עשרה בקבוקים של אמת

לא עברו מספר רגעים ושוב הארי שמע קולות גריסה של שלג מאחוריו. הפעם הם התלוו גם בקולות דיבור מוכרים.

"אנחנו לא חייבים לעשות את זה,” הוא שמע את קולו של רון. “ראית את מאלפוי? אני מתערב איתך שהם נפגשו פה לפני שניה.”

"לא אכפת לי,” הוא שמע את קולה של הרמיוני. “הארי הוא חבר שלנו והוא זקוק לנו עכשיו!”

הקולות השתתקו והארי הרגיש בנכוחתם מאחוריו.

"הארי,” אמרה הרמיוני. הארי לא ידע להבחין אם קולה רעד מהקור או לא. “אני ורון חשבנו על זה והחלטנו שאנחנו צריכים לבדוק – שאנחנו חייבים לבדוק.”

"לבדוק את מה?” שאל הארי והסתובב אליהם באי רצון.

"המשחק הארי, המשחק!” אמרה הרמיוני בקוצח רוח.. “איך נוכל לדעת אם באמת סיימנו לשחק?”

"זה בכלל אממ, אכפת לכם?” שאל הארי בקול סתמי כביכול. “אולי פשוט תנטשו את המשחק הזה ותשאירו אותי ואת דראקו להתפגר?”

"הוא רק דראקו, לא 'אהובי'?” לעג רון.

"תפסיקו עם זה, שניכם!” קראה הרמיוני. “הארי, אל תהיה מגוחך! אנחנו לא נעזוב את המשחק הזה עד שלא נהיה בטוחים שהוא באמת יסתיים. השאלה היא, איך נדע אם הוא ייסתיים או לא?”

"אני לא רוצה לשחק יותר באמת או חובה,” קרא רון. הוא הביט בהארי, כאילו ציפה שתצמח ממנו קרן או משהו דומה ואז הוא אמר להרמיוני: “הנה, את רואה, אמרתי את זה ושום דבר לא קרה. בבקשה.”

"תנסה להגיד את זה שוב,” אמרה הרמיוני בעקשנות. “אבל הפעם באמת תתכוון לזה, ותפרט יותר על איזה משחק אתה מדבר. אנחנו רוצים להיות בטוחים.”

"אתם ממש מתעקשים להרוג אותי, או מה?” גיחך הארי, קצת ברצינות. שניהם שילחו אליו מבטים שגרמו לו להרכין את ראשו ולהרצין.

"אני לא מתכוון לשחק במשחק אמת או חובה,” אמר רון בקול ברור והעביר את מבטו מהרמיוני להארי. “אותו משחק שעליו הארי ומאלפוי נשבעו בנדר הכובל.”

בבת אחת אותו כאב מוכר ואיום תקף את הארי. הוא צנח על האדמה הקפואה בייסורים.

רון והרמיוני צפו בו מאובנים. “רון!” הרמיוני התעוררה מקפאונה ראשונה. “תבטל את זה!”

"אא... אני מבטל,” קרא רון לחלל האוויר. “אני כן אשחק.” ובאותה פתאומיות הכאב נעלם.

“סליחה,” אמרה הרמיוני בקול חלוש.

"זה קצת הגיע לך,” מלמל רון. הרמיוני חבטה בו על כתפו.

הארי אחז בגזע עץ האשור העבה ונעמד באיטיות. “אולי זה הגיע לי על מה שאמרתי לכם אתמול,” הוא אמר לבסוף. “אבל זה לא הגיע לי בגלל שנישקתי את מאלפוי.”

רון פלט נחרה ופנה לללכת. הרמיוני עשתה תנועות דומות. "תקשיבו לי שניה!” קרא הארי בכעס.

"לא, אתה תקשיב לנו,” אמר רון והסתובב אל הארי בחזרה. “מכל האנשים בהוגוורטס, בחרת דווקא במאלפוי? באמת שלא היה מזיז לי אם זה היה כל אחד אחר. לעזעזל, אני אפילו מעדיף שתהיה עם ג'יני העיקר לא איתו.”

"אתה חושב שזה קל?" שאג הארי. “אתה חושב שאני יכול פשוט לבחור במי להתאהב? זה לא עובד ככה!”

"א..אתה מאוהב במאלפוי?” לחשה הרמיוני.

"אני לא יודע,” הארי בעט בשלג בתסכול. זה לא היה מספק בכלל והרטיבות הקפואה בנעליו התפשטה. “אין לי מושג, בסדר?”

"זה לא בסדר,” אמר רון. “הארי, שום דבר פה לא בסדר, מתחילת השנה אתה לא מפסיק לחפור לנו שמאלפוי הוא אוכל מוות. מאלפוי אוכל מוות, מאלפוי אוכל מוות... אני לא אומר שאתה צודק אבל – גם אם אתה לא, אתם לא יכולים להיות ביחד. זה פשוט בלתי אפשרי, איך אתה לא יכול לראות את זה בעצמך??”

"אתה לא מחדש לי שום דבר,” נאנח הארי. “ממש כמה רגעים לפני שהגעתם שאלתי את מאלפוי את כל זה בעצמי, הוא לא הכחיש.. - אבל הוא גם לא אישר,” מיהר הארי לומר בקול רם כשראה את רון פותח את פיו. “תראו, אני יודע בוודאות שלדראקו יש משימה כלשהי שהוא חייב לעשות ונראה לי שוולדמורט בעצמו אמר לו מה לעשות. אבל אני בטוח שהוא עושה את זה בגלל שוולדמורט מאיים עליו.” "

תשאל אותו,” אמרה הרמיוני.

"הרגע אמרתי לך, כבר שאלתי אותו.”

"אני מתכוונת במשחק, הארי. הרגע נוכחנו שהמשחק עדיין לא נגמר, נכון? תשאל את מאלפוי כשנשחק, הוא יגיד לך את האמת.”

הארי הנהנן הנהון קטן. הוא לא הודה, אפילו לא בפני עצמו שהוא מפחד מהאמת פחד מוות.

הפרק הקודם		הפרק הבא