מזל טוב, טדי -

פתאום חלמתי שקיבלתי תגובה על הפאנפיק הזה. וששואלים אותי למה לא העליתי את הפרק האחרון, ואני עונה ששכחתי מהפאנפיק, כי לא קיבלתי עליו תגובות.

אז למי שתהה למה לא העליתי את הפרק עד עכשיו, זה כי שכחתי ממנו, כי לא קיבלתי עליו תגובות.

אז לא למי שקורא את הפאנפיק עכשיו, אבל כן למי שקורא אותו בעתיד ומגיע לו שהפאנפיק יהיה גמור. תהנו:)

טד דפדף ביומן הכתוב למחצה. כן, הוא גמר לקרוא אותו, אבל היה כאן רגע של שקט, וטדי רצה להרגיש לרגע את המילים האלה.

הוא נתן לדפים להתהפך. בהתחלה הכל היה מלא בכתב יד מסודר אבל לא ברור. אחר כך הפסקה.

אחר כך עמוד אחד כתוב, קצת אחרי אמצע היומן.

ועוד עמוד כתוב בסוף.

טדי הופתע, ודפדף אליו במהירות, אולי בשקיקה.

קולות הרכבת נשמעו סביבו. שקשוק הגלגלים, קולות הילדים מהמסדרון.

אבל כאן, בתא, היה שקט.

וטד פתח את העמוד הבהחלט אחרון ביומן.

טד

טד קפץ. אבל זה לא היה מכתב שמיועד לו. זה היה דף ביומן של אביו.

טד.

אין לי מילים, באמת.

אבל אני בכל זאת מרגיש צורך לצרוח, ואם לא, אז לפחות לשטוח בפני מישהו (משהו) את התחושות האלה.

לא שאני זקוק ליומן. יש לי

יש לי את טונקס.

ועדיין.

טד.

איך אפשר להסביר בכלל? לא שאני מסוגל להסביר במילים משהו, אבל את זה?

הייתי יכול להחזיק ולסחרר סביבי את נימפדורה, אבל היא נראית כל כך חלשה אחרי הלידה.

לו רק יכולתי להסביר לה כמה אני אסיר תודה.

צריך לחשוב על זה.

אסיר תודה, גם את זה אני מרגיש. לנימפדורה, להארי, לסיריוס, לדיגל, לכל האנשים הטיפשים שהכריחו אותי להתחתן עם האישה הזו.

אני אוהב את טונקס. אבל לא הצלחתי להשתחרר מרגשות האשמה האלה…

ועכשיו - טוב, עכשיו…

לו רק יכולתי לבטא את עצמי במילים.

טד,

אני אוהב, אוהב, אוהב אותך. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר שאהבתי אי פעם, אני מרגיש צורך לבכות מאושר כשאני מסתכל עליך. כשאני מחזיק אותך זה

טד,

שאני מקווה מאוד שנקרא לך טדי כשתהיה גדול, כי עם כל הכבוד לאבא של נימפדורה, זה לא שם לך, לדבר היפה, החמוד, הפלאי שאתה.

כאן המילים הטשטשו מרטיבות. טדי מצמץ.

"טדי, הלו, כדור הארץ לטדי לופין," הוא שמע את הארי.

הוא הרים את ראשו.

"או," הארי חייך.

"בבקשה, תן לי כמה דקות, אני גומר את זה," הוא אמר, צרוד מעט.

"מה זה?"

"בחייך, לך, חמש דקות."

עיניו של הארי הצטמצמו. "מה זה?"

"אני אגיד לך, נשבע, חמש דקות."

הארי גלגל את עיניו ויצא.

טדי שלי, כמעט לא אכפת לי אם יתברר שהוא אדם זאב. כמעט.

טדי, אני כל כך מקווה שאנחנו נגדל אותך.

אני יודע מה הסיכויים לזה. ועדיין. טדי.

אני רוצה להכיר אותך.

אני רוצה, כל כך, שתגדל לעולם שקט. שלא תצטרך לחשוש לחיי ילדיך, או הוריך, אם עוד נהיה כאן.

טדי, לא אכפת לי למות. אם תגדל להיות מאושר.

הפקדתי את הארי לשומר, אבל אני לא חושב שיש לו סיכוי יותר מאיתנו. אני לא חושב שהארי ישרוד.

נמכור הרבה במחיר החיים השלווים שלך, טד. ואם הארי לא ישרוד, בכל אופן אני עוד פחות מאמין שוולדמורט ישרוד.

טד, אני בוכה כשאני כותב את זה.

אבל מאושר. אני מבטיח לך שמאושר.

אולי, יום אחד, אתן לך לקרוא את המילים האלה. שתזכור שאבא שלך הוא לא רק אדם זאב. שגם אם הפחד יגבור עלי, ולא אוכל לשאת את זה שאני אביך, תדע איך הרגשתי כשנולדת.

נדמה שאני לעולם לא אהיה אבא טוב. לא אם אמות, ולא אם אשאר כזאב.

כרגע זה לא משנה, לא כל עוד אני יכול להחזיק אותו על הידיים, לא כל עוד נימפדורה מחייכת כך.

תחיה, טדי. תחיה, ותאהב, ותזכור אותי, תזכור אותי לטוב, תזכור שאני פה, עכשיו, גם אם רק בזכות הארי.

טד, אני אוהב אותך. הלוואי ותדע.

כרגע רק משאלה אחת לי: לשמוע אותו אומר 'אבא'. יש זמן. ואני מוכן לחכות.

טד הרחיק את היומן, שלא ירטב מדמעות.

לא, מובן שאביו לא שמע אותו אומר אבא. חודשים ספורים לא מספיקים לכך.

הוא רצה להכיר את אביו יותר; הנה.

הוא הניח אצבע בעמוד, נשען אחורה, והניח לדמעות לזלוג.

"וואו, אחי, מישהו העליב אותך."

טדי פקח את עיניו ונענע בראשו, אחר, כשלא הצליח להוציא מילה, הושיט את היומן הפתוח להארי.

"אוי." אמר הארי במבוכה. "בן כמה היית כשהוא מת? אתה זוכר אותו?"

"כמה חודשים," השיב טדי. הוא קינח את אפו ברעש. "ובכלל לא."

"אוי."

הארי הושיט לו יומן סגור. טד לקח אותו.

"טוב, בכל מקרה אתה חייב להצטרף אלינו, אחי. אנחנו לבד שם."

טדי מחה את עיניו. "בטח." הוא הרים את תיקו.

"אתה ממש שונא חגי מולד?" שאל בן כשנכנס.

הוא נענע בראשו וצנח ליד החלון.

הוא השעין את ראשו על החלון, כשהארי עדכן את בן בקול על ההתרחשויות האחרונות.

גם אני רוצה להכיר אותך, אבא.

כן, גדלתי בשקט, אבל אולי זה לא היה שווה את ההקרבה שלכם.

טדי מחה דמעה מלחיו.

הדלת נפתחה בחבטה.

להפתעתו של טדי, ויקטואר עמדה בפתח. הוא חייך.

"הי, הי, אפשר להתחבא פה?"

"בטח," אמרו טדי ובן יחד, וויקטואר צנחה על אחד המושבים.

טדי הביט בחבריו המפטפטים.

היית גאה, אבא.

היית שמח שאני חי, אוהב…

אתה היית שמח.

אני לא זוכר. לא לטוב. לא לרע.

אבל היית שמח, לראות אותי פה -

    וזה מספיק כדי שאני אוהב אותך.

הפרק הקודם