להיות אך לא לחיות

הם נכנסו לטירה, לקול תשואות התלמידים.
פרופסור מקגונגל רצה אלייהם. "מה חשבתם לעצמכם?! אתם יודעעים כמה דאגנו? פוטר, גריינג'ר, וויזלי ווויזלי!" צעקה עלייהם בכעס, אך מעייניה פרצו דמעות אושר.
"אנחנו מצטערים, באמת..." אמרה ג'יני, והשפילה את מבטה.
"אנחנו... אנחנו הרגנו את וולדמורט, הארי הרג אותו" אמרה הרמיוני, וחייכה חיוך מאולץ.
על פנייה של פרופסור מקגונגל נפרש חיוך. המראה היה מוזר. אף אחד לא ראה אותה מחייכת מעולם. "אני גאה בכם!" אמרה, וחיבקה את כולם, אחד אחד. "אני מצטערת, אני פשוט נרגשת..." אמרה.
"זה בסדר, אבל תרצי שנלך לדמבלדור?" שאלה ג'יני בהבנה.
"כן" אמרה מקגונגל. "הוא אוהב קרמבואים!" צעקה אחרייהם.
"תודה!" צעק לה הארי בחזרה.
הם הגיעו למשרד של דמבלדור. "קרמבו!" אמרה ג'יני, הפסל זז ממקומו, וחשף מדגות לולייניות. הארי נקש על הארי הדלת. "יבוא" נשמע קול מבפנים, והדלת נפתחה.
דמבלדור ישב על כיסאו, מחייך. "חזרתם" אמר.
"כן, חזרנו" אמר רון.
"יפה" אמר דמבלדור.
"אממ... דאגתם?" שאלה ג'יני בלחש.
"כן" אמר דמבלדור. "אך כולנו גאים בכם" אמר, וקולו היה שליו.



-סוף-


תגובות?

הפרק הקודם