אנבל והרוחות האבודות

"שלום לך,” הילדה הבלונדינית שהתמיינה ראשונה התיישבה לידה וקטעה את חוט מחשבותיה האפל והכועס. “אני ג'וליה אבוט, את אנבל וורד נכון?”

אנבל הנהנה ללא אומר. היא העיפה מבט מהיר בג'וליה ולמרבה כעסה היא גילתה שלא היה בה שום דבר עלוב.

"אל תשימי לב אליהם,” אמרה ג'וליה והחוותה בראשה לעבר שאר תלמידי הפלפאף ששמרו מאנבל מרחק. “יש להם קטע כזה.”

"איזה קטע?” שאלה אנבל.

"שהם נעלבים כשמישהו קורא לבית שלהם עלוב, במיוחד לעיני כל הבית ספר, ובמיוחד שהוא בסך הכל ילדה קטנה בשנה הראשונה שלה שמשום מה חושבת שסלית'רין הוא עדיף על פני הפלפאף.” ג'וליה צחקקה. “אמא סיפרה לי שאף פעם לא סופרים את הפלפאף, כולם חושבים שאין בו משהו מיוחד כל כך.”

"את מספרת לי...” מלמלה אנבל.

"אבל הם טועים,” המשיכה ג'וליה בדיוק באותו הרגע שבו התלמיד האחרון, ניק, מוין גם הוא להפלפאף. “אנחנו פשוט לא נוהגים להשוויץ כמו שאר הבתים.”

ניק הוריד את המצנפת מראשו בחיוך רחב, ושלא כמוה הוא זכה לתשואות חזקות מצד ביתם החדש.

"היי,” הוא התיישב למולן. “את ג'וליה, נכון?” הוא אמר. “את התמיינת הראשונה, אני התמיינתי אחרון, איזה מגניב. את אוהבת לעשות דרמה, אנבל.” את כל זה הוא אמר בנשימה אחת.

"אני לא אוהבת שממיינים אותי לבית הלא נכון,” היא סיננה בשפתיים קפוצות. “תראו את שניכם, טוב הלב שלכם נוזל לכם מהאוזניים. תסתכלו עלי. אתם באמת חושבים שהגעתי לבית המתאים?”

"אני מודה שזה לא מה שאני הייתי חושבת עליך,” ג'וליה העבירה את ידה בשערה ואנבל שמה לב ששזורות בו מספר צמות וורודות. “אבל מצנפת המיון לעולם לא טועה.”

"אף פעם,” חיזק ניק את דבריה.

המנהלת, פרופסור מקונגל קטעה את השיחה שלהם כשהיא טופפה על הכוס שלה עם כפית קטנה. כנראה היה רמקול בתוך הכוס כי הדפיקות העדינות נשמעו בכל רחבי האולם וכולם השתתקו.

פרופסור מקונגל נעמדה ברוב רושם וכחכחה בגרונה. “ברוכים הבאים לעוד שנה בהוגוורטס, אני שמחה לקבל את פניכם תלמידי הוותיקים, וכמובן לקבל את פניהם של התלמידים החדשים שהצטרפו אלינו.”

יכול להיות שאנבל דמיינה, אבל היה נדמה לה שעיניה של פרופסור מקונגל הבזיקו לעברה לרגע.

"התלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער אסורה לכל התלמידים. אני כמובן אזכיר לכולם שאסור לעשות קסמים במסדרונות בין השיעורים.

"מבחנים לקווידיץ' יערכו על ידי מדאם הוץ' עוד שבועיים בדיוק. כל מי שמעוניין לשחק בנבחרת הבית שלו ידבר עם מאדאם הוץ',” היא העבירה את מבטה על כל התלמידים ושפתיה נמתחו לחיוך קטנטן. “בתיאבון.”

כהרף עין השולחנות התמלאו בכל טוב. עיניה של אנבל נפערו. היא אף פעם לא ראתה כמות כזאת של אוכל מונחת על שולחן.

היא לא שמעה על מה ג'וליה וניק דיברו. היא הייתה עסוקה באוכל. אף פעם היא לא אכלה כל כך הרבה בבת אחת. אף פעם. כשהצלחות התרוקנו לבסוף היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להכניס עוד גרגר.

"אני חושבת שאם אני אנסה לעמוד, אני אתפוצץ,” היא אמרה לניק.

"אז אל תעמדי,” יעץ לה ניק. “למרות שזה ישעשע כנראה את חלק מהאנשים פה, אני חושב שגרמת למספיק בלגן הערב הזה.”

"לפחות את לא היחידה שהלכה לבית שהיא לא רוצה,” אמרה ג'וליה. היא החוותה בבראשה אל השולחן הירוק מאחוריהם ואנבל הביטה מעבר לכתפה וראתה את אלבוס, גם הוא ישב מרוחק מהשאר כשעל פניו מבט אומלל. כשראה שהיא מתסכלת עליו הוא חייך חיוך קלוש ונופף לעברה חלושות.

"אבל את כן היחידה שקראה לבית שלך עלוב בפני כל בית הספר,” אמר ניק. “זה בכלל לא היה חכם מצידך, אנבל. אנחנו אולי טובי לב,” הוא הניח את ידו על חזהו ברישמיות. “אבל קשה לנו לסלוח.”

"זה קצת סותר,” מלמלה אנבל בקול מעוצבן.

"נסתרות דרכי הלב,” הוא השיב לה.

"תלמידים חדשים, אחרי בבקשה,” נער גבוה שעל דש גלימתו היה כתוב 'מדריך' קרא להם. “שמי לואיס מקימלן ואני המדריך,” הוא אמר בחשיבות. “אני אראה לכם עכשיו את הדרך לחדר המועדון שלנו, קדימה.”

אנבל, ג'וליה וניק קמו ממקומותיהם יחד עם עוד חמישה ילדים. חמשת הילדים האחרים הסתכלו על אנבל במבטים מסוייגים.

"אני לא חושב שהם מחבבים אותך,” לחש ניק באוזנה.

"אתה לא צריך לציין את המובן מאליו, ניק,” היא ענתה לו במרמור.

הם יצאו מהאולם הגדול אל אולם הכניסה. אנבל ציפתה שהם יעלו במדרגות השיש הרחבות אך במקום זאת הם המשיכו ישר, יחד עם תלמידי סלית'רין.

תלמידי סלית'רין פנו אל גרם מדרגות חשוך וצר שהוביל כנראה למרתפים אך לואיס מקמילן המשיך להוביל אותם לאורך המסדרון עד שהוא נגמר בפניה. ואז הם ירדו במדרגות, אך שלא כמו מקודם, גרם המדרגות היה רחב ומואר בלפידים בוערים. הוא הוביל למסדרון רחב. בסדרון הייתה רק תמונה אחת. היא הייתה גדולה במיוחד, יותר גדולה מאנבל והציגה שלושה אגסים גדולים ועסיסיים. ממש אחרי שהם חלפו על פניה, לואיס מקמילן נעצר ליד ערימת חביות קטנה.

"בשביל להיכנס לחדר המועדון צריך לנקוש על החבית הנכונה במקצב של השיר 'הלגה הפלפאף',” הוא הסביר. "החבית הנכונה היא השניה מהסוף של השורה השניה. קל לזכור את זה. חשוב שתדעו שאם תתבלבלו אז ישפריץ עליכם חומץ, וזה לא נעים. אל תדאגו בנוגע לשיר, אתם תכירו אותו ממש מהר. כל הצמחים אוהבים לשיר אותו.”

אנבל חשבה שהיא לא שמעה טוב. לואיס החל לתופף על אחת החביות מקצב מוזר ולאחר כמה רגעים החבית נפתחה, חושפת בתוכה מנהרה קטנה.

"קדימה, ברוכים הבאים, תיכנסו,” הוא אמר בחיוך רחב ונתן להם להיכנס ראשונים. אנבל הרגישה מגוחכת לחלוטין כשנכנסה לתוך החבית וזחלה בתוכה. היא נשמה לרווחה כשהיא יצאה מצידה השני. לואיס יצא האחרון.

"ברוכים הבאים לחדר המועדון של הפלפאף,” הוא אמר בקול רישמי במיוחד.

חדר המועדון היה חדר גדול ועגול עם תקרה נמוכה. שולחנות עץ היו מפוזרים ברחבי החדר. וספות בצבעי שחור וצהוב היו מפוזרות גם הן. מהתיקרה היו תלויות מספר אדניות. על שידות עץ קטנות שהיו מפוזרות בצדדים עמדו עציצים קטנים ובמרכז כל שולחן עץ צמח צמח, ממש מתוך השולחן.

אנבל הרגישה כאילו נכנסה לבקתה קטנה באמצע היער. הרצפה היו עשויה מקורות עץ. חלק מהקירות שלא היו מעצים היו עשויים מלבנים בצבע חום בהיר.

"עכשיו אומנם לילה,” אמר לואיס מקמילן. “אבל אתם רואים את החלונות?” אנבל הביטה להיכן שהוא הצביע וראתה חלונות עגולים ממש צמודים לתיקרה. כמובן על אדני החלונות גם היו עציצים.

"בזכות החלונות האלה, חדר המועדון שלנו תמיד שטוף שמש,” אמר לואיס. “פרופסור ספראוט שהייתה ראש הבית הקודמת החליטה להוסיף לכאן את כל העציצים האלו, היא היתה המורה לתורת הצמחים. היא עזבה את הוגוורטס אבל פרופסור לונגבוטום מסכים לנו לקחת מידי פעם צמחים מהחממות, וגם עוזר לנו איתם, למרות שהוא ראש בית גריפינדור.”

"אני הולכת לגור בתוך חממה,” מלמלה אנבל באוזנה של ג'וליה.

"אני יודעת, נכון שזה מגניב?”

"כאן הם חדרי השינה,” לואיס הצביע על שתי דלתות עגולות שניצבו ליד אח גדולה בצבע דבש. האח היתה מקושטת בגילופים בצורה של גירית ומעליה היתה תמונה של אישה מבוגרת בעלת פנים נעימות. מתחת לתמונה היה כתוב 'הלגה הפלפאף'.

"הדלת הימנית היא של הבנות, השמאלית היא של הבנים. טוב,” הוא ספק את ידיו. “נראה לי שזהו, איך הייתי, פרופסור?” הוא שאל את התמונה.

הלגה חייכה אליו והנהנה בראשה.

"אז לילה טוב שיהיה לכן בנות,” הוא אמר ולהפתעתה של אנבל כל הבנים גם אמרו. “לילה טוב.”

"לילה טוב,” הן ענו בחזרה, אנבל הצטרפה אליהן במלמול.

אחת הבנות ניגשה אל הדלת הימנית ופתחה אותה לרווחה. חדר קטן קיבל את פניהן. גם הוא היה עגול, סביבן היו עוד שמונה דלתות עץ עגולות.. אותה הבת ניגשה אל הדלת שהיה תלוי עליה שלט קטן שאמר, 'שנה ראשונה' ופתחה גם אותה.

למרבה ההפתעה חדר השינה לא היה עגול אך לא היתה לו צורה ברורה היו לו זויות מוזרות וחמישה מיטות אפיריון גדולות עמדו בחמשת פינותיו לחלק מהמיטות היו כילות צהובות ולחלקן שחורות.

אנבל הלכה למיטה הצדדית. היא זיהתה את המזוודה שלה ואת הכלוב של שרלוק מונחים לידה. היא נאנחה בהקלה כשראתה שצבע הכילות של מיטתה הוא שחור. היא לא היתה יכולה לשרוד פה לילה אחד אם היא היתה נאלצת לישון מוקפת בצהוב.

"היי, את אנבל?” הילדה שפתחה את הדלת מקודם ניגשה למיטה הסמוכה אליה. היא הביטה בה בסקרנות ובחיוך קטן. “אני אמה בוט. נעים להכיר אותך. אני מקווה שתלמדי לאהוב את הבית הזה.”

אנבל השיבה לה בחיוך קלוש.

ג'וליה ניגשה אליהן. המיטה שלה הייתה ליד מיטתה של אמה. “לילה טוב,” היא איחלה לשניהן. אמה השיבה לה.

אנבל נכנסה למיטתה. שרלוק כבר חיכה לה בפינה, מכורבל. היא הסיטה בחזרה את הכילות השחורות והחליפה לפיג'מה.

"כולם כאן כל כך טובי לב,” היא מלמלה לשרלוק לאחר שנשכבה לידו. “זה גורם לי בחילה.”

"שמענו אותך,” אמרו קולותיהן של אמה וג'וליה.

הפרק הקודם		הפרק הבא