צועד על השביל לעבר הוגוורטס. הוא הסתובב עם המבט מרוכז - בידו היו מספר מסמכים מכווצים בכעס. 

"מינרווה." בירך אותה קולו היה עצבני. 

"אני חייבת לדבר איתך על איילין פרינס."  פלטה ללא נשימה. "לא הערכתי אותה מספיק", המשיכה. 

"מדוע?" שאל. והמשיך בצעד אטי לעבר הטירה.

"היא הרבה יותר חזקה ממה שהסקנו. האמת שאני לא יודעת כיצד משרד הקוסמים הרשה להשאיר אותה שם כל כך הרבה זמן ללא השגחה.
"סוורוס, היא משתמשת ברונות עתיקות בכוח המחשבה, אני נשבעת, ראיתי במו עיני כיצד היא עשתה זאת. היא כישפה רונת שינוי נטיב על המכנס שלה, עם אצבע המורה שלה. אני לא משוכנעת שבתשדה בבּלינג יכולה לעשות זאת." 

סנייפ פלט נחירה - "לא מפתיע אותי. זו לא הפעם הראשונה שהיו עושה זאת." 

מקגונגל מעדה, אך התייצבה מהר למדי. 

"מינרווה - אני גר בקוקוורת', אני מודע היטב לכל הדיבורים עליה. יצא לי הקיץ לראות הרבה פעמים כיצד היא מכשפת, וגם מטילה רונות הרבה יותר מסובכות מרונת שינוי כיוון." 

"ותהית כיצד היא שולטת בקסם כל כך?" היטחה בו את השאלה שכל כך רצתה לשאול אותו. 

"אני כמעט בטוח שזה שיקוי נעילה, אך אני צריך היכרות אישית איתה לפני שאוכל להגיד בוודאות." 

"ככה, חשבתי." אמרה מקגונגל, ונאנחה בהקלה. "פחדתי שתחשוב שזה רעיון מופרך." 

"פרינס - שם שקשור ברוקחים. לא יפתיע אותי אם היא צאצאית של אחת מאחיות של אמי. ככל הידוע לי - אין פרינס אחד לא יודע לרקוח שיקוי נעילה." 

"אבל סוורוס -" אמרה מקגונגל. שניהם לא היו רחוקים כבר מהשער. "אמרת שהשם של פרינס נכחד." 

"השם כן, אך אני יודע שאמי הייתה אחת משבעת האחיות האחרונות, ואני יודע כי יש להן צאצאים. לצערי אני לא יודע על אף אחד מהם שום דבר, אך נתינת שם המשפחה הזה - מעידה על השושלת שלה." 

מקגונגל הנהנה. היא ידעה כי סנייפ בעצמו נצר למשפחה הזו, הצעיר ביותר, לפי מה שידעה. 

"מישהו יצטרך לשמור עליה," סיכמה מגונגל, כאשר נכנסו להוגוורטס. "ואין לנו מורה שתוך התרעה כל כך קצרה שיכול לשמור עליה. נצטרך לזמן ישיבה - "

"אני אשמור עליה." הודיע סנייפ, בקרות רוח.
"אתה?!" שאלה בחוסר אמון. 

"אני אחראי על היתומים, להזכירך. וגם - ידעתי שיהיה בכך צורך, לכן התכוננתי לביצוע המשימה הזו מראש. דברי כבר בפונדק הקלחת הרותחת." מקגונגל בהתה בו בחוסר אמון.  הוא היה בן אדם האחרון שחשבה שיתאים למשימה. 

"דיברתי על כך עם דמבלדור, הוא כבר הודיע על כך לטום." לפי נימת קולו של סנייפ - מקגונגל ידעה כי שום דבר לא יזיז אותו מהחלטתו.  

סליחה אם יש שגיאות כתיב - בדקתי כמה וכמה פעמים - אבל יכול להיות שפספסתי כמה דברים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא