מקוללים

הציידת והחיה

20 ביוני, 1996

רמוס חלם שהוא ניצוד. 

בתחילת החלום הוא היה בשליטה. הוא הלך ביער אין- סופי, שם השעה תמיד הייתה שעת דמדומים. הוא הלך בעקבותיו של ארנב לבן צחור, זה ניתר בשביל לפניו בנחת. הארנב תמיד היה צעד אחד לפניו, ואם רמוס רק היה חושב לנסות לתפוס אותו, הוא היה מזנק קדימה וחומק ממנו. הוא החליט להשלים עם העובדה שהארנב תמיד יהיה מחוץ להישג ידו, ושעדיף לאפשר לו להיות חופשי.

הארנב נעלם פתאום. רמוס ניסה למצוא אותו שוב ביער רחב הידיים, אבל לא הצליח. הוא התמלא תחושת אבל נוראית. 

ואז הוא הרגיש נוכחות חדשה. הוא הרגיש שמשהו צופה בו, עוקב אחריו. מוצף פחד, הוא התחיל לרוץ. הוא בקושי הצליח לזוז; כל הגוף שלו היה כואב וכבד. הוא העז להסתובב ולהסתכל על מי שצד אותו. זאב כסוף ענק יצא מבין העצים, פיו אדום מדם - 

רמוס התעורר במיטתו בבהלה אדירה, ליבו הולם וכל שריר בגופו זועק בכאב. הוא הניח את ידיו על פניו המכוסות זיעה קרה, מוודא שהוא באמת ער. זה היה רק סיוט, הוא אמר לעצמו - משהו שלא היה אמור להיות זר לו אחרי עוד ליל ירח מלא.

צליל חבטה הקפיץ אותו. הוא הבין שהוא התעורר מהסיוט בגלל בעקבות דפיקות על דלת ביתו.

תוהה מי לעזאזל בא להפריע לו אחרי הירח המלא, הוא קם מהמיטה באיטיות צמיגית, התעטף בחלוק בית והלך אל הדלת.

״מי זה?״ הוא קרא בצרידות אל האורח הלא קרוא, שהמשיך לדפוק ולדפוק.

״זאת אני,״ קול מוכר נשמע מהעבר השני.

רמוס התלבט ברצינות האם להתעלם ופשוט להשאיר אותה בחוץ. כבר כמעט חודשיים שהם בקושי החליפו מילה, מאז הנשיקה שלהם מתחת לעץ האשור - זיכרון שרדף אותו בכל שנייה, ביום ובלילה. אולי בכל יום אחר הוא היה נכנע מייד לפיתוי לתת לה להיכנס, אבל הוא לא רצה שהיא תיראה אותו אחרי השינוי, תשוש ודואב.

כאילו היא חשה בהתלבטות שלו, טונקס אמרה בקול מתנגן, ״הבאתי שוקולד.״

רמוס עדיין היסס. היא המתינה. הוא לא היה יכול שלא להרגיש כמו חיה קטנה ששוקלת להיכנס למלכודת שמכילה איזה מטעם מפתה, בידיעה שהפיתוי חובק סכנה גדולה. לבסוף הוא הטיב את החלוק שלו ופתח את הדלת. בחוץ זרחה שמש אחר צהריים מסנוורת וחמימה.

״הערתי אותך?״ טונקס שאלה אותו בקלילות בזמן שנכנסה, מקבלת את פתיחת הדלת כהזמנה להיכנס.

רמוס לא השיב, יודע שהיא יודעת היטב שהיא העירה אותו. ההופעה שלה הפתיעה אותו מעט. היא הייתה לבושה במדי הילאים ונעלי התעמלות, אך מלבד זאת היא לא נראתה כלל כמו עצמה. השיער שלה היה בצבע חום חיוור, חסר חיים, אותו היא אספה בפקעת גבוהה ומרושלת. העיניים הכהות שלה נראו עייפות בצורה לא אופיינית, ושפתיה, כמו עור פניה, היו חיוורות.

״אני יודעת, אני נראית נהדר,״ טונקס אמרה בעוקצנות.

מבין שהוא בהה בה, ושהוא לא לובש דבר מלבד חלוק בית, רמוס אמר לה להרגיש בבית ומיהר ללכת להתלבש.

הוא הסתגר בחדרו ולבש בזריזות את הבגדים שהוא לבש בערב שלפני, לפני השינוי שלו, ועוד נחו מקופלים על הכיסא ליד המיטה; מכנסי ג׳ינס ישנות מאוד וחולצה מכופתרת אפורה ששרווליה היו מגולגלים והייתה זקוקה לגיהוץ. הוא הסתרק במהירות ובחן את דמותו המותשת במראה. הזקן שלו, אותו הוא חזר לגדל עבור שימור הקשרים שלו עם אנשי הזאב, היה זקוק לקיצוץ קל. אך לא היה לו זמן לטפל בזה, כי חבטת ארונות וקשקוש כלים נשמע מכיוון המטבח.

הוא יצא מהחדר ומצא את טונקס מחטטת בארונות המטבח שלו. על הכיריים עמד קומקום תה, ועל השולחן נחה שקית נייר עם סמל הדובשניירה.

״איפה אתה מחזיק את התה?״ טונקס שאלה וכמעט הפילה שורה של ספלים שעמדו בארון. 

רמוס נחפז למקום כדי להרחיק אותה מהכלים השבירים.

״תרשי לי…״

טונקס לקחה צעד לאחור והעירה, ״פספסת כפתור בחולצה.״

רמוס הסתכל למטה וראה שהוא פספס הרבה יותר מכפתור אחד; כמעט כל החזה שלו היה חשוף. נבוך, הוא מיהר לכפתר את החולצה ואז העסיק את עצמו בהכנת תה.

טונקס התחילה לנוע ברחבי הבית שלו, בוחנת את הרהיטים והקישוטים בעניין. החלל היה צנוע מאוד, בסך הכל חדר אחד שהכיל את המטבח, שולחן אוכל אחד והסלון, שם הייתה רק ספה אחת, כורסא ואח בנויה אבן חשופה. מסדרון קצר הוביל אל שני חדרי שינה בלבד, ובקצהו ניצבה הדלת שהובילה אל המרתף הצפוף בו רמוס עבר את השינויים שלו. הבית היה ההפך ממפואר.

״אף פעם לא הייתי בבית שלך,״ טונקס העירה בזמן שהיא בחנה ציור שמן ייחודי של נוף אנגלי מוריק.

״אני יודע,״ רמוס מלמל בתשובה, לא מוסיף שאם זה היה תלוי בו, הוא לעולם לא היה מאפשר לה לראות את המשכן העלוב שלו.

״הציורים האלה מדהימים, מי צייר אותם?״ טונקס שאלה, עכשיו מסתכלת על ציור של איילה מתחת לעץ אלון ביער חורפי.

״זה היה תחביב של אמא שלי,״ רמוס סיפר בקצרה, מחכה בקוצר רוח שהמים ירתחו.

״אתה אף פעם לא מדבר עליה.״

״היא נפטרה לפני הרבה שנים.״

״אני מצטערת,״ טונקס אמרה בכנות. ״ואבא שלך? גם עליו אתה לא מדבר כמעט.״

״יש לנו מערכת יחסים… מורכבת,״ רמוס השיב בהיסוס. לשמחתו, טונקס לא המשיכה לחטט. 

הוא חש הקלה כשהקומקום התחיל לשרוק.

הוא הגיש שני ספלי תה לשולחן, מניח כל אחד מהם בצד הנגדי במכוון. טונקס ניגשה לשולחן, פושטת את גלימת ההילאי שלה ומניחה אותה משענת הכיסא. מתחת היא לבשה מכנסי ג׳ינס וגופייה שחורה. היא לקחה את הספל שלה והתיישבה בצלע הסמוכה למקום בו רמוס בחר לשבת, כך שרק פינת השולחן חצצה ביניהם. היא הוציאה מהשקית של הדובשנרייה חפיסת שוקולד גדולה והחלה לקלף את העטיפה המפצפצת.

״יש בעיה?״ היא שאלה כשהוא לא לקח את קוביית השוקולד הגדולה שהיא הציעה לו.

״זה עם מילוי תות,״ הוא השיב בטמטום.

״שכחתי שאתה טהרן של שוקולד,״ טונקס אמרה בטון שהבהיר שהיא דווקא זכרה זאת היטב. היא לקחה נגיסה גדולה מהשוקולד, וליקקה מילוי תות אדום שהכתים את השפה שלה. ״לא נורא, יותר בשבילי…״

רמוס חטף את פסית השוקולד ודחף אותה לפיו כדי להעסיק את ידיו ולהשתיק את מחשבותיו. הוא לא היה מוכן להודות שמילוי התות דווקא היה טעים, מתוק- חמצמץ ונימוח.

הם העבירו כמה דקות בשיחה על ענייני מסדר. אלה היו אותן השיחות שהתנהלו שוב ושוב בישיבות שלא התקדמו לשום מקום; מה התוכניות של וולדמורט ואיך הן קשורות למשרד הקסמים, איך לגרום להילאים לשים לב שבלטריקס מסתתרת באחוזת מאלפוי בלי לחשוף את העובדה שטונקס ריגלה שם, העובדה שלא נראה שהלהקה של גרייבק מעורבת עם אוכלי מוות בשום צורה (רמוס היה בטוח שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה). לבסוף הנושאים השגורים מיצו את עצמם והם שקעו בשתיקה טעונה.

״טונקס… לא שאני מתלונן, אבל למה זכיתי בביקור?״

״לי זאת דווקא נשמעת כמו תלונה,״ טונקס העירה בשנינות, מעסיקה את עצמה בשבירה של קוביית שוקולד.

״זאת לא - ״

״כמעט עבדת עלי,״ היא המשיכה בקור לא אופייני, מרימה אליו את מבטה. ״אתה מתחמק ממני כבר שבועות. אז חשבתי שאם אני אבוא אליך אחרי הירח המלא לא יהיה לך שום מקום שתוכל להעמיד פנים שאתה צריך לרוץ אליו. עכשיו אתה לא יכול לברוח.״

רמוס הבין שכמו תמיד, הוא המעיט ביכולת שלה לקרוא אותו ולהבין את המניעים והרגשות שלו בדיוק. היא ידעה היטב שהוא בורח ממנה כבר שבועות אך ורק בגלל שהוא כל כך משתוקק להיות איתה. עכשיו הוא הבין שכל מאמציו היו לריק; הוא התיש את עצמו בריצה במעגלים, בזמן שהיא חיכתה בסבלנות שהוא יתעייף כדי ללכוד אותו.

הוא חפן את ספל התה שלפניו ונאנח.

״אני יותר מידי מבוגר בשבילך, טונקס.״

״אתה מתכוון שאני צעירה מידי בשבילך.״

״זה אותו הדבר - ״

״לא, זה לא. אין לך שום זכות להחליט מי מבוגר או צעיר מידי בשבילי. אם אתה חושב שאני לא מספיק בוגרת בשבילך, אם אתה לא רוצה אותי, פשוט תגיד את זה.״

רמוס לא הצליח להגיד דבר, רק לטלטל את ראשו. איך קרה שהיא הייתה כל כך הרבה יותר חכמה ממנו? הוא היה אמור להיות מי מביניהם שהיה לו ניסיון חיים - ואיך שהוא, היא זאת שעושה לו בית ספר.

״נו?״ טונקס דרשה ממנו בחוסר סבלנות גובר. ״אתה מתכוון לומר את זה או לא?״

״לא,״ הוא אמר ביציבות. ״אני לא מתכוון להגיד את זה, כי זה לא נכון.״

טונקס ניסתה לשמור על סבר פנים נונשלנטי, אבל לא לחלוטין צלחה בכך. היא השעינה את פניה על ידה והתחילה להעביר את אצבעה על שפת הספל שלה, מחייכת בסיפוק, כמעט בניצחון.

״אבל את כבר ידעת את זה,״ רמוס אמר לה. הוא לא יכול היה שלא להידבק בחיוך שלה, שגרם לו להרגיש חמימות עזה שהרחיקה את התשישות מאבריו.

״בכל זאת נעים לשמוע אותך אומר את זה,״ היא השיבה. ״זה לא בדיוק וידוי של אהבה, אבל אני אקח את מה שיש.״

מרגיש אומץ פתאומי, רמוס אמר לה, ״מחסור באהבה אף פעם לא היה הבעיה פה. אם כבר, הבעיה היא שאני אוהב אותך יותר מידי.״

העיניים של טונקס נדלקו כמו שני כוכבים.

״אתה אוהב אותי?״

״כן,״ רמוס אמר בלי היסוס, ״אבל - ״

״בלי אבל,״ טונקס קטעה אותו. הוא צפה בה בחשש בעודה קמה מהכיסא.

״לא יכול להיות לך עתיד איתי,״ הוא אמר חלושות.

״מה לגבי ההווה?״ 

רמוס צפה, מהופנט וחסר אונים, בזמן שהיא ניגשה אליו בצעד קליל והתיישבה בחיקו. היא עשתה את זה בטבעיות מוחלטת, כאילו זה היה המקום הקבוע שלה. המשקל והחמימות שלה הרגישו כל כך נכונים שם, כאילו היא תמיד הייתה חלק ממנו שפעם הוא איבד. 

הוא פשוט ישב ובהה בה כמו מטומטם, אז היא אחזה בידיים שלו וכרכה את הזרועות שלו מסביב למותניים שלה. היא חיכתה שהוא יתנער מההלם ויחזיק בה בכוחות עצמו, לפני שהיא כרכה את זרועותיה מסביב לצוואר שלו. היא קירבה את פיה לפיו - הוא חש את הבל הפה שלה על שפתיו - אבל עצרה במרחק של שיערה ממנו, נוגעת- לא- נוגעת.

״תגיד לי שאתה לא רוצה אותי,״ היא אתגרה אותו. ״תגיד לי ללכת ולא לחזור.״

כפי שהיא ידעה היטב, הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. אולי אם היא לא הייתה באה אליו מייד אחרי הירח המלא הוא היה יכול להיות חזק מספיק כדי להרחיק אותה ממנו, למנות בפניה את כל הסיבות שהיא צריכה להפסיק לרדוף אחריו ובמקום להתחיל לברוח מפניו. אבל הוא לא היה חזק מספיק - הוא היה חלש. הוא לא היה זאב גדול ומפחיד, הוא היה בסך הכל חיה פצועה וחסרת אונים שנפלה במלכודת.

הוא נכנע ונישק אותה. היא נמסה לתוכו מייד, ממש כאילו, כמוהו, היא השתוקקה לזה בכל שנייה שעברה מאז הנשיקה הקודמת שלהם. 

הם התנשקו בתשוקה הולכת וגוברת. רמוס שם לב במעורפל שטונקס פותחת את הכפתורים בחולצה שלו. הוא חפן את שיערה בידו בזמן שהתחיל לנשק את הכתף החשופה שלה, והופתע לגלות שהוא הפך להיות ארוך וסמיך.

הוא הסתכל בפניה וראה שהיא השתנתה. שיערה הפך לשחור וגלי, ארוך כל כך שהוא הגיע כמעט עד מותנייה. הפנים שלה עדיין היו הפנים העדינות והיפות בצורת לב, אבל קבוצה של נמשים חינניים הופעה על אפה. השפתיים שלה היו אדומות ומלאות, מגורות מהמגע עם הזקן שלו. העיניים שלה היו אותן העיניים החומות המנצנצות. הוא הסתכל לתוכן וראה את התשוקה שלו משתקפת בהן.

״כדאי שנאט,״ הוא הצליח לומר בקול צרוד.

״לא,״ היא קבעה. ״חיכינו מספיק זמן. תראה לי את חדר השינה שלך.״

הוא ציית לה בכניעה. הם הלכו אל חדר השינה וטונקס התחילה להפשיט אותו. היא לקחה פיקוד מוחלט על המצב, מצווה עליו לעשות כרצונה. הוא בקושי היה מסוגל לעמוד על הרגליים מרוב תשישות, אבל הוא לא היה מוכן להראות לה חולשה ברגע הזה; הוא הוריד את הגופייה שלה - מתחתיה היא לבשה חזייה בצבע וורוד - ואז נאבק בכפתור של המכנסיים שלה בידיים לא יציבות.

אחרי זמן שהרגיש ארוך מידי הוא הצליח להיפטר מכל פרטי הלבוש שלה. זה היה כמו חלום. שיערה השחור הארוך הקיף את הפנים היפות שלה ונשפך על כתפיה ושדיה שהיו חלקים ולבנים כמו שמנת. הגוף שלה היה כל כך מושלם שזה היה בלתי נתפס, חטוב ובאותו הזמן נשי, כמו יצירות האומנות שהציגו את דמויותיהן של ניפות ואלות מהמיתולוגיות.

היא דחפה אותו לאחור אל המיטה, והוא היה כל כך מהופנט ממנה שהוא פשוט נפל בלי שום התנגדות. הוא היה חשוף לגמרי, כל הצלקות שלו גלויות לפניה; בעבר הוא נהג להתבייש בהן, אבל עכשיו לא היה אכפת לו שהיא רואה אותן.

היא טיפסה מעליו והחדירה אותו לתוכה, משמיעה קול שמימי. הוא בקושי האמין שזה באמת קורה. הוא חשש שהגוף שלו לא יספק את הסחורה, אבל הוא תפקד באופן ראוי לציון; והיא הייתה כל כך חמה ורטובה שאם עד אותו הרגע עוד היה לו שמץ של ספק שהיא רוצה אותו כמו שהוא רוצה אותה, הוא נעלם ללא זכר.

הוא חלם פעמים רבות שהוא עושה איתה אהבה, אבל המציאות לא הייתה דומה לדמיון שלו - היא עלתה על כל פנטזיה שהוא היה יכול להעלות בדעתו. בחלומות שלו הוא דמיין אותה רכה, פגיעה ותמימה, כמו הארנבת שאת צורתה תפס הפטרונוס שלה. במציאות היא לא הייתה כך כלל; היא ידעה בדיוק מה היא רוצה בכל רגע נתון, וידעה איך לדרוש את זה. היא הייתה ציידת והוא הניצוד; היא לכדה אותו, פשטה את עורו וטרפה אותו, והוא רק רצה עוד ועוד.

אחרי שהם סיימו הם שכבו ביחד במיטה זמן ארוך. אור שמש קיצי זהוב האיר את החדר, נשפך מתוך החלון כמו מפל של דבש סמיך. רמוס ליטף את עורה של טונקס, ששכבה מעליו, ראשה השחרחר נח על חזהו. הוא תהה האם ככה זה מרגיש להיות בגן עדן. הוא היה אמור להיות תשוש ודואב אחרי הירח המלא, אבל הוא לא הרגיש דבר מלבד זמזום עדין של סיפוק, ותחושת שלווה עצומה, כאילו כל הדברים בעולם היו מונחים במקומם הנכון. 

הוא חשב שהיא נרדמה, עד שהוא הרגיש את האצבעות שלה על הצלקת הישנה שעל הכתף שלו. הוא הסתכל לעברה ומבטיהם הצטלבו. היא חייכה אליו חיוך מאושר. הוא הרגיש דקירה עדינה של אשמה - אבל היא נבלעה מייד בתוך נחשול מטביע של אהבה. הוא נישק אותה על השפתיים בעדינות.

״ככה את נראית באמת?״ הוא שאל לאחר מכן, כדי להפר את השתיקה הארוכה.

טונקס נראתה מבולבלת. היא תפסה תלתל שחור סורר משיערה ובחנה אותו.

״מה אתה יודע…״ הוא אמרה בהפתעה. ״זה אף פעם לא קרה לי קודם.״

״למה את משנה את המראה שלך?״ רמוס שאל אותה. ״את בטח יודעת שאת יפיפיה.״

טונקס חייכה אליו. אבל היא לא נראתה מרוצה מהמחמאה כמו שהוא היה מצפה.

״זה לא ברור?״ היא החזירה בשאלה. כשהוא נראה מבולבל, היא הוסיפה, ״למי אני דומה?״

רמוס הבין מה היא מנסה להגיד, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מבין, ואמר, ״את דומה לנימפדורה טונקס.״ 

טונקס חרצה לו לשון. הוא רכן ונישק אותה שוב, פחות בעדינות הפעם. בפעם הבאה שהוא הסתכל עליה, השיער שלה היה בצבע של צמר גפן מתוק.

הם המשיכו להתנשק באיטיות. הוא גלגל אותה מאליו כדי לנשק את הצוואר שלה, שהדיף ריח נפלא של פירות וזיעה. היא כרכה סביבו רגל אחת, מצמידה אותו אליה.

״שוב?״ היא הציעה במתיקות.

הוא לא היה בטוח שהוא יכול לסרב, אבל הוא היה מוכרח להזהיר אותה ולומר, ״רק אם את רוצה להרוג אותי.״

היא צחקה צחוק נפלא. 

ואז זה נגמר.

פטרונוס בצורת חתול פרא הופיע בחדר השינה של רמוס. הוא וטונקס קפצו בהפתעה וכיסו את עצמם. לקח להם רגע להיזכר שהוא לא יכול לראות אותם.

״לופין, זה קורה עכשיו!״ קולו של קינגסלי הרעים. ״זה מה שאוכלי מוות תכננו - הם נכנסו למחלקת המסתורין - והם גרמו לפוטר לבוא לשם כדי לתת להם את הנבואה! תגיע מייד!״

הפרק הקודם		הפרק הבא