הגילגול הבא

למחרת אחר הצהריים, התחלתי לדאוג מאוד. פרסי עדיין לא יצא מחדרו במהלך שהותי כאן. הוא לא יכול להכין שיעורי בית כל הזמן הזה. החלטתי לדפוק על דלתו. הלכתי לחדרו בשקט, כדי לא למשוך תשומת לב.
דפקתי על הדלת. "פרסי, אתה שם?" לחשתי. לא באה תשובה.
"אלוהומורה" אמרתי. הדלת נפתחה בקול חריקה, וגילתה לי את פרסי, יושב ליד שולחנו ובוכה בשקט.
 "מה קרה?" שאלתי. לא הייתי רגיל לראות אחי הקטן-הגדול בוכה.
"פרד!" הוא התעשת.
"כן, זה אני, פרסי" אמרתי, כשדמעות בעייני. חיבקתי אותו.
"וכל הזמן הזה... בכיתי עלייך... הייתי אטום לצעקות שנשמעו מהמטבח כאשר חזרת... חשבתי שהן אזעקות שווא... לא רציתי להקשיב לאמא כששאמרה לי שחזרת..." אמר, וחיבק אותי חזרה.
"פרסי, אני אוהב אותך" אמרתי, ומחיתי את הדמעות מעייניו.
"נרד לאמא" אמר, פתח את הדלת, והציג את עצמו במסדרון, קורן מאושר.
"פרסי!" אמרה אמא, וחיבקה את שניינו.
"הו, אמא..." אמר פרסי, ודמעות, הפעם דמעות אושר עלו בעייניו הדומעות ממילא.

------------------------------------------------------------------------------------------



השתדלתי שזה יהיה מרגש כזה...
תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא